בגיל צעיר מאוד הלכתי עם אבי לכותל בליל שבת. מתוך הדוחק והצפיפות הצביע אבי על יהודי שנראה לעיניי הילדותיות זקן ומרושל ואמר לי: "זה הרב שלמה קרליבך". לא ידעתי מיהו, אבל ראיתי שהאנשים המוזרים שסביבו מרותקים אליו ופניהם שמחות. לא הבנתי מה מושך אותם באיש ונרתעתי מהשונות שלהם. רק כעבור שנים, כאשר שירתו ותורתו של הרב קרליבך עוררו את נפשי לתפילה, חום ובכי, הבנתי כי ראיתי מבעד לעיני הבשר והמוסכמה והחמצתי את המבט ברוח, ולמדתי כי אף גדולים וטובים ממני טעו כך במבטם.
אלא שדמותו של הרב קרליבך הולכת וגדלה מאז מותו. הנחיצות שלו בעולם הדתי המתחדש בעשורים שמאז השואה ועד לימינו, היכולת שלו לראות בעין טובה כל אדם הנברא בצלם, ניגוניו וסיפוריו מאתגרים את המודע וחודרים אל תת המודע של התודעה היהודית של דורנו. כאילו תמיד היה שם, מצוי הרב קרליבך בין גדולי הניגון והרוח היהודים של הדורות האחרונים.
כתיבת תולדות חייו הייתה נחוצה מאוד, אלא שאין היא מן הדברים הקלים. רבים הכירו את הרב קרליבך, אך מעטים ידעוהו באמת, ולמרות שהוא סיפר מספר פעמים על חייו, דמותו הייתה גדולה מהתשובות והסיפורים שליוו אותה. בשונה אולי מדמויות אחרות שהביוגרפיה שלהן מתמסרת לידיו של הביוגרף, דמותו של הרב קרליבך מציבה אתגר בפני החוקר. למרות שניתן למקם את חייו באופן מובהק ולעקוב אחרי המקומות שהופיע בהם והאנשים שהשפיע עליהם, ישנו פער מובנה, ואולי אפילו ניגוד, בין האופן שבו מנסה לפעול הביוגרפיה לאופן שבו ניסה לפעול הרב קרליבך. לעומת הכתיבה המחקרית, המנסה למדוד ולכמת את חייו של אדם ולהבין את מניעיו וכוחותיו מתוך ההקשר שבו פעל, ייצג הרב קרליבך את כוחו של הרגע הבודד, של הרגש הטהור, גם כאשר הוא שובר את המוסכמות המוכרות. האמירה שלו "לעולם אינך יודע", המניחה את אינסופיות האדם והקשר שלו עם הא־ל, עומדת בסתירה לרצון הביוגרפי – להכיר, להבין ולמפות.
ד"ר נתן אופיר יצא למסע מחקרי מרתק אחר חייו ופועלו של האיש, ואי אפשר שלא להתפעל מהעבודה המדוקדקת שהוציא תחת ידיו, ומהעריכה הרגישה והמדויקת של חיותה דויטש. אופיר מתחקה בקפדנות אחר הרקע לחייו של רבי שלמה, משפחתו וההקשר ההיסטורי שבו חי ופעל. את דבריו הוא מגבה בעדויות, קטעי ארכיון וסרטוני וידאו המהווים פתח לעיון נוסף בעתיד. בכך הוא נמלט ממלכודת ההגיוגרפיה ודבק במחוזות המאתגרים והמרגשים פחות של הביוגרפיה. נראה שלא היה מקור העוסק באיש וחייו ולא היה כמעט אדם שהכיר אותו שהמחבר לא הגיע אליו: כתוצאה מכך הספר מפורט בצורה יוצאת מן הכלל, באופן הממפה במדויק את פועלו ואת התקופה שבה חי, וניתן לעקוב בקלות אחר התהליך שעבר מבחור ישיבה ועד לדמות המוכרת כ"רבי המרקד".
ניצולי שואה והיפים
חלקו הראשון והעיקרי של הספר הוא הביוגרפי, והוא עוסק בפירוט רב בחיי האיש, בהופעות שקיים ובמפגשים שערך. אופיר מתחיל ברקע הרבני העמוק של חיי הרב, בבריחת משפחתו מאימי הנאציזם באירופה ובשנות גידולו – שקרוב לוודאי היו השנים המאושרות בחייו – בעולם החם של לימוד התורה מישיבת לייקווד עד חב"ד. חלק זה חשוב ביותר, מכיוון שהוא מראה את היקף הידע התורני וההלכתי של הרב קרליבך, ואת האהבה והמחויבות העמוקה שחש לחיי התורה.
אלא שבאלה לא היה די. בגיל שלושים נאלץ הרב קרליבך לפלס לעצמו דרך עצמאית בעולם היהודי הלא ישיבתי, מתוך מחויבות לקשר עם יהודי דורו ולצורכיהם הרוחניים, מחויבות שעלתה על צרכיו ותשוקתו שלו לתורה. הבחירה שלו לעזוב את הישיבה ו"להפסיק לחשוב על עצמי" כדי להפוך ל"שליח עצמאי", בשונה מצורת השליחות של חב"ד שאותה ביקש הרבי מלובביץ' בעבורו, תאפיין את מסירות הנפש שלו לכלל עד לזניחת טובתו האישית במשך כל חייו.
רבי שלמה החל לבסס את הניגונים שלו – הוא היה מתנגד, ובצדק, לכינוי "קריירה מוזיקלית" – בזמן של שבר עצום בעולם היהודי. "עצבות השואה העיקה עלינו מאוד מאוד", סיפר אחד התלמידים, ורבי שלמה עצמו פגש בכל מקום "יהודים פשוטים, יהודים שבורים". אך גם יהודים שלא עברו את השואה עמדו מבולבלים בפני זרמי השינוי החזקים שפקדו את העולם המערבי בכלל ואת היהודי בפרט. בזמן שדור הפרחים הפיץ את משנתו בעולם, נענה הרב לאתגר הרוחני כחלק ממנו. תוך הבנה עמוקה של החיפוש הרוחני שבדור ואפשרות החיים הגלומה בו, פילס דרך ללבבות רבים דרך שירה וניגון והופעה בפסטיבלים, והגיע אל בני אדם רבים בכלל, ובפרט ליהודים שאיבדו את דרכם.
אופיר מתאר באופן כרונולוגי מפורט את התקדמותו של הרב קרליבך בעולם המוזיקלי והיהודי ואת הקשרים העמוקים שיצר עם כל אדם שפגש. הוא מתאר את צמיחתו מתוך עולם הפולק ומוזיקת הנשמה האפרו־אמריקנית; את פעילותו למען יהודי ברית המועצות ואת הקשר העמוק שלו לישראל; את נישואיו המאוחרים ואת כישלונם של חיי המשפחה שלו בשל התמסרותו המוחלטת לחסידיו הרבים, לעיתים על חשבון משפחתו הקרובה. בעיקר הוא מתאר את האופן שבו נענו רבים לאפשרות הרוחנית שהציע, את ההתנגדות לדרכו, את האופן שבו המשיך מתוכה עד לשנותיו האחרונות ולמותו, כמעט חסר כול.
חלקו השני של הספר עיוני יותר, והוא כולל שש מסות מוקפדות הדנות בהרחבה במשנתו הרוחנית, מתגובתו לשואה ועד לאופן שבו תפס את גאולת האדם והעולם כאפשרות ריאלית. זהו החלק המעניין ביותר בספר לטעמי, מכיוון שאופיר מפליא לסקור באופן מקיף ומעמיק את הרדיקליות הרוחנית של רבי שלמה ואת השיטתיות שבה. תובנותיו לגבי האופן שבו תפס רבי שלמה את השואה דווקא כאפשרות לתיקון עולם, יחד עם ההימנעות מתפיסה אפולוגטית של השאלה הרוחנית שהיא מולידה, מספקות מבט מחודש בתפיסת הרב קרליבך כהוגה דתי חדשן ונועז.
חיבוקים, נשיקות ואהבה
חלק חשוב במיוחד בספר עוסק בביקורת שנמתחה על הנהגותיו החריגות של רבי שלמה, בעיקר ביחס לנשים. בחלק זה בולטים לטובה הדייקנות, הכבוד והיושר שמאפיינים את עבודתו של אופיר, ויש לציין אותו לשבח על האופן שבו הוא עוסק בנושא הרגיש. ביקורת זו נחלקת לשניים, ויש לדון בה מן הקל אל הכבד לפי חומרתה. רבי שלמה אכן התיר לעצמו לעבור על איסור הלכתי ולחבק ולנשק נשים, אך בכך התבסס על תקדים הלכתי שקבע סבו, הרב שלמה קרליבך, שהתיר לחיצת יד לנשים בהתבסס על העיקרון של כבוד הבריות, והחובה שלא לבייש שום אדם.
נכדו, רבי שלמה, הרחיב את ההיתר הזה מתוך הבנה כי חיבוק יכול להציל חיים: "אתה יכול להטיף לאנשים כל היום כולו ושום דבר לא קורה, אבל תן להם חיבוק ונשיקה ותוך שנייה הגעת אליהם". ואכן, מעולם לא נמנע רבי שלמה מהבעת חום ואהבה במקום שבו הייתה אפשרות שהדבר יציל את חייו הרוחניים של יהודי. יש משהו מעורר כבוד במעשה זה של יהודי אורתודוקסי ותלמיד חכם, המוכן לאבד אף את חיי העולם הבא שלו כדי להציל את חייו הרוחניים של יהודי אחר.
הנקודה השנייה והחשובה יותר נוגעת לטענות שהועלו כנגדו על חיבוקים במהלך הופעות ועל שיחות טלפון לנשים בשעות מאוחרות של הלילה, שעוררו אי נוחות, ותוארו במונחים של הטרדה מינית. אופיר מתאר כי אכן נהג הרב קרליבך לקיים שיחות טלפוניות בשעות לא שעות – לעיתים קרובות משום שנמצא אז בחלק אחר של העולם – עם יהודים רבים, כדי לנחם אותם בכאבם ולדרוש בשלומם, ואכן נהג לחבק כל אדם שפגש מתוך אהבה עצומה לכל נברא.
אופיר מעמיק בפירוט ההיסטוריה של התלונות הללו והפרסום הנרחב שלו זכו, ומראה שחלק מהמקורות לא ניתנים לאימות או סתירה, וחלק אחר סובל מבעיות מהימנות ופרשנות קשות; בסופו של דבר, למרות הרגישות שבנושא, לא ניתן להוכיח כי מדובר במעשים שכוונתם ניצול. לאורך כל העיסוק בנושא הטעון מתייחס אופיר בצורה מכבדת לטענות כלפי הרב, אף שחלק ניכר מהן הפך בדעת הקהל משמועה לעובדה; וכלפי הרב עצמו, שכפי שהעיד על עצמו – אהבתו לכל אדם בפרט ולכלל ישראל הייתה בבחינת "אהבה המקלקלת את השורה".
סגולתו של כל אדם
אופיר אינו מסתיר את ההערכה העצומה והקשר שהוא חש לרב קרליבך, אף שהוא אינו אחד מחסידיו המובהקים. בניסיון שלו לכתוב את תולדות חייו של הרב הוא רואה מחווה של אהבה ורצון לחקור את חייו של האיש הגדול. הניסיון הזה מגובה כאמור בעבודת רקע מרשימה, אלא שלפרקים משהו בריבוי הפרטים כמו מונע את הקורא מן התחושה שהוא מתקרב לדמות או מבין אותה יותר.
בעבודת מחקר קפדנית השכיל אופיר לתאר את תקופתו וחייו של הרב קרליבך: הוא מפרט את כל מהלכי חייו של הרב – ממופעים, מפגשים והופעות פרטיות ועד לשיחות ושיעורים שהעביר ומקומות שביקר בהם. הפירוט הזה חשוב מאוד כדי להבין את מהלך חייו האינטנסיבי של הרב ואת מסירות הנפש שלו עבור כל יהודי, נזקק או עזוב בעולם. אלא שתיאור כמעט כל ההופעות שנתן בימי חייו, מגובה במראי מקומות, אינו מחיה את דמותו של האיש וגם אינו מסביר את החידתיות והפלא שבה מן ההיבט האנושי.
יש פער גדול, ואולי מחויב המציאות, בין האופן שבו כתובה הביוגרפיה לדמות שהיא מתארת. הרב קרליבך קידש את הרגע הבודד ואת אינסופיותו של האדם; הוא התעלם כמעט לגמרי מהנסיבות שיצרו את חיי האדם, ושם את הדגש העיקרי על סגולתו היסודית, במנותק ממעשיו. הביוגרפיה מבקשת להקיף במילים את פרטי חייו, והיא כתובה בשפה אקדמית כמעט, השונה מכל שפה שהרב קרליבך קרא או דיבר בה. הפער הזה הוא גם חלק מכוחו של הספר, המאפשר לו להיקרא כמסמך תיעודי חשוב, אך כהשלמה, ולא כמבוא, לעיסוק במשנתו של הרב קרליבך.
כדמויות גדולות אחרות בהיסטוריה, הביוגרפיה אינה מספקת את התשובה לשאלות הגדולות שהיא מעלה, וזהו אינו כישלון של המחבר אלא ביטוי לייחודיותה של הדמות שעליה כתב. כמו הניגונים שלו ומשנתו, נראה שרוחו של רבי שלמה עמוקה וגדולה מהעובדות שיצרו אותה.
הרב שלמה קרליבך חייו, משנתו והשפעתו, נתן אופיר (אופנבכר), ידיעות ספרים, 2017, 415 עמ'
