מיד לאחר ארוחת הערב הסינית הנעימה בבית השכור היפה שאל מול חומות ירושלים, ג'יימס, מכרי החדש, התרווח בכורסתו, הצית סיגר וביקש להגיע בדחיפות לנושא שהעסיק אותו – מסכת שבת. את מנוחתו הטרידה קביעתם של חכמים בנוגע להגדרה המינימלית של "רשות היחיד", בהקשר של מלאכת הוצאה מרשות לרשות ביום השבת. "אבל איך הגיעו לשטח המינימלי הזה של ארבעה טפחים?!", טיפס קולו בתמיהה מהולה בצחוק, תוך שהוא משרטט סביבו באוויר את השטח המדומיין.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
משרד הבריאות קיצץ בתקציב למאבק באובדנות בקרב עולים
את טראמפ צריך לבחון כמנהיג, לא כחתן
את החיסון לקורונה כדאי לחפש ביחס שלנו להר הבית
ג'יימס צ'ן הוא סיני, העומד בראש בית השקעות גדול בבייג'ינג. הוא החליט לקחת לעצמו שנת שבתון ולהיות לסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, כדי לעמוד על סודו של העם היהודי המוציא מתוכו יזמים ונדמה לו כבעל די־אן־איי של חדשנות בלתי פוסקת. מטרתן של תוכניות הלימודים והפגישות שגיבש לעצמו היא לעקוב אחר שבילי החינוך שהובילו לדרכי החשיבה הייחודיות ליהודים לדעתו. כך הגיע לתלמוד הבבלי, ובין השאר רכש לעצמו כרך מתורגם לאנגלית של מסכת שבת והחל ללמוד בו.
הדיון ב"ארבע רשויות" הוא במידה רבה צוהר לדרכי החשיבה התלמודית, הנעות בין הצבת דגמים קונקרטיים לדיון ולבירור המושגי והמשפטי, ובין מתן פתרונות הכרוכים בהפעלה רבה של הדמיון. כך, המינימום להגדרת שטח רשות היחיד הוא קונקרטי – מה יכול להיחשב כמקום חשוב מינימלי, אך כשמגיעים לפתרונות לבעיה, עיר שלמה יכולה להיחשב כ"רשות היחיד" אם רק נציב בהיקפה עמודים ועליהם חוט, המכונים "צורת הפתח" ומדמים מחיצה וירטואלית. הגדרה פלוס יצירתיות פלוס קונרקטיות פלוס דמיון שווה פתרון לבעיה.
אופיו החד־פעמי של התלמוד, המערב הלכה ואגדה – שג'יימס זה עתה נחשף אליה לראשונה – תוך דיון נפתל המציג הוכחות והפרכתן ופתוח למגוון דעות חלוקות, הפליא וסקרן אותו מאוד. השיחה המרתקת – על תרבות סינית ותרבות ישראלית, על יוזמה וחדשנות, על חינוך יהודי ועל הסוגיה התלמודית – הסתיימה בקביעת מפגשי לימוד נוספים ופגישה מיוחדת עם קבוצה גדולה של בני משפחה וחברים, שעתידים היו להגיע תוך זמן קצר לביקור בישראל. מה מעט ידענו אז, בשלהי ינואר 2020, ערב השנה הסינית החדשה, על המגפה המתרחשת ובאה עלינו משווקי ארצו הרחוקה, שגדעה את כל התוכניות.
הפגישה עם ג'יימס הייתה חלק ממסע פרטי שלי בעקבות החדשנות היהודית. ניצניה של הכרה בכך שלא פחות מהתכנים, שבהם אנחנו עוסקים בדרך כלל – דרכי החשיבה המנחות את היצירות הגדולות של המדרש, המשנה, התלמוד והאגדה, הן בעצמן כלים ליציאה מקופסאות שונות שאנחנו נתונים בהן. בכך הן מהוות בשורה אקטואלית ושימושית מאין כמותה לכל דיון וניסיון לחשיבה מחדש בכל נושא; במשך מאות שנים הבשורה הזו הצטמצמה לארבעה טפחים, ונדמה שדווקא התקופה הנוכחית מתאימה לשימוש בשפה העתיקה ובשלה להפנמתה.
סיפורים מעוררים וכישלונות מצמיחים
כמי שעוסק באגדה התלמודית, בראש ובראשונה ראיתי לנגד עיניי את הכלים שבהם יוצריה עושים שימוש – כלי הסיפור. המציאות – זו הקיימת וזו הראויה להתקיים – הופכת בידי החכמים, יורשי המְספרים המקראיים, לסיפורים. מהם שבאים להמחיש רעיונות, להדגים טענות, להוכיח תקדימים, לסגור פערים ולהשלים בדרך פואטית סעיפי חוק נטולי ניואנסים ולהטיל בהם לחלוחית; מהם שבאו להציע פרשנות יוצרת לכתובים, תוך שימוש לפעמים בדמיון מפותח, חסר גבולות כמעט.
הן התכנים והן הצורה של סיפורי התלמוד מעידים כי אלה לא נועדו למסירה דוגמטית של מערכת דעות מגובשת ואחידה או להנחלה דידקטית פשטנית של ערכים ומידות; מטרתם לטלטל עמדות שהתקבעו, לחדד רגישויות שקהו ולעורר לחשיבה. אמירתו הידועה של רבי נחמן מברסלב, מחבר סיפורים בעצמו, מציעה הבחנה חדה ביחס לאופן שבו בדרך כלל נתפסת מטרתם של סיפורים, לעומת ייעודם של סיפורים שעניינם העמוק הוא תיאולוגי ומוסרי; והיא מתאימה באופן מדויק גם לסיפורי המעשים באגדת חז"ל: "העולם אומרים שסיפורי מעשיות מסוגל לשינה, ואני אמרתי שעל ידי סיפורי מעשיות מעוררים בני אדם משנתם".
מעשי חכמים רבים, למשל, נעצרים רגע לפני הסוף, לפני הקתרזיס; לפעמים בסימן שאלה מהדהד, שמאפשר סופים פוטנציאליים רבים. אילו היו אלה סיפורי מוסר־השכל פשטניים, היה עליהם לחתור אל הסיום החד־משמעי והנוקב בסימן קריאה. אבל "סימני הקריאה" שחז"ל הותירו לנו בסיפוריהם מסמנים לקרוא אותם דווקא באמצעות סימני שאלה. הם דורשים מתלמידיהם ומשומעי לקחם להשלים את הסיום ואת הלקח הנלמד ממנו בעצמם, להשתמש בשכלם, לחשוב ולשכלל את הדיון. הסיפורים הללו לא מהססים גם להיות משחקיים, להשתעשע בחידות, במשחקי לשון, ידע וחשיבה, ולהוסיף לכובד הראש, הנובע מחשיבות הנושאים ומְספריהם, גם ממד של הנאה אינטלקטואלית.
לפני שנים רבות נכחתי בהרצאה של ד"ר צבי בקרמן, מרצה לחינוך באוניברסיטה העברית ואז איש מכון שון לחינוך יהודי יוצר, ונחרתה בזיכרוני אמירה פשוטה וחכמה. הוא תיאר כיצד כאשר פעוט עושה את צעדיו הראשונים ואומר את מילותיו הראשונות, תגובתנו לכל מעידה ולכל טעות לשונית היא צחוק, מחיאות כפיים ועידוד. לפעמים אנחנו ממש מתפעלים מהשגיאות שיוצרות תחדישים לשוניים. אנחנו מכנים את השגיאות הללו "חכמות" (אפשר בהיגוי יידישאי). המהדרין מקפידים לנהל רישום של ה"חכמות" הללו ביומן תינוק מיוחד ולשמרן לדורות הבאים. הסביבה לא מענישה את התינוק על שגיאתו, לא נוזפת בו ולא מעניקה לו ציון נכשל. אדרבה, באופן טבעי היא חוגגת את הטעות. באורח פלא, במקום להמשיך ולטעות או להיכשל לגמרי במבחן השפה, כל הזאטוטים לומדים בהמשך לתקן את שגיאותיהם ויודעים להשתמש בה, להבין ולדבר. אלא שלא חולפות שנים ספורות וכבר הילד נכנס למערכת שבה על כל טעות ננזפים ומשלמים מחיר. חדוות הלמידה, הלמידה הטבעית והמשמחת מן הכישלון, מתאדה.
ריד הייסטינגס, מנכ"ל ענקית התקשורת נטפליקס, פרסם ספר שיצא לאור כעת בעברית ("יוצאים מן הכלל – נטפליקס ותרבות ההמצאה מחדש". מודן, 2020), ובו הוא מספר על תולדות עקרונות הארגון שהפכו אותו למצליח כל כך, ובהם כנוּת מוחלטת, ביקורת עמיתים ופרסומם של כישלונות. בנטפליקס, לעומת חברות חדשניות אחרות, לא הופכים את הכישלון לחגיגה, אבל הופכים אותו לפומבי ונתון לביקורת וללמידה. הרצאת טד מפורסמת של אסטרו טלר, מנהל מעבדת גוגל X, מספרת על "חגיגת הכישלונות" של המעבדה. שם מעודדים ספקות, סתירות, שאלות קשות והצגת כשלים. כך, בלי להסתיר קשיים, פגמים וכישלונות, מגיעים להצלחות.
גוגל היא רק אחת הדוגמאות המייצגות לחברות סטארטאפ חדשניות שהצלחתן המסחררת נבעה מתרבות ארגונית שאינה מייפה ואינה מסתירה כישלון, אלא חושפת אותו לאור השמש כמרכיב אנושי טבעי בהתנהלות האנושית. "ערבי כישלונות", שהתחילו מחמישה חברים משועממים ושתויים במסיבה במקסיקו־סיטי המספרים על הטעויות שלהם, הפכו בעשור האחרון לתופעה גלובלית שהגיעה גם לישראל.
מה שמביא אותי לציין שתיים מהתרשמויותיי היסודיות ממעשי החכמים של חז"ל הנוגעות לעניין: לסיפורים הללו אין כוונה להראות את גיבוריהם כמושלמים, אלא כמשתלמים. כמתמודדים בגבורה עם עולם לא מושלם ובעיקר עם תכונות האופי האנושיות הבלתי שלמות, אם כי שואפות לשלמות, שלהם עצמם. רוב הסיפורים – כמו גם הדיון ההלכתי בתלמוד – אינם מציעים אמירות מוחלטות נטולות ספק. אדרבה, הם מציגים עולם של ספקות; של שאילת שאלות, של ויכוח, לפעמים של התרסה. רבים מהמעשים אינם סיפורי הצלחה, וחז"ל לא מהססים להציג את גיבוריהם, חכמי בית המדרש, בכישלונותיהם. כאן, דווקא בחשיפת הכישלון ובהתמודדות עימו, טמון בעיניהם האתגר המרכזי ועיקר המסר של הסיפור.
משחק פרשני אינסופי
גם הסיפורים הדרשניים של חז"ל, שעוסקים בסיפורי המקרא, מצליחים לפתור בעיות וסתירות לכאורה בסיפורים תנ"כיים ובפסוקים, בעזרת שימוש בדמיון יצירתי מופלג. הזמן המקראי הופך לאלסטי לחלוטין. דמות שולית, כדוגמת סרח בת אשר, תהפוך לדמות שמלווה את הסיפור היהודי במשך מאות שנים, בידיה סודות העבר ומפתחות לגאולה העתידית; והיא גם זו שבכוחה להפגיש בני דורות שונים ומרוחקים כמשה ויוסף. פתרונות ניסיים ופנטסטיים בסיפורים אחרים יסייעו להתגבר על כל מכשול.
אלה הסיפורים. אבל גם למדרש הלא־סיפורי ישנן הנחות יסוד וערכת כלים משוכללת משל עצמו. המדרש בא לפתור בעיות, ולפעמים גם ליצור אותן כדי להציע פתרונות משלו. הוא סורק את הכתובים ומאתר בהם בעיות מילוליות, לשוניות ותחביריות, סתירות לוגיות או אחרות, ולפעמים גם בעיות מוסריות או חינוכיות. לשם פתרון הבעיות המגוונות הללו, הדרשן מרשה לעצמו לפתוח את הכול מחדש. כל אות בפסוקים מחושבת וקדושה, ודווקא משום כך אין כללים קדושים. לפחות לא אלה המוכרים לנו. כך למשל נולד כלל חדש ומפתיע, "אין מוקדם ומאוחר בתורה", ופותר באחת סתירות אפשריות רבות.
המדרש רואה את ספרי התנ"ך כולם כיריעה כתובה אחת, שאפשר לאחוז אותה באיזה אופן שרוצים. תפיסה יעילה מאוד לפתרון בעיות. מילה או פסוק בספר מרוחק כחבקוק עשויים לפתור לנו בעיה קשה שנתגלעה בפסוק מספר בראשית. באופן כזה, גם למרכיבים שמהם עשויים ספרי המקרא – אותיות, מילים ומשפטים – יש משמעות כמעט אינסופית. וכך אפשר לדרוש דרשות רבות מאוד על אותה מילה, ולכולן יימצא מקום.
במסגרת המשחק הפרשני האינסופי אפשר גם להפריד אותיות ומילים ומשפטים ולצרף ביניהן בדרכים מגוונות מאוד, ככל שהדמיון משיג, ולהגיע למשמעויות רבות נוספות מעבר לזו הנגלית בעזרת השכל. כשבא עמלק להילחם עם ישראל ברפידים, הדרשן במכילתא אינו רואה כאן – ככולנו – שם מקום בלבד; אלא שם בעל משמעות, שבפירוק קל של המילה הופך לרפ־ידים: "אין רפידים אלא רפיון ידים. לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם". אם דרשן אחר באותו מדרש מכילתא מתקשה תיאולוגית בפירוש הביטוי "זה א־לי ואנוהו" – כי איך אפשר לייחס בכלל יופי לקב"ה ועוד לטעון "לייפות" אותו – אפשר גם לערוך שינוי קל באות הבעייתית ולהסתמך על חילוף לשוני נפוץ בין נו"ן ל־למ"ד, ומעתה תיטען המילה במשמעות ליווי – "אלווהו": "אלונו, עד שאבוא עמו לבית המקדש".
העולם היצירתי המופלא, עתיר הדמיון ומטלטל המחשבה של חז"ל בסיפוריהם ובדרשותיהם, הצית בי משהו שהוא מעבר לתכנים העמוקים שאליהם הם חתרו. התחושה היא שיש בשורה גם בצורה ולא רק בתוכן. יש כאן מערכת כלים ועדשות אופטיות לראיית העולם באינספור דרכים קליידוסקופיות, צבעוניות ומרתקות
כך אפשר להיות יצירתי באופן נרחב ולשלוף בהזדמנויות שונות את קלף "אל תיקרי" – אל תקרא כך, אלא כך. לא "חרות על הלוחות" אלא חירות. חירות דרשנית אינסופית. ובאמת, למה לקרוא מילה בצורה אחת בלבד, אם אפשר לקרוא אותה באינספור צורות נוספות? במסגרת האפשרויות הבלתי מוגבלות של עולם היצירתיות הפרשנית, אין סיבה גם להיתחם לגבולות השפה העברית. אם כתוב שישראל אבינו "אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו" – נדרוש את המילה זקונים אחרי פירוק ותוספת קלה, ונאמר "שהיה זיו־איקונין שלו דומה לו". והנה השתבצה לה יפה מילה יוונית מאוחרת בדברי הפסוק העברי הקדמון. ובמסכת סוכה היה חשוב לחכמים לומר שהחללים שתחת המזבח, הנקראים "שיתין", יורדים עד התהום ונבראו כבר מששת ימי הבריאה. אין בעיה, הרי הדבר כתוב במפורש. הפרד קצת את המילה ומשול, והרי לך "בראשית – ברא שית". לכל שאלה – תשובה, ולכל בעיה – פתרון. בעיקר אם חושבים קצת מחוץ למזבח.
העולם היצירתי המופלא, עתיר הדמיון ומטלטל המחשבה של חז"ל בסיפוריהם ובדרשותיהם, הצית בי משהו שהוא מעבר לתכנים, העמוקים ומלאי המשמעות בפני עצמם, שאליהם הם חתרו. התחושה היא שיש בשורה גם בצורה ולא רק בתוכן. שיש כאן מערכת כלים ועדשות אופטיות לראיית העולם באינספור דרכים קליידוסקופיות, משתנות, מתגוונות, צבעוניות ומרתקות. מערכת שבמידה רבה אבדה לנו, עם נטייתנו האנושית להרגלים ולקיבעונות מחשבתיים, ל"קונספציות". ומה שנכון לעולם ההגות והערכים, עשוי להיות נכון לתחומים רבים נוספים.
שעשועים תלמודיים בסין
יואל הוא גיסו של המזרחן פרופ' יוחנן ריבלין, ושניהם דמויות ספרותיות הנפגשות בספרו של א"ב יהושע "הכלה המשחררת" (הספריה החדשה, תשס"א) בבית עגנון בירושלים. וממש שם, בין עמ' 452 ל־453, כששיחתם מתגלגלת למורשת הספרות היהודית ולביקורת על המסורת הפלפלנית של התלמוד, פותח יואל פתח לחיפוש אחר משמעותה של מסורת זו (ותודה לד"ר משה מאיר על הבאת הדברים לתשומת ליבי):
האדם שישב כאן והיה מעיין בספרים האלה, ידע היטב איך לחפש ואיך לקשר, לא ההיסטוריה בדיוק עניינה אותו, אלא משהו אחר, חשוב יותר…
אין לי נוסטלגיה ליהדות… אתה חושב שאני מסוגל להאמין שמה שכתוב כאן באמת יכול לתת תשובה לסבל ולמצוקה שאני מכיר? אני בכלל מדבר על משהו אחר. אני אולי מדבר על המכניזם, לא על התכנים המדויקים… צורת המחשבה…
אני מתכוון שצריך להפוך את הישראליות לאותו משהו שהיה ביהדות… אני חושב איך אפשר לשחרר קצת את הישראליות מהמקומיות הזאת שלה ולתת לה כנפיים, לנסות להפיק ממנה משהו יותר רוחני כלפי העולם, שזקוק כל הזמן לרעיונות חדשים, למזג את יכולת ההפשטה היהודית, שלא משתעבדת להיסטוריה, עם ההישגים המדעיים הישראליים, עם הסקרנות המעשית, עם הסולידריות הקולקטיבית, ואפילו, למה לא, עם כושר האלתור המוצלח שלנו…
לפני כמה שנים עשה את דרכו אל שולחני ספר שכותרתו "אפשר אחרת – החשיבה היוצרת של התלמוד" (עם עובד, תשע"ג). כותרת שכמובן ריתקה אותי אליה מיד. הספר, מאת המורה הוותיק, החוקר ומפתח תוכניות הלימודים אלחנן נאה, שרטט והמשיג ויצק עבורי רעיונות למילים ולשיטה מסודרת. אמנם לקוח מעט פחות מעולמה של האגדה ויותר ממהלך הסוגיה התלמודי, אבל המסר אותו מסר: יש כאן מערכת כלים יצירתית שאפשר לזקק לשיטה.
נאה חקר את שיטות החשיבה שבתלמוד, בעיקר מתודות החשיבה היצירתית והחדשנית שבו, וביקש לבחון אותן לאורה של התפתחות התרבות האנושית. בין המתודות הללו הוא עמד על השילוב בין חשיבה ביקורתית לחדשנות יצירתית, על תרבות המחלוקת, העימות הדיאלוגי התמידי, מתודת העלאת השאלות הבלתי פוסקת, הצעת אפשרויות פירוש רבות ופתרונות מגוונים לכל בעיה, וזיהוי מראש של כשלים בכל תשובה אפשרית. התוודעותו לתגליות ולפיתוחים בתחום החשיבה היוצרת ופתרון בעיות מעשי, הציגה לעיניו קרבה רבה בין מתודות החשיבה התלמודיות לרעיונות של שיטת חדשנות בשם TRIZ. למשל, השימוש באנלוגיות או חשיפה של סתירות ויישובן. לאורך הספר הוא עורך השוואות בין השיטות ולומד מזו על זו.
מצויד בידע מספרו של נאה ובתובנות שהתגבשו כתוצאה משנים של לימוד, מחקר והוראה של האוצר התרבותי הזה, הרהרתי מדי פעם בזיקוקם של כלים אלה לתועלת הרבים ובחשיפת העושר השימושי הזה לקהלים מגוונים. הרהורים ששמרתי לעצמי. אך מפגש אקראי עם יזם מקצועי ואיש של חיבורים אנושיים ונשמה גדולה, שהיה לחבר קרוב, חשף את הרהוריי בקול. חברי החדש עוזי בן־אליעזר, שמאמין שמה שצריך לקרות קורה (ולא יאהב את הביטוי "מפגש אקראי"), הוא מומחה בפיתוח עסקי ובהטמעת תהליכי חדשנות בחברות ישראליות ובינלאומיות. מיד שאל אותי על מה אני חושב, מה אני רוצה לממש, מה החלום. רק אגיד והוא עולה על הסיפון ומצטרף למסע. תמיד כדאי לצאת לנסיעה עם מנוע רב־עוצמה שכזה.
שיחות ארוכות הציתו מחדש את ההתלהבות והולידו צלילה מחודשת אל החומרים ואל התובנות. עוזי תמך ודחף וחיבר, כדרכו, חיבורים. בעקבות אלה התחלתי לפתח הרצאות וסדנאות בתחום החדשנות התלמודית וקיימתי סדרה של פגישות מרתקות ומעניקות השראה ואולי אף פורצות נתיבים חדשים. מנהלי מרכזים לחדשנות הביעו עניין רב, ופגישה עם מנכ"ל האוניברסיטה העברית, ידידי מנוער ישי פרנקל, הובילה להיכרות עם ג'יימס מבייג'ינג.
במהלך הפגישות התברר שידידי הסיני ג'יימס אינו לבד. בני לאומים שונים ברחבי העולם שנחשפו ליזמות ולחדשנות הישראלית או למקטעים בהיסטוריה היהודית, או שמו לב למוצאם היהודי של מדענים ואישים ידועים פורצי דרך אחרים, או חיברו בין כל אלה יחד – עמדו על כך שלפניהם ככל הנראה תופעה. ושיש לחקור את היסודות התרבותיים שלה, ולנסות ללמוד ולזקק מהם תובנות וכלים שיועילו גם להם, בחתירתם ליצירה ולהתחדשות.
אגב, חלק מההתרשמויות שליקטתי בדרך לא היו תמימות דעים. באחד המפגשים ביקש בן שיחי לשפוך מעט מים קרים על התעופה התרבותית העצמית, וציין שהאנשים שבהם פגש בסדנאותיו התעניינו פחות בהיסטוריה היהודית, וה"סטארט־אפ ניישן" הישראלי המפורסם בעינינו נראה להם בעיקר כמיתוג עצמי; כשדווקא במקומות אחרים, צרפת למשל, מתרחשים הדברים המעניינים באמת בתחום. אכן, יצירתיות וחדשנות ומתודות חשיבה שונות צומחות בתרבויות ובאתרים מגוונים על ידי שלל אנשים, ואינן בלעדיות לעם היהודי וליוצרי התלמוד. אך לטעמי, הנימוק העיקרי לעמדתם של באי הסדנאות הללו, שאותם פגש בן שיחי, הוא שעדיין לא נחשפו למה שיש לחשיבה היצירתית היהודית להציע במלואה.
בשיחה עם ירין קימור, איש הטלוויזיה הוותיק, שבמקביל מרצה היום וכותב על פיתוח חשיבה יצירתית שיטתית, הוא סיפר לי על סדנה שהעביר בסין, בימים שטרום קורונה. ושם, לצד אזכור טכניקות חשיבה שפותחו בעולם הגדול ודוגמאות לפיתוחים מפתיעים של אומת הסטארטאפ הישראלית, וקסמים ושעשועים פרי יצירתו, הפתיע את שומעיו בהצגת מה שכינה "המוח התלמודי". הוא שוחח איתם למשל על יסודות חשיבה תלמודיים כהרמוניה של ניגודים, ועל העובדה המופלאה שדעת המיעוט, במקום להיכחד בבושה מהעולם, ננצרת לעד בין דפי התלמוד. אלה ועוד שימשו אותו כדוגמאות לדרך חשיבה אחרת, אלטרנטיבית; ליחס יוצא הדופן למגוון הקולות והעמדות הנשמעים בכל נושא ובכל פרט; וגם לדרכי שימור הידע. "המארחים הסינים", טוען קימור, "התפעלו מהאח הצעיר – בן 4,000 שנה בסך הכול – ומדרך החשיבה שלו, השונה כל כך משלהם".
סוד החשיבה הגמישה
את ספרו נועל אלחנן נאה בתובנה הבאה: "בדרך זו צייד התלמוד את האליטה היהודית ביכולת חשיבה גמישה, שאפשרה לה להתמודד עם בעיות חדשות שנוצרו במציאות המשתנה, תוך שמירה על הנאמנות למסורת". נושא החשיבה הגמישה עולה בדבריהם של מלומדים שונים שחקרו את הקיום היהודי בכלל ואת ההצטיינות היהודית בפרט. הנה הצצה לדוגמה בשלושה ספרים שעל מדפי, שמהווים חלק מהמסע אל עבר החשיבה היצירתית היהודית.
ידידי גידי גרינשטיין, נשיא מכון ראות, במסעו האישי לפיצוח סוד הצלחתה של מדינת ישראל ומקור קשייה ואתגריה, חידש בספרו "סוד הקיום היהודי" (דביר, 2014) את המונח "גמיקשות". זהו תמהיל מדויק של גמישות ונוקשות, שלטענתו נוצר במשך מאות שנות גלות, והוא שאפשר את חוסנו, הישרדותו ושגשוגו של העם היהודי. ההצלחה יוצאת הדופן נובעת מיכולת ההסתגלות המהירה מצד אחד, ושמירה הירואית על המסורת מצד שני. גרינשטיין מציין את האחיזה בתורה והנאמנות לסיפורים מכוננים, לצד תהליך תלמודי מתמיד של למידה בלתי פוסקת לאורך החיים, כיסודות חיוניים גם לשגשוגה של ישראל המודרנית המציבים אותה בעמדת יתרון.
הסופר והעיתונאי היהודי־אנגלי נורמן לברכט, בספרו "גאונות וחרדה", שראה אור בעברית ממש לאחרונה (דביר, 2020), שואל מדוע הצליח קומץ יהודים לראות מה שאחרים לא ראו. תשובתו, ככותרת ספרו, נחלקת לשניים. השנייה היא החרדה הקיומית; ההכרח לפעול מהר בין משברים ולנצל הזדמנויות, כמניע לחשיבה רעננה. הראשונה היא החשיבה מחוץ לקופסה; דרך החשיבה היהודית המסורתית נוטה לבחון את המציאות מנקודת מבט שונה ולהציע לה ממד רביעי. הדוגמאות שלו ליסודות הגאונות שהתגלתה במאה העשרים הן תלמודיות:
התלמוד קובע "שעה זמנית", או שעה הלכתית יחסית, המשתנה באורכה מיום ליום בהתאם למיקומה של השמש. זמן יחסי הוא חלק מהמורשת הגנטית של איינשטיין זמן רב לפני שהוא מכריז על גילוי היחסות.
… כל חוקר המכיר את התלמוד ישתומם אפוא לגלות כי בגישתו האנליטית פרויד משתמש בלא פחות משישה מתוך שלושה־עשר כללי הפרשנות התלמודית – באופן לא מודע, כמובן.
שם ספרו של מרדכי (מקס) שטנר, מומחה למודלים ולבינה מלאכותית, הוא "הצלחתם של מספרי הסיפורים: איך מצמיחה תרבות היהודים אנשים יוצאי דופן" (ידיעות, 2014). גם כותרת ספרו וגם חלק משמות הפרקים בספר, שלקוחים מאגדות חז"ל, התחברו היטב למחשבותיי על מקומם של הסיפורים בפיתוח חשיבה ייחודית. שטנר שואל גם הוא על "ההצלחה הלא מובנת של יהודים", ומצביע על כלי המחשבה שהובילו לכך. מעל כולם הוא מציין את "מיומנות יצירת הסיפורים" ככלי ראשון במעלה. היכולת לספר סיפור שמארגן אוסף של עובדות, ממצאים ותצפיות; היכולת ליצור סיפורים הגיוניים מצד אחד, אבל נועזים וחורגים מהתבנית הידועה מצד שני; היא שעומדת, לטענתו, בבסיס ההצלחה של מדענים, יזמים, אנשי עסקים ויוצרים, והיא המקור להצלחתם יוצאת הדופן של יהודים.
שטנר מציין עוד מרכיבים רבים שעלו ממחקרו על ההצלחה היהודית והוא מונה ביניהם את האחריות האישית, הנטייה לתיקון עולם, הצבת יעדים ודבקות בחזון למרחקים ארוכים ועוד. וגם את אותם המרכיבים שהטביע בית המדרש בתרבות היהודית כאתוס הלמדנות, ריבוי הקולות, חילוקי דעות, תרבות הדיון־לשם־דיון, תסיסה רעיונית תמידית וכן הביקורת על ההנהגה.
אחרי טיעונים היסטוריים ונסיבתיים, ובנפרד משלל מחקרים על אודות "הגניוס היהודי", שבים בסופו של דבר חוקרי הקיום, ההישרדות, ההצטיינות וההצלחה הייחודיים של היהודים, לכלים, למיומנויות ולדרכי חשיבה גמישים ויצירתיים הנובעים מעולם עשיר של למידה יוצאת דופן.
"יד נעלמה" תלמודית
בערב ירושלמי חורפי וקר נפגשתי עם הרב ד"ר בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר־אילן בתל־אביב, המשמש גם כיועץ ומדריך למנהלי בתי ספר, לארגונים וליחידים בתחום הפדגוגי ובתחום הארגוני. במתחם ישיבתו השוכנת בשדרות רוטשילד מתקיים מדי שנה, בהיגויו ובניצוחו ובשותפותי הזוטרה, פסטיבל חנוכה לאגדות חז"ל; אירוע שמטעים את הקהל התל־אביבי מאוצרות הידע והיצירתיות העתיקים בלבוש אקטואלי. מטריות נוטפות בצד, הפעם אתגרתי אותו בשאלה מסוג אחר ואיננו משוחחים על נושאים מעולמם של חכמים, אלא על דרכי החשיבה התלמודית והרלוונטיות שלהם. על פירוט דבריו ארחיב בכתבה הבאה בסדרה.
הרב בני פרל: "אתה מגיע לצוות פיתוח כלשהו, ובמקום להינעל על ההגדרות שלהם אתה מבקש מהם לחפש את המושגים שמעולם לא דיברו עליהם או נוגע דווקא בדברים שכבר יש להם תשובות לכאורה עליהם, ואז אתה זורק להם את ה'איבעית אימא' התלמודי ומעורר את הדיון מחדש"
בינתיים מסתבר שהרב פרל לא מסתפק בתיאוריות, ואת עקרונות החשיבה התלמודית הוא מביא אל שולחן הניהול והייעוץ. "הזירה", למשל, היא מודל ארגוני־פדגוגי שיצר, שכבר הוכיח יעילות בשטח. הוא מבוסס על ההנחה שאי־הסכמה היא מקור לצמיחה, וזאת בתנאי שהיא מתרחשת בגבולות ושמרכיבי הזירה הם איכותיים ונקיים מהתערבות. היעדים לא מוגדרים בשום אופן, ולא מתרחשת שום מדידה ביחס לתהליך או לתוצאות.
"בעבר הלא רחוק", אומר לי פרל, "מנהל, בכל תחום כמעט, הגיע למשרדו, ושם המתינו לו משימות מוגדרות ומידע יציב וקיים מזה דורות. מכשיר הטלפון לפעמים הוסיף מידע עכשווי נוסף, ואחריו הגיע גם הפקס והוסיף משלו. מנהלים היום נדרשים לנהל בתוך כאוס, בסביבות אי־ודאות, בעולם של ריבוי מידע הזורם ללא הפסקה, עם אינספור נתונים בהקשרים שונים ומערכות קשרים מסועפות ומשימות חדשות, לעיתים סותרות, המשתנות ללא הרף. הדף התלמודי מציע בדיוק את זה.
"החשיבה התלמודית מתאימה לזה מאוד. התלמוד הוא חיבור ללא מחבר, יצירתו וגיבושו נמשכו על פני מאות שנים. לכן מדובר בדוגמה חד־פעמית של 'יד נעלמה', של כיוון ללא מכוון. עקרונות חשיבה שנוצרו כך מתאימים יותר לסביבת אי־הוודאות מאשר תהליכי חשיבה לינאריים מוגדרים. הגמישות המחשבתית התלמודית, שמחד גיסא מאפשרת שחרור ומאידך גיסא כובלת עצמה ללוגיקה, יכולה לתת מענה למצב המנטלי הארגוני בן ימינו. הרבה מוסדות חוששים משחרור הגבולות הנדרש ליצירתיות, ורבים אחרים משחררים כל כך עד שלא נותר שום תהליך ושום כלי יעיל. אבל אימוץ דרך מחשבה של יצירה שמחויבת לגבול ובו זמנית פורמת אותו, יכול להבטיח את קיומם של שני הקצוות".
כשאנחנו משוחחים על ההיבטים המעשיים של אימוץ החשיבה התלמודית ככלי חשיבה רב־תחומי, פרל מספר על התנסויותיו: "אתה מגיע לצוות פיתוח כלשהו שנתקל בבעיות ארגוניות והיררכיות, ובמקום להינעל על ההגדרות שלהם אתה מבקש מהם לחפש את המושגים שמעולם לא דיברו עליהם ולא שאלו עליהם שאלות, את המובן מאליו. למשל, המושג 'צוות'. זה מוליד דיון מסוג אחר לגמרי. או נוגעים דווקא בדברים שכבר יש להם תשובות לכאורה, ואז אתה זורק להם את ה'איבעית אימא' (אם תרצה – אמור) התלמודי ומעורר את הדיון מחדש. בשביל מה צריך להציע עוד אפשרות? הרי יש כבר תשובה! אבל זה בדיוק העניין. בלשון ניהולית זה נקרא 'חלופות'. הסתכלות חדשה על כל הנושא. גם, ובעיקר, כזה שנתפס כמובן מאליו.
"לפני שנים רבות, למשל, ספקי הסלולר הציעו חבילות שונות של שיחות ושימוש בנתונים, כאשר לכל מסלול יש תמחור שונה וכך גם למעברים בין המסלולים. חברות שונות ניסו לייצר אלגוריתם שייתן מענה משתנה לכל חבילה והצעה, ובכך ימקסם את האפשרויות וגם יציג מידע אמין על הכדאיות של כל אחת מההצעות. על השיטה החדשה עבדו שתי קבוצות מתחרות, אחת בישראל ואחת בקנדה. הישראלים התעכבו בגלל בעיה פנימית. היו שם שני דורות של מפתחי תוכנה, מערכת היחסים ביניהם הייתה גרועה ברמה האישית והמקצועית, המחלוקות עיכבו את הפרויקט. בשיחה עם הקבוצות הוצע להם להיות מעין בית מדרש שבו כל הדעות מובעות אבל באי־סדר, בחוסר כיוון ובקבלה מוחלטת של אי־הסדר הזה.
"מכיוון שהדיון היה 'לשמה' – ללא מטרות, יעדים ותחרותיות – לאחר שני מפגשים הקבוצות גילו עניין זו בזו והחלו לעלות רעיונות חדשים שהקנדים כלל לא חשבו עליהם. כך היה גם עם יחידה מובחרת בשירות בתי הסוהר, שהחליטה לעבור שינויים וניהלה הליך ארגוני לפתרון קונפליקט בין שתי קבוצות בתוכה. הפגישה שלהם עם תרבות המחלוקת, שאינה מפחדת מסתירות ומחלוקות, ועם רעיונות של מגמות סותרות המתרוצצות בזירה אחת, הרגיעה מאוד את הקונפליקט ובו זמנית יצרה מוטיבציות חדשות".
ביציאה אל גשם הזלעפות, כשהטיפות והשלוליות הקטנות מצטרפות זו לזו לבריכה גדולה אחת בליבו של חניון ישן, הפתיע אותי פרל וסיפר לי שאנחנו לא לבד בניסיון לחבר בין כלי חשיבה תלמודיים לתועלת ארגונית ומעשית בעולם הגדול. שם למדתי ממנו על מפגשי מעבדת "אדרבה" המסתורית. המידע הזה הוביל אותי לשלב הבא במסעי בדרכי היצירתיות היהודית, ולכתבה הבאה בסדרה – בשבוע הבא.
הכותב הוא הוא ראש התכנית לתואר שני באגדה במכללת אפרתה. מנחה סדנאות לכתיבה מדרשית, יצירתיות אגדית וחדשנות תלמודית
