שבט ראובן: הרב שחיבר לוח שנה ייחודי לקהילת "ביתא ישראל"

ההתעניינות של הרב ראובן טל יאסו בלוח השנה של ביתא ישראל החלה בעקבות מנהג משפחתי, שהיה זכור לו מילדותו באתיופיה: אירוע שנתי קבוע בשם "ברבע שנבת". הוא התקיים בשבת שחלה בסוף חודש אב, שהיא השבת ה־21 מהשבת הראשונה של חודש ניסן, ופותחת תקופה שבה נספרות שבתות שביעיות נוספות. לרגל האירוע הגיעו לבית המשפחה הקייסים ונכבדי הקהילה, ונאמרו תפילות מיוחדות. גם לאחר העלייה לארץ המשיכה משפחת יאסו לקיים את האירוע, אבל העבירה אותו שבע שבתות קדימה, לשבת שחלה לאחר ראש השנה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תורה ולחימה: החוקר שלומד אסטרטגיה צבאית מהתנ"ך
– נתניהו לבג"ץ: אל תתערבו במחלוקות פוליטיות
– דעה: מלחמת דת בין סעודיה והפלסטינים: היכן ממוקם אלאקצא?

מי שהגבירה עוד את סקרנותו בנושא הייתה אישה מבוגרת וחכמה מהקהילה בשם אמא מח'רתא, שהחזיקה במסורת של עיבור השנים והחודשים של ביתא ישראל. יאסו הכיר את אמא מחרת'א בשנות נעוריו בבאר־שבע. כנער היה משוחח עימה בהפסקות בין משחקי הכדורגל במגרש החניה של השכונה, וכבוגר יותר – בשבתות שבהן חזר לביתו מהפנימייה בה למד. שנים לאחר מכן, כשלמד בישיבת ההסדר הר עציון את מסכת ראש השנה, החל לחבר בין הדברים ששמע מאמא מח'רתא, למנהגים המשפחתיים ולמקורות בספרות חז"ל בנושא הלוח העברי. את מחקרו בעקבות הלוח, שנמשך שנים, הוא מסכם בספר חדש, "לוח יאסו", שבו הוא מביא לראשונה את לוח השנה העברי של ביתא ישראל.

אך מעבר לעניין האישי, הרב יאסו אומר שהוא נדחף לעסוק בלוח של הקהילה כדי להנכיח את התרבות של "ביתא ישראל" בחברה הישראלית. אם תרצו, להחזיר עטרה ליושנה. "ברמה האישית", הוא אומר, "הייתי מעדיף להסתגר וללמוד, אבל שר ההיסטוריה זימן אותי לסיטואציה כזו שאני מרגיש חובה לעסוק במסורת ובהלכה של הקהילה שלנו. מדובר בנכס תרבותי ששייך לעם ישראל".

במה לוח השנה העברי של ביתא ישראל רלוונטי למציאות שבה אימצנו כבר לוח אחר?
"עם הוא לא רק קבוצת אנשים, אלא תרבות ואמירה. קיומנו כעם הוא אמירה של הקב"ה, אמירה של ברית שמתבטאת בחוקים מיוחדים. אנחנו מצווים למשל לשמור את חודש האביב. זה חלק מהתרבות שלנו. מחזור השנה הוא חלק מהזיכרון הלאומי שלנו, וללוח של ביתא ישראל יש מסורת מיוחדת ומדויקת בעניין הזה. הלוח העברי שאנחנו מכירים משאר הקהילות הוא לא לפי אופק ישראל. המקורות שלו לא במשנה ובתלמוד, אלא מאוחרים יותר. דווקא הקהילה שלנו מחזיקה בלוח ארץ ישראל המקורי, ובמסורת הנכונה של שמירת חודש האביב. הלוח המצרי, שקו האופק שלו היה ארץ ישראל, נשמר היום רק באתיופיה.

"יוליוס קיסר שינה את התאריך של תחילת עונות השנה כשהעתיק את מרכז הכובד של הלוח המצרי, שקו האופק שלו היה ארץ ישראל, לקו המשווה, וזה השפיע גם על הלוח העברי וקביעת חודש האביב. בספר אני מראה שלפי המסורת של ביתא ישראל האביב יוצא הכי מדויק ומתאים לאביב של אופק ארץ ישראל. אגב, כשבוחנים את כל המקומות שמוזכר בהם אביב בתורה, מגלים שבגרסת הגעז המשמעות של האביב שונה ממקום למקום. יש מקום אחד בספר שמות שבו חודש האביב מתורגם כחודש מאזיא, שהוא החודש השמיני באתיופיה, שמתחיל בין 20 במרץ ל־18 באפריל".

ועדיין, גם אם הלוח האתיופי מדייק יותר בעניין חודש האביב, יש סיכוי שהלוח שלנו ישתנה?
"קודם כול זה נכס תרבותי שצריך להנכיח. אבל מעבר לזה, הסבא־רבא שלך היה מאמין שיבואו לפה יהודים שחורים? אני לא יודע להתנבא קדימה ולומר מה יעשו עם זה. אני כן יודע שבנקודת הזמן שאני נמצא בה, אני חלק מהשושלת של עם ישראל ומחויב אליה. אני לא יודע אם הלוח ישתנה שוב, אבל עובדה שלפני 1,200 שנה שינו את הלוח אחרי ויכוח. צריכים צניעות. לתת לשר ההיסטוריה לעשות את שלו".

הבדל נוסף בין הלוח העברי ללוח של ביתא ישראל בא לידי ביטוי בראש חודש. קביעת ראש חודש בקהילת ביתא ישראל נעשתה על פי ראיית היעלמות הלבנה של החודש הקודם, ולא על פי ראיית הירח החדש של החודש הנכנס. "העדים לא מחפשים את הלבנה בערב לאחר השקיעה, אלא בבוקר לפני הזריחה, ואז הם מעידים שהחודש הסתיים וראש החודש יהיה למחרת. דווקא במסורת הרבנית שבה מעידים על לידת החודש יכול להיווצר פספוס, כי אם בערב ראית את הלבנה ואתה חוגג ראש חודש למחרת, זה כבר השני לחודש. במשנה התגברו על הבעיה כשקבעו שהולכים לפי הלילה, ואז למעשה מהערב כבר ראש חודש", מסביר הרב יאסו.

הבדלים נוספים קיימים בסוגיית עיבור השנה. מהטבלאות שמציג הרב יאסו בספרו עולה שישנן שנים שמתעברות על פי הלוח הרבני, ואינן מתעברות על פי הלוח של ביתא ישראל. כך, למשל, בעוד שבלוח הרבני שנת תשע"ד הייתה מעוברת, בלוח של ביתא ישראל זו הייתה שנה רגילה, ושנת תשע"ג הייתה מעוברת.

מלחמת הישרדות

רצונו של הרב יאסו להנכיח את התרבות של קהילת ביתא ישראל נובע לדבריו גם מהיחס של הממסד הרבני כלפי הקהילה. "כשהלכתי ללמוד בישיבת הסדר, אבא שלי שמח ודאג שאבוא לקבל ברכה מהקייסים שלנו. הלכתי למקום שבו הרגשתי חיבור לעם ישראל, וקיבלתי הרבה אהבה וחיבוק בישיבה. אבל כשהתחלתי את לימודי הרבנות הבנתי שהממסד הרבני מתייחס אליי כאל בן מאומץ או כאל גר, וזה היה עבורי שבר גדול.

"אחד הטיעונים נגדנו היה שאין לנו תורה ואין לנו עברית. הלוח הוא אחד מעמודי התווך של התרבות היהודית, וכנגד אותן תפיסות אני מבקש להנכיח אותו ולומר 'יש לנו מסורת'. אגב, עד לפני שמונה שנים חשבתי שאוכל להתגבר על המקורות שלנו רק עם האמהרית שלי, בלי ללמוד את שפת הגעז, אבל הגעתי למסקנה שאני צריך ללמוד געז. גם את לימוד השפה ראיתי כתשובה ליחס הגזעני כלפינו".

אתה בוחר להשתמש במילה קשה, גזענות. אבל אולי היחס הזה נובע רק מהתנשאות או מזלזול ולא מפסילה גזענית?
"בפרשת פילגש בגבעה, הזקנים לא התייעצו עם הקב"ה כשהם התירו את שבט בנימין, כי הם הבינו את החוצפה בלהחרים שבט מישראל. גם בעניין של הקהילה שלנו, אני שואל את אלו שפוסלים אותנו: מי שמכם לבוא ולפסול קהילה שלמה? אתה יכולים לדון אולי בפרט, אבל לא בשבט שלם שנידח. מדובר פה בקהילה שלמה, אז בבקשה קצת ענווה.

"אפשר היה לדבר רק על התנשאות כל עוד זה היה דיון תיאורטי באקדמיה, אבל כשיש השלכות הלכה למעשה ליחס הזה, ואומרים לנו שאנחנו לא יהודים, זו כבר גזענות. אנחנו זכאי חוק השבות כמו גרים, אבל לא כבני אברהם יצחק ויעקב. אדם שלא מסוגל לראות את השבר הגדול בתפיסה ההלכתית הזו לא מבין מה זו נצחיות של עם ישראל, שהקב"ה כרת עימנו ברית בעבותות של אהבה. משתמשים בהלכה כדי לפרק חלק מעם ישראל, וכזה דבר לא היה בתולדות עמנו".

זה אולי נכון כלפי אלו שלא מכירים ביהדות שלך, אבל פחות כלפי אלו שלא מקבלים רק את המסורת שלך.
"לחוסר קבלת ההלכות שלי יש השלכות מעשיות גם בתחום הגיור והנישואין. כל עוד אתה לא מתרגם את היחס להלכות שלי לאפליה זה בסדר. אבל הבעיה היא שבתחום הגיור והנישואין הרבנות כן תרגמה את היחס הזה, ולכן זו גזענות. אנחנו יודעים שבית הלל ובית שמאי נחלקו ביניהם אבל לא פסקו מלשאת זה את זה. במקרה שלנו כן עושים את זה, כשדורשים מאתנו בירור יהדות במסלול מיוחד לפני נישואין. הסוכנות משקיעה בחיפוש יהודים בבריה"מ ובדרום אמריקה, אבל במקרה שלנו כנראה לא רוצים שיהיו פה יותר מדי שחורים.

"הבחירה שלי להיות רב נבעה רק מהיחס הגזעני. ברגע שמועצת הרבנות הראשית תחליט שאנחנו יהודים רגילים בלי קונצים ותירוצים, ובלי צורך להביא נימוקים הלכתיים, אני מחזיר להם את תעודת הרבנות וחוזר להיות יהודי פשוט שנהנה מהשקט ומהמשפחה. כל מה שאני רוצה הוא שברבנות הראשית ייקחו אותי כשחקן שווה בעולם ההלכה.

"לצערי הרב אני לא זוכה להשתתף שם בדיונים, אלא רק בפולמוסים. בפולמוס אתה נלחם על ההישרדות שלך, לעומת דיון שבו שאלת ההישרדות לא קיימת. כדי להזמין אותי לדיון אני צריך להרגיש שהקרקע שלי בטוחה. אתה לא יכול לשתף אותי בדיון כשאתה על קרקע בטוחה ואני על שוקת שבורה".

מסודן להר עציון

ראובן טל יאסו נולד בשנת 1967 בעיר שירה שבמחוז תיגראי באתיופיה. מאירועי חג הסיגד, שיצוין שבוע שעבר, הוא זוכר בעיקר השתחוויות רבות. "המצח שלי היה מתנפח מכל ההשתחוויות שלנו על האבנים. ככל שהיינו סוגדים יותר בתפילות של הסיגד, זה היה יותר טוב. כבן הקהילה הטיגרית אני מציין היום את הסיגד בכותל המערבי, ועבורי היום הזה הוא כמו יום הקהל".

כשהיה בן 12 החל המסע של משפחתו לארץ ישראל. "כל הזמן היה חינוך לעלות לארץ ישראל. כשהשמועה על האפשרות הגיעה אלינו, הקהילה התפרקה והחלה לצעוד". הם צעדו במשך שלושה שבועות עד שהגיעו לסודן, שם עברו בין מחנות פליטים במשך קרוב לשנה. "בהתחלה היינו מספרים שאנחנו בדרך לישראל, אבל בשלב מסוים הבנו שזה עלול לפגוע בנו, אז התחלנו לומר שאנחנו פליטי מלחמה מאתיופיה".

כששאלתי את יאסו מה מעורר אצלו הסכם היחסים החדש בין ישראל לסודן, הוא עצר את שטף דיבורו ונשנק מבכי. "אני חושש שהמציאות החדשה עלולה לגרום למשפחות להתפרקות נפשית. אלו שעברו מהעולם כבר לא כאן, אבל יש כאלו שקברו שם הורים או ילדים ועכשיו הם ירצו לפקוד את הקברים. אלו אנשים שכבר 'הורידו מסך' על הסיפור של המסעות בסודן, ובנו פה חיים חדשים בלי לדבר על זה עם הילדים שנולדו פה בארץ. לכן אני חושש שזה ימוטט אנשים ויפתח פצעים".

אחרי שנה של תלאות בסודן טסו יאסו ובני משפחתו לקניה, ובל"ג בעומר 1981 הגיעו לישראל. במשך שנה שהו במרכז קליטה בעתלית, ומשם עברו לבאר־שבע. כשהגיע לגיל חטיבת ביניים נשלח ראובן ללמוד בפנימייה בעפולה, ומשם המשיך ללימודי תיכון בכפר הנוער הדתי ימין אורד. לאחר סיום לימודיו היה יאסו אחד משלושת העולים הראשונים מאתיופיה שהשתלבו בישיבת הסדר. את המעבר הזה הוא זוקף לזכותן של המורות החיילות ששירתו בכפרי הנוער.

"הן היו בחורות אידיאליסטיות, האמינו בנו מאוד, והציעו לנו לבדוק לימודים בישיבת הסדר. לאחת מהן היה אח בישיבת הר עציון, אליהו עסיס (היום פרופסור באוניברסיטת בר אילן; א"ר), והוא רתם לנושא גם את עליית הנוער. עסיס סיפר לימים שראש הישיבה הרב עמיטל אמר לו אז שאם הוא אחראי שבשעות הסדרים נשב בבית המדרש, יקבלו אותנו לישיבה בלי מבחנים. כשהגעתי לשבת ראשונה בישיבת הר עציון הוקסמתי. עד אז כששאלו אותי על החברה הישראלית אמרתי שעם סוג האנשים שאני פוגש ביום־יום, אני לא מבין איך ישראל מצליחה להתמודד עם כל האתגרים שלה. כשהגעתי לישיבה נחשפתי פתאום לפער בין האוכלוסייה שהכרתי עד אז לאוכלוסייה של תלמידי הישיבה".

כבני"שים הראשונים של הקהילה האתיופית, יאסו ושני חבריו נרתמו לגיוס בחורים נוספים מהקהילה ללימודים בישיבות ההסדר. "דאגו לנו לרכב, וכמעט כל שבוע היינו נוסעים לפנימיות כדי לשכנע עולים לבוא לישיבות. אנשי עליית הנוער ליוו אותנו, וקיבלנו מהם יחס מיוחד. פעם בשבוע זכינו מהם לביקור, ובכל ביקור היו מביאים לנו ספר במתנה". לאחר סיום מסלול ההסדר המשיך יאסו ללמוד בישיבה במסלול הסמכה לרבנות, והוסמך לרב. לאחר מכן למד בבית מורשה בירושלים. שני החברים שהגיעו איתו מהפנימייה לישיבת הר עציון המירו עם השנים את כיפתם הסרוגה בכיפה שחורה.

איך אתה מסביר את הבחירה של רבים מבני הקהילה שהתחנכו במוסדות הציונות הדתית להצטרף לציבור החרדי?
"אין לי הסבר רציונלי. אני חושב שהם פשוט מרגישים יותר בבית בציבור הספרדי של ש"ס, אבל זו רק הרגשה. בפועל, היחס בציבור החרדי לקהילה הרבה יותר גרוע מאשר בציונות הדתית, שקלטה את בני הקהילה במוסדות החינוך שלה. יש לי ביקורת גם על הציונות הדתית, אבל אין ספק שבתחום החינוך אין ציבור שקלט כך את הקהילה".

לא לוותר על המסורת

לאחר שהוסמך כרב התלבט יאסו אם לעסוק בחינוך או לכהן כרב. "כששאלתי את הרב ליכטנשטיין הוא שאל אותי מה מציעים לי בתחום הרבנות, ואמרתי לו שלפי מה שאומרים לי אוכל לעסוק גם בגיור, בגיטין וקידושין. הרב אמר לי: 'אם יש לך כזו אפשרות, אז תלך לרבנות'. כשאמרתי לו שהחינוך קרוב יותר לליבי, הוא ענה: 'כל דבר בא על חשבון משהו אחר'".

יאסו החל לכהן כרב של קהילות העולים מאתיופיה בבית־שמש ובגדרה. את ביתו קבע בבית־שמש, שם הוא מתגורר עד היום עם איילה אשתו, שעלתה במבצע משה, ושבעת ילדיהם. לאחר כשבע שנות כהונה כרב, פתחו הרב יאסו ו־16 רבנים נוספים מהקהילה במאבק ציבורי ומשפטי על תנאי העסקתם, בדרישה להשוות אותם לרבני שכונות. "חלק אמרו לי שאני רב וחלק אמרו שאני קייס, וחוסר ההגדרה גרם לכך שהופלינו לרעה ולא קיבלנו זכויות בסיסיות של עובדים. פתחנו סכסוך עבודה מול הרבנות והגענו עם המאבק הזה עד בית הדין הארצי לעבודה. המאבק הזה השאיר המון משקעים".

גם בית הדין האזורי וגם בית הדין הארצי לעבודה פסקו לטובת הרב יאסו וחבריו. לאחר 11 שנים בתפקידי רבנות עבד יאסו במשך כעשר שנים בתחום הגיור, ולפני כשנה החל להקדיש את זמנו לחקר ההיסטוריה של קהילתו ולהכנת מסעות תוכן לאתיופיה.

חלק מההלכות של ביתא ישראל שונות מההלכות של רוב הציבור הדתי. עד כמה לדעתך, בני הקהילה צריכים להקפיד לשמר את ההלכות הללו?
"בעבר חשבתי שמבחינה פרקטית אם נעזוב הכול ונאמץ הלכות אחרות, ובא לציון גואל. היום אני חושב הפוך, שרק אם נשמר את המסורת שלנו ונראה את המסורת ההלכתית שלנו כלגיטימית, רק אז יבוא לציון גואל. בעבר, כשכיהנתי כרב, לא אכלתי לא משחיטה של הבד"ץ ולא משחיטה של הקייסים. היום, כאדם פרטי, אני לא פוסל את השחיטה של הקייסים. יש לי עוד מנהגים שאני משמר, כמו למשל קידוש על חלה תוצרת בית ולא קנויה".

הממשלה אישרה לאחרונה העלאה של אלפיים ממתינים נוספים מהמחנות באתיופיה, והסוגיה הזאת שנויה במחלוקת גם בתוך הקהילה. מה העמדה שלך?
"אני בגישה עקרונית ועקבית שכל מי שהוא מזרע ישראל ורוצה לחזור לעמנו, זכותו לבוא לכאן וחובתה של המדינה לאפשר לו. העובדה שבאתיופיה קראו להם פלשמורה לא צריכה לפגוע בהם. אם במסגרת המאבק להעלאתם מחפשים פתרונות פרקטיים להעלות אותם, אפילו באמצעות גיור, אני בעד. בשורה התחתונה אני חושב שצריכים להתייחס אליהם כמו שמתייחסים לעולים מבריה"מ לשעבר".

בשנים האחרונות היו כמה אירועי מחאה שהובילו צעירים מהקהילה. הזדהית איתם?
"אני חלק מהמאבק הזה. היה לנו ויכוח אם הקייסים צריכים להשתתף במחאה. אני הייתי בדעה שאנשי רוח ומנהיגות דתית לא צריכים להיות בהפגנות, אלא לייעץ למפגינים ולהוביל דברים אחרים כמו שביתת רעב. בעבר הרחוק כן השתתפתי בהפגנות שהתקיימו בנושא תרומות הדם של בני הקהילה".