יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ (בראשית כז, כט)
המתבונן במילים אלו יבחין מיד שזו אינה לשון שבה בני אדם רגילים מברכים את בניהם. שום אב אינו מברך את בנו בשליטה על עמים אחרים, ושום אם לא תשעבד את בנה האחד להיות עבד לאחיו. ואמנם, אם לעיתים אנו מפרשים את סיפורי בראשית כסיפורי משפחה עם יחסי גומלין טבעיים כמו עימות בין אחים, מתחים של זוגיות, קשרי הורים וילדים ועוד – פסוקים אלה לא מותירים לנו ברירה אלא להבין שמראשית הדרך אנו מצויים במאבק בין מעצמות, במתח גיאופוליטי על שליטה ואזורי השפעה. יש כאן "מלחמה קרה", ולעיתים חמה ולוהטת, על שליטה ועל טריטוריה והשפעה עולמית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לקראת הכרעה בהאג: יום עיון בכנסת על התביעה נגד ישראל
– שם יעבור גבולנו: סיפורו של קיבוץ רמת רחל
– מתי מורידים מסכות? ארבע שאלות על שני חיסונים
כבר בחודשי ההיריון ניתנה ההגדרה הלאומית למלחמת הנצח הזו: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (כה, כג). וכדברי רש"י, המסתמך על דברי חז"ל:
גויים – אלו אנטונינוס ורבי; לאומים – אין לאום אלא מלכות; ממעייך יפרדו – זה לרשעו וזה לתומו; לאום מלאום יאמץ – לא ישתוו בגדולה, כשזה קם זה נופל… לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.
הנה כי כן, לפנינו כל תולדות ישראל והאומות עד אחרית הימים בפסוק אחד. ופרשנות זו אינה דרשנות או הוצאת דבר מפשוטו. להיפך, חוקי הלאום והלכות מלכים ומלחמותיהם הם עומק פשוטם של כתובים אלה.
המטרה והאמצעים
עשו ויעקב, המפותלים והנאבקים כבר בצאתם מרחם אימם ועד יומם האחרון, מסייעים לנו להבין אל נכון את כל מאבקי הצמדים בספר בראשית – את קין והבל ואת ישמעאל ויצחק, את רחל ולאה ואת יוסף ואחיו, את בית יוסף ובית יהודה.
מסכת המאבקים הזו עושה שימוש בלתי פוסק בתחבולות ובמעשי מרמה, והיא מאפיינת את הספר כולו מכאן ועד סופו. יעקב נוטל את הברכה במרמה, לבן מתעמת עימו במרמה, בני יעקב יתנהלו מול שכם במרמה, אחי יוסף יסתירו מיעקב במרמה את המכירה, ויוסף יתנכר במרמה מפותלת מול אחיו. אפילו לאחר ההתוודעות והאחווה שבסוף הספר יציגו האחים לפני יוסף מצג שוא: "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם" (נ, טז־יז).
את ההתנהגות הזו ניתן להסביר רק במסגרת מאבק בין עמים ולאומים: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו). אפשר גם להניח כי יעקב האהוב שמע מאימו על מה שנאמר לה כבר בימי היריונה, וידיעה זו הדריכה את חייו, החל מקניית הבכורה ו"עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה" (לג, יד).
אם אנו עסוקים במלחמות עולם על שליטה והשפעה, הרי שאין מעצור בפני המרמה. היא נדרשת והיא לגיטימית. עצוב הוא הרגע שבו מגיע צדיק תם כמו יעקב להכרה שאין לו קיום ואין לו עתיד ללא שימוש בכלי רמייה, כמו שאי אפשר לדמיין את פעילות המודיעין והביטחון של מדינת ישראל בלא מרמה ותחבולות.
"מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מִשְׁפָּט, תַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מִרְמָה" (משלי יב, ה). משמעות פסוק זה היא שאותן המחשבות ואותם התרגילים, כשהם מתבצעים על ידי צדיקים הרי הם משפט אמת ויושר – "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" – ואילו כאשר הם נעשים על ידי רשעים הרי אלה מעשי שקר ומרמה. בקוראנו את סיפורי אבותינו, אנו חייבים אפוא להיכנס להגדרות הרבה יותר מורכבות. מעכשיו צריך לחלק בין עולם פנימי לעולם חיצוני, המהות והתחפושת או הבגד והבגידה. צריך לומר שהדבר תלוי במטרה, ביעד ובכוונות הטובות.
מרמה שהיא חכמה
כך הוא גם ההבדל בין אמת לשקר. לשימוש ברמייה יש תג מחיר גבוה וכואב, ואותו ישלם יעקב כל ימי חייו. זהו שיעור לחיים לכל הדורות. גם רש"י בביאורו לדברי יעקב "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ", לא חשב לרגע שיעקב לא שיקר, או לכל הפחות, ואולי חמור יותר, גנב את דעתו של אביו במרמה. יצחק עצמו פוסק: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ". אלא שאונקלוס ורש"י מפרשים: "במרמה – בחכמה". לשיטתם, המרמה הזו נעשתה בחכמה ובמשפט, מכל הסיבות המוצדקות שבעולם ובחוסר ברירה גמור.
חכמים שמו את השאלה הזו, בנוגע להתנהלותו של יעקב במרמה, בפיה של רחל. יעקב מרגיע אותה שהוא יודע בדיוק כיצד להתנהל מול עולם הרמאות של אביה הארמי. וכך מוצג הדיאלוג (בבלי בבא בתרא קכג, א):
אמרה לו: אבא רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה: אחיו אני ברמאות (דהיינו, יש לי ניסיון עשיר). שאלה אותו: והאם מותר להם לצדיקים להתנהל ברמאות? ענה לה: כן. "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל, וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל (שמואל־ב כב, כז)".
"היתר" עקרוני זה הוא הכרח קיומי. כך מסביר דוד המלך בתוך שירת ההודיה, הנאמרת "בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל". כשמדובר במלחמות קיום והצלה, שמטרתן להציל עם עני ולהכניע את אויביו, יש צורך להשתמש גם במרמה.
