כתלמיד, יצאתי בשעתו לטיול שנתי מטעם בית הספר היסודי לעכו, ובמסגרתו ביקרנו גם באולמות האבירים המפורסמים וקיבלנו הסברים על ההיסטוריה העשירה של המקום כבית הארחה צלבני לעולי רגל בימי הביניים. הקריאה ב"הכתר הארמני", הרומן המשובח של מיכאל דרור, המתרחש בחלקו בעכו במאה ה־13 ועוסק בין השאר בקרבות האבירים הצלבנים בעת ההיא, היוותה עבורי מעין מסע כפול במכונת הזמן, הן אל הימים שבהם ביקרתי בעכו כתלמיד והן אל הימים שבהם מתרחשת העלילה.
הרומן של דרור, סופר כמעט לא מוכר, הוא דוגמה מצוינת לכך שגם בימינו אפשר עדיין לרקוח רומן היסטורי רחב יריעה, שבמקרה זה נכתב כאילו מעיניו של הנוסע המפורסם בנימין מטודלה. מטודלה ביקר בארץ ישראל בשנת 1170 ואילו דרור מתאר תקופה של בין 64 ל־65 שנים לאחר מכן, השנים 1234 עד 1235.
לטעמי, רומנים היסטוריים כאלה בהחלט חסרים על מדף הספרות הישראלית. "כחרס הנשבר", הרומן ההיסטורי למחצה של שולמית לפיד, העוסק במסע חיפוש אחר מגילות, ובעקבות דמותו של סוחר העתיקות מהמאה ה־19 מוזס וילהלם שפירא, זכה בשעתו לשבחים. דרור הלך 650 שנה אחורה, כדי לבנות עלילה העוסקת בחיפוש אחר כתר ארמני, ומן האספקט ההיסטורי והספרותי הרומן עב הכרס שלו מוצלח, לטעמי, לא פחות מזה של לפיד.
הר הבית מוסלמי
שקשוק החרבות נשמע כמעט לאורך כל עמודי הרומן, אבל יותר מכך, צחצוח המילים והרעיונות הדרמטיים. הרומן עוסק ברובו בתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל. ממלכה זו הוקמה בשנת 1099 לספירה, וכמעט מאתיים שנה לאחר מכן, בשנת 1291, היא נכבשה ונהרסה על ידי הממלוכים. עלילת הרומן מתרחשת 56 שנה לפני כן, כשהסימנים המבשרים את הנפילה שזורים לכל אורך עמודי הספר.
הממלכה ידעה עליות ומורדות רבים והתעמתה לא רק עם העולם המוסלמי אלא גם עם ממלכות נוצריות אחרות כמו ארמניה והממלכה הביזנטית. כבר ב־1187 היא איבדה את שליטתה על ירושלים, שנכבשה על ידי צאלח א־דין, וכן על שטחים נוספים ברחבי ארץ ישראל. אבל השליטה בעיר הקודש הוחזרה אליה ללא שפיכות דמים בתום מסע הצלב השישי, בשנת 1229, שבראשו ניצב פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. במסגרת "הסכם יפו" בינו לבין הסולטן המצרי, אל־מלכ אל־כמאל, נקבע שירושלים תוחזר לידי הצלבנים ואילו אזור הר הבית והמסגדים יישארו בחזקה מוסלמית.
ההיסטוריון היהודי־גרמני־אמריקני ארנסט קנטרוביץ, שחקר את דברי ימי הביניים, דיבר בשבחו של פרידריך השני (1194־1250) וראה בו מהשליטים הבולטים בעת ההיא. "פרידריך השני היה מודל לשליט, שופט, מלומד, משורר, הנסיך המושלם – הגיבור המהולל". מאידך, דנטה האיטלקי ייחד לו ב"קומדיה האלוהית" מקום במעגל השישי של הכופרים. פרידריך, שנחשב לפטרון המדע, החוק והאמנויות, כונה על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי "אנטיכריסט" ובין השניים פרצה סדרת עימותים חריפה, במיוחד סביב מסע הצלב השישי שבראשו עמד פרידריך השני ושהוחרם על ידי האפיפיור. מאבק זה זוכה לעיבוד ספרותי ברומן של דרור, המתאר מציאות שבה ממלכת ירושלים השסועה מתנהלת ללא ריבון, ועל סף מלחמת אזרחים בין תומכי הקיסר לתומכי האפיפיור.
העלילה נסבה סביב החיפוש אחר הכתר הארמני, שבעזרתו הוכתר פרידריך השני כמלך ירושלים, ושאותו מסר למשמורת למסדר הטבטונים הגרמני. הכתר נעלם באופן מסתורי כעבור זמן קצר, ופרידריך שואף להחזיר אותו לעצמו. אל הכתר היקר לוטשים עין גם האפיפיור ושליחו הפטריארך ג'ראלד בעכו, וכן מלך ארמניה הטום, שאף הוא רוצה להשיב לעצמו את האבדה. לחיפוש מצטרפים גורמים נוספים הרוצים לזכות ביוקרה באמצעות מציאת הכתר. לכולם נהיר שהגורם שימצא את הכתר שהלך לאיבוד ישיג יוקרה רבה במאבק הפוליטי והדתי בארץ ישראל ומחוצה לה.
בת המלך והנזיר
ממלכת ירושלים של אותם הימים היוותה אטרקציה לעולי רגל רבים שהגיעו אז לארץ ישראל בדרך הים והיבשה, במסגרת מסעות הצלב ומחוצה להם. רוב תושבי הממלכה היו "סרצינים" (מוסלמים בפי הצלבנים), אבל בנוסף התגוררו בה גם מאה עד מאה וחמישים אלף אירופים, שכונו אז "פרנקים" וגם יהודים, ואחדים מהם מופיעים כדמויות בשולי הרומן, בעיקר כסוחרים וחלפנים בעיר עכו.
לממלכת ירושלים נשלחים כל אחד בנפרד גם פביאנה, בתו של הקיסר פרידריך השני, בשליחות אביה, ונזיר צעיר בשם ברנארד בשליחות האפיפיור, וכל זאת על מנת לחפש אחר הכתר האבוד. שניהם למעשה דמויות בתחפושת. ברנארד הוא לא באמת ובתמים נזיר אלא רק מתחזה לכזה, ואילו פביאנה מתחפשת לגבר בשם "פביו", המלווה בשני אבירים המשמשים לו שומרי ראש. דרכי השניים מצטלבות, ולמרות שהם מייצגים אישים העוינים זה לזה, הם עצמם מתיידדים ומחליטים לשתף פעולה ולצאת יחד למסע החיפוש ההרפתקני. כתב חידה שהם מצליחים לדובב מפיו של אביר גוסס, שגנב אותו, יכול לרמוז על מקום הימצאו של הכתר ("שמונה עיניים על הסוד שומרות", עמ' 397). בהמשך מצטרפים אליהם גמד בשם ארנולד ואחותו אורסולה, המנהלים תיאטרון בובות, וכן קבוצה של אבירים ושודדים תאבי בצע, השואפים להתעשר בזכות הכתר, שיוצאים בעקבותיהם ומנסים להתנכל להם ולקפד את חייהם.
מערכת היחסים בין השניים מתהדקת במיוחד, דווקא כשהנזיר המחופש מגלה שידידו הטוב הוא בעצם צעירה יפה שהתחפשה לגבר. הנזיר מטפל בה במסירות כשהיא קודחת מחום, ומאז ניצת רגש חדש ביניהם. השניים נאלצים להתגונן מפני כוחות שחלקם חזקים מהם.
מהפכים והרפתקאות
הרומן הוא התכתבות מעניינת בין מציאות לבדיה השזורות זו בזו. סיפור המסגרת לקוח בחלקו מן המציאות של אותם הימים, שתולים בו אירועים לא מעטים שאכן התקיימו וכמה דמויות אמיתיות לחלוטין כמו הקיסר פרידריך עצמו, הפטריארך ג'ראלד ועוד. אבל גיבוריו הראשיים, ברנארד ופביו־פביאנה, הם דמויות בדויות לחלוטין. לפרידריך השני לא הייתה, ככל הידוע, בת בשם פביאנה אלא שתי בנות אחרות, האחת נפטרה כתינוקת והשנייה נולדה שש שנים לאחר המסופר בעלילה.
"פביו" וברנארד הן דמויות מעוררות הזדהות, ולא פחות מכך גם ארנולד הגמד, דמות מעוררת אמפתיה בנוסח קווזימודו, הגיבן הידוע מ"הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו. גם דמויות המשנה – מהאבירים ואנשי הצבא, אנשי הדת והשודדים, הנוצרים והמוסלמים (בעיקר "החששינים", שהיו מעין המפגעים של ימינו) – מצליחות בהחלט לסקרן. רובן ככולן דמויות עגולות ואמינות המדברות, חושבות ומתנהגות כמו אנשי התקופה ההיא.
כמו ארנולד הגמד, גם דרור מעצב את דמויותיו כמריונטות בתיאטרון הבובות של ימי הביניים. התהפוכות שהן עוברות מסחררות את ראשו של הקורא. זוהי עלילה דינמית וקולחת מאוד, שחלים בה מהפכים רבים. החיפוש אחר הכתר הוא מרוץ ארוך וטרגי־קומי, המזכיר במידת־מה את החיפוש אחר אוצרות בית המקדש ברומן קודם של דרור, "המכה האחרונה". אמנם לכתר הארמני אין משמעות מיסטית כמו לאוצרות בית המקדש, אבל המסתוריות הכרוכה בחיפוש אינה קטנה יותר.
תעלומת החיפוש משופעת בתככים ובמזימות, בקרבות ובמעשי רצח. פעם ברנארד והמכונה "פביו" נוטלים את ההובלה, פעם אביר ארמני בשם טיגראן ופעם השודדים לזרוס וקלמנסו, וההפתעה נשמרת לסיום – מי באמת יזכה לבסוף בכתר הזה, אם בכלל. המרוץ הזה ברובו מרתק וכתוב כמו סרט מתח, שילוב של רומן היסטורי־גותי, ספר פיקרסקי וספר הרפתקאות. במקצת מעמודיו, שאולי אפשר היה לנכש, הוא יכול להזכיר במשהו ספר בנוסח ספרי נעורים קלישאתיים בעקבות אוצרות אבודים.
עבודת תחקיר מאומצת
החלק המרשים ביותר ברומן בעיניי הוא יכולתו של דרור לא רק לעצב רומן דרמטי קולח, הקושר לקראת הסיום במיומנות את כל עלילות המשנה, אלא להחיות את התקופה על כל האירועים והמראות, הצבעים והריחות, המנהגים והמלבושים, המאכלים והטעמים, הנופים ופרטי הפרטים האחרים של ארץ ישראל של פעם. הדרכים, העגלות והסוסים, המבצרים והשערים מתוארים בדיוק כמעט הנדסי; וכך גם החקלאות ויתר העיסוקים, פונדקי הדרכים ועוד.
העיר נטולת החומות וההרוסה למחצה ירושלים ("מראה ירושלים של מטה זעזע אותם", 268) וכן העיר עכו, הניצבת על תילה, מתוארות בצבעוניות נטורליסטית. תיאורי ההפלגה לעכו או תיאורי הקרבות אף הם טובים, כמו גם הסצנה המקברית שבה האביר הארמני טיגראן, המאמין ש"שום בן אנוש לא יעמוד בינו לבין הכתר" (עמ' 410), מחפש בין גולגולות ועצמות את הכתר הארמני.
מיכאל דרור כותב מתוך ידע היסטורי נרחב לא רק על ארץ ישראל אלא גם על אירופה של אותם הימים. נעשתה כאן עבודת תחקיר מאומצת ומאלפת שהוטמעה היטב לתוך העלילה. בימים שספרים רבים נכתבים, חלקם נוטים לעיגול פינות ומלאכה קלה, כדאי לדעת שהתפתח אצלנו בשולי עולם הספרות סופר אפי והיסטורי, הראוי לתשומת לב גדולה הרבה יותר מכפי שהוא זוכה לקבל.
הכתר הארמני, מיכאל דרור, טוטם, 2018, 487 עמ'
