ניתן להגדיר את הספר "חכמי אלג'יריה" כסקירה מהירה המציגה את הנוף הרבני באלג'יריה. דמויות רבות מקרב הרבנים המוזכרים בספר היו ראויות בהחלט למחקר מונוגרפי משלהן. הרבנים האלה גילמו ביצירותיהם, במומחיות רבה, את תורת ישראל. פסקי ההלכה שלהם חובקים זמן הנמתח לפי ממדיה של ההיסטוריה היהודית, ומשתרעים לכל קצוות המרחב הגיאוגרפי היהודי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדור הצעיר מתעקש לחיות בדו קיום בין ערבים ליהודים
– רק הנפגעים: הצעת החוק שתמנע עתירות מיותרות בבג"ץ
– השר ביטון: "קשה להיות פוליטיקאי אבל להיות אדיש זו לא תוכנית פעולה"
באופן אישי, ובתור רב שנולד וקיבל את הכשרתו באלג'יריה, אני מצר על כך שהענקים האלה, שהם השורשים והמעיינות שלנו, מוצנעים בדרך כלל יתר על המידה. יצירתם של אבות ההלכה האלה, שחרשה את כל השדות שכף רגלם של בני עמנו דרכה בהם, מונחת לה על רגב עפר כעומר השכחה, כאותה שיבולת עזובה.
ענקים אלה, המכונים "ראשונים" בלשון ההלכה, אותם הקדמונים שהקדימו את ה"שולחן ערוך", כמו הריב"ש, התשב"ץ מאלג'יר, רבי אפרים אנקווה רבה של תלמסאן ועוד, הגיעו לחופי אלג'יריה במאות ה־13 וה־14, במנוסתם מהדיכוי של ספרד הנוצרית, יחד עם כל הרבים שבאו בעקבותיהם. אלה הם האבות שהיו צריכים להטביע את חותמם, להשפיע ולהזין את תרבות ההלכה של ימינו.
חידושים שצצו משום מקום
אנו בדעה שבתקופה זו, שאיבדה לפעמים, כך נדמה, את ציוני הדרך שלה, ולמעשה את מקוריותה הראשונית, על ידי הקצנה שאין לה כל הצדקה, היינו יוצאים נשכרים אילו היינו מחזקים את זיקתנו למקורות אלו. הם יכולים להוות סולם יציב עבור כלל הציבור היהודי, להקנות איזון חדש בקיום המצוות ובניסוחן.
אני מתכוון לאותם החידושים שהורכבו בכפייה על המצוות המעשיות, ואשר צצו להם לפתע פתאום, בלי לדעת מאיפה, ממתי ועל סמך מה. זהו עומס מיותר, המכביד על ההלכה ללא כל הצדקה. על פי רוב הם הורסים את המסגרת הראשונה של הדין, או לפחות מעוותים אותה לבלי הכר. כל זאת למרות העיקרון שנוסח בקול שופר, ושהושמע פעמים רבות בתלמוד ומעל כל הדפים בספרות השו"ת של ענקי ההלכה מכל הדורות: "כל המוסיף גורע"; "טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל"; "כוח דהיתרא עדיף". ניסוח הדין יכול וצריך לאבד את אופיו המוחלט ואת נוקשותו, כאשר הנימוקים לכך נטועים ביסודות הלכתיים ומעוגנים היטב. "כשם שאסור להתיר את האסור, כן אסור לאסור את המותר".
רשימת ההנחיות הנזכרת רחוקה מלהיות ממצה. עם זאת, הניסוח הברור והנוקב של ההנחיות הנאורות האלה אינו מאפשר לייחס לרבנות צפון־אפריקה ולחכמיה סוג כלשהו של מתירנות דתית, חס וחלילה. הוא רק מצביע על כך שתלמודם והתנהלותם של הרבנים האלה מעולם לא שימשו בסיס, עילה או מקפצה לאחת מהצורות הרבות של הקנאות או של הכילול.
אמנם היו ביהדות צפון־אפריקה קנאים, אך אלו היו מקרים יוצאי דופן, תופעות אינדיווידואליות. הקנאות הדתית מעולם לא נגעה בממסד הרבני. קרעים ופילוגים, תנועות אידיאולוגיות הניזונות מעמדות של בעד ונגד, תנועות ריסוק שהטילו מרות כמעט עיוורת או שהטיפו לבלעדיות הדעה – אלה הן תופעות שזעזעו יותר את קהילות אשכנז. זה קרה בעיקר בעקבות הסערה הגדולה של תקופת ההשכלה, שעד היום הזה גליה אינם פוסקים מלזעזע את הסובלנות הדתית ולהזיק במשברים שהם מחוללים. הם פוצעים ופוערים סדקים באחווה של הקהילה, בחווית ה"ביחד" של העולם היהודי המקיים מצוות – אותו "ביחד" פשוט ומשותף, מבורך ובעל ערך דתי, בדיוק כמו שרצו וביקשו עורכי ה"שולחן ערוך".
מחלוקות בלשון נקייה
רעידות אדמה אלה, ותופעות העדריות של הנהירה אל ה־ intégrisme [פונדמנטליזם] שזעזעו את תולדות עם ישראל, מעולם לא היו נחלתם של הספרדים. אפילו התבערה המשיחית של שבתי צבי ניזונה מחומרי הדלק שסיפקו לה היערות של מזרח אירופה, בעוד שמכבי האש הראשונים נמנו דווקא עם שורות הרבנים הספרדים, בעיקר מצפון אפריקה.
צפון אפריקה אמנם ידעה מחלוקות הלכתיות קשות ונוקבות; ואולם הן תמיד באו לידי ביטוי בלשון נקייה והוגנת. חילופי הדברים לא הגיעו מעולם להרמת קול מסכסכת. יתר על כן: אנו רואים שספרות זו של פולמוסים זרועה במובאות פיוס מהמקרא ומהתלמוד: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"; "דברי חכמים בנחת נשמעים"; "את והב בסופה" – ביטוי סתום, שאחד מפירושיו הוא: סוף דבר, אהבה.
דיברנו על הסגנון המשפטי הנהוג סביב מחלוקות, המעיד על איכותו הערכית ואפילו על מידת החמלה של האבות המייסדים של יהדות צפון אפריקה. סגנון זה הטביע את חותמו הסלחני והאנושי במשך כל הדורות ועד לימינו אלה בארץ. עכשיו אנחנו מתמודדים שוב עם אותה יהדות, עם אותם מקורות הלכתיים, ואפילו עם אותן האסמכתות ההלכתיות והמשפטיות. אנו מסבים סביב אותו שולחן וסביב אותו "שולחן ערוך", ובכל זאת – זה לא הולך, למרות שהשולחן מכוסה ב"מפה" אשכנזית של הרמ"א. אלה כבר לא אותם המזונות! ישנם גוונים של החמרה, נוקשות הלכתית מפתיעה, בכל הנוגע למאכלות אסורים, ובאופן כללי – גישה מחמירה בנוגע לנוסח התפילה, הטקסים, מסורות ומנהגים, שבתות ומועדים, דיני כשרות וטרפה.
בדורנו, הרב מצפון אפריקה – במיוחד אם הוא ותיק – סובל מעימות מייאש, כמעט, בין המסורת שעליה התחנך ובין חיי ההלכה שהסביבה כופה עליו. הוא ניצב מול ערעור גורף של הרוח והכתוב אשר ספג בבית אבא, בתלמוד תורה או בישיבה. הוא, שראה עצמו שלם עם מסורת אבותיו, מרגיש פתאום מבוכה, ועוד יותר מכך – עלבון, ובמיוחד אם הוא תלמיד חכם. יש לתת את הדעת לעובדה משמעותית: בעולם האשכנזי (ולפני זמן מה גם בעולם הבבלי־עיראקי) מוציאים לאור, חדשים לבקרים, עשרות "קיצורי שולחן ערוך", כשכולם נדחפים על ידי רוח תזזית של תחרות הלכתית, עיוורת בחומרתה. אצל הספרדים מצפון־אפריקה שום דבר דומה לא הודפס.
חזרת הש"ץ – רק בשבת
ברצוני להאיר את דבריי בכמה דוגמאות המדברות בעד עצמן, ואשר בוודאי יפתיעו קוראים מסוימים:
- בשר "חלק", או "יותר כשר מכשר", נאכל היום, למעשה, על ידי כל אדם דתי המכבד את עצמו, אחרת… כן, אחרת רב השכונה, או פשוט אחיך, בן דודך או אחיינך, לא יוכלו להסב איתך סביב אותו השולחן.
מושג הבשר החלק קיים אמנם במסורת ההלכתית של הספרדים בצפון אפריקה. אלא שלפני יותר ממאה שנה, ודווקא בגלל סיבות של הסבה בצוותא ושל סובלנות, קיימו רבני צפון אפריקה דיון בעיר תלמסאן, והחליטו לבטל את הנוהג של הבשר החלק, עם כל דרישותיו ההלכתיות הפוערות סדקים בתא המשפחתי והקהילתי:
"גם אם תחשוב שמחובתך לאכול בשר חלק, עשה זאת באופן אישי ובצנעה, אך לא בפרהסיא, כי שם עליך להתאים את עצמך למה שרוב הקרואים הנוכחים אוכלים – ואפילו אתה רב או אדוק בשמירת מצוות!"
- טלית קטן. מיום ליום הופכות הציציות להיות סימן היכר ברור המעיד על מידת אדיקותך, ובמיוחד בארץ, כאשר כל ילד קטן, בעודו פעוט, עוטה את פתילי שלמתו ברגע שהוא מתחיל לחבוש כיפה. ואם אינך לובש ציצית קטן, בין אם מוכנסת בפנים ובין אם פתיליה מתבדרים ברוח, הרי שאתה נמנה מיניה וביה עם הציבור החילוני, ובמקרה הטוב – עם המסורתיים הפושרים או עם המתקדמים בסתר ליבם. ואולם בצפון אפריקה הייתה מצווה זו שמורה לחכמים ביותר מקרב הקהילה, לתלמיד חכם, כי כך החליטו הפוסקים שלנו מלפנים. הפתילים של הציצית עשויים מעשרים ושישה קשרים. מטעם זה היית צריך להגיע למדרגה גבוהה של ידע ושל אדיקות כדי לשמור מכל טומאה את הציציות, הנושאות את הגימטרייה של השם המפורש.
באשר לי, בהיותי ילד לא לבשתי ציצית, למרות שאבי היה רב. גם כשבגרתי והגעתי לישיבה, לא אני, לא מוריי, לא חבריי לספסל הלימודים, לבשנו ציצית קטן. אפילו הרב יוסף קאפח ז"ל, מיוצאי תימן, שהיה בוודאי גדול תלמידי החכמים בדורנו, לא לבש ציצית בצעירותו (שאלתי אותו אישית בעניין זה).
- מזוזה. באזורים שלנו לא קבעו מזוזות בכל החדרים, כמו בחדרי שינה למשל, מאותו חשש לטומאה, בדיוק כמו לגבי הציצית.
- חזרת הש"ץ על העמידה. בצפון אפריקה לא הייתה נהוגה חזרת שליח הציבור על תפילת העמידה, מלבד בתפילת העמידה של שחרית בשבת ויום טוב, אך לא במוסף. הנוהג הזה של השמטת החזרה אינו משקף תיקון או ויתור: הוא נובע מפסק הלכה מפורש, שנקבע פה אחד כמעט, והוא חוזר ונשנה בכל השו"ת של החכמים הגדולים ביותר מקרב רבנינו.
נסו היום ליישם את המנהגים של חכמינו מאלג'יריה בירושלים, בפריז או במרסיי – ותיתקלו בדחייה נחרצת אפילו מצד יהודים ממוצא מזרחי, כגון עיראקים, סורים ואחרים. רוח ההחמרה, המנשבת על יהדות ההלכה של ימינו, דבקה גם בקהילותיהם. עד כמה שתנסו להגיב, לכתוב, להסביר או להוכיח, תיחשבו בעיניהם לאנשים חסרי תקנה שזמנם עבר – אם לא לכופרים מסוכנים שצריך לנדותם.
מאידך, ניתן להביא ולנתח דוגמאות רבות אחרות, ולאו דווקא של מתינות אלא של הקפדת יתר הלכתית, הנוגעת לכל שטחי העשייה הדתית בחיי היומיום.
בין סיני לפריז
אמרנו את הדברים, ולמרות הכל לא צריך לטעות: כרב שקיבל את הכשרתו באלג'יריה, ובדומה לרבנים אחרים, שרטטנו את קווי דמותנו הדתית והתרבותית על בסיס של נתונים חינוכיים קוטביים: סיני ופריז. כך גיבשנו את אישיותנו, בנינו את חיינו, התמסרנו לפעילות רבנית ונטלנו אחריות על הקהילה על מצע של מתכת אשר נוסחת התרכובת שלה עלומה על פי רוב, ושהותכה בכור היתוך שהוא על טהרת הצרפתיות, כלומר – תרבות תובענית ובולענית, לעיתים מבורכת ולעיתים משחיתה, ולפעמים נגועה בנגע של ניצול המושבות ובנגע האנטישמיות.
והרב הצעיר והנלהב נלחם על יהדותו ועל נוסחה יהודית ורבנית משופרת כנגד הפיצול הזה, המעוות עד כדי סכנת התמוססות. הוא נאבק מתוך תאוות דעת תורה, הוא מגן על הפיוט המסורתי, על לחן טעמי ההפטרה והפרשה, מפני הרוח והסער. רק לא לאפשר ל"חוסר ההסתגלות" של העולם לעקור מהשורש את הסממנים הייחודיים של כל אחד, ובו־בזמן למנוע – אפילו במחיר גבוה – "סינקרטיות" על ידי יישור קו ברמה הנמוכה ביותר.
הנה לפניך, אם כן, תיאור אופייני של רב מאלג'יריה, מהדור שעלה לארץ או שירד לפריז או למרסיי. גילו נע בין 25 ל־50 שנה, ובהתמודדות שלו עם הפנים האחרות של היריעה הרבנית הנפתחת לפניו, בישראל או בצרפת, מתחילה המבוכה לקנן בו; ומכאן, הדרך לתסביך אינה רחוקה.
אני חייב להודות שהמעמד המפלה של היהודים שקבעה ממשלת וישי של צרפת דווקא היטיב עם הנוער היהודי ועם הרבנים באלג'יריה, במיוחד עם אלה שהיו אז בשנות העשרים לחייהם. צרפת שללה אז מן היהודי את כור ההיתוך שלו, וכיבתה את האש שהתיכה תרכובות מאיכות גרועה. עכשיו יכול היה כל אחד לקחת מיד בחזרה ממעמקי הכור את המתכת שלו, דהיינו את מהותו האישית האמיתית.
כיתות התלמידים שנדחו בידי ממשל פטן שוכנו עתה בבתי הכנסת, וכך נעצרה הדהירה אל ההתבוללות ואל ההתרחקות מהיהדות, שבפרוס שנות הארבעים הגיעה לקצב מסחרר. היהודים גילו שוב את הכתובת של הרב ושל מורה הדרך, ואת השביל העולה לבית הכנסת ולתלמוד התורה. והרבנים מילאו את תפקידם ועמדו באתגרים באומץ מופתי, וכמו שכבר ציינתי – באמונה. זו לא הייתה שיבה מאולצת לאתמול המיידי, אלא לזמנים רחוקים, ומבטיחים לגבי העתיד: שיבה לאבות המייסדים של הקהילה הצפון אפריקאית.
כאשר חוזר הייתי לפעמים מאיזה בית מדרש, וכולי נבוך מהיתקלות עם מנהגים שלא תאמו את מורשת ביתנו הרבני, שהדריכה את כל חיינו, היה אבי עליו השלום, רבי מכלוף חזן ז"ל, אומר לי: "בני, עליך ללמוד, כי בכל פעם שאתה מרגיש ערפול הלכתי הנובע ממחלוקת מהתקופה שלאחר השולחן ערוך, על מנת לברר ולהחליט איך תנהג עליך להסתמך על הראשונים שלנו. תיישם תמיד את העיקרון הזה בקפידה, והיית נקי מאלוקים ומאדם".
ממשיך מורשת מרוקו – בתו, מרים סטיווי כותבת על אביה, הרב אברהם חזן
משחר ילדותו ינק הרב אברהם חזן ממסורת רבנות צפון אפריקה. אביו, הרב מכלוף חזן, נצר למשפחת רבנים ידועה בדרום מרוקו, נטע בו את יסודות לימוד התורה, ובאישיותו ובהליכותיו היווה עבורו דוגמה חיה לאב ולרב בישראל. בגיל צעיר נשלח ללמוד בישיבות "עץ חיים" באוראן ובאלג'יר, ובהן גובשה ועוצבה אישיותו הרבנית לאור תורת מוריו־רבניו: הרב דוד אשכנזי – בהמשך הרב הראשי ליהודי אלג'יריה – והרב יצחק ראש.
כאשר עלה הרב חזן לארץ ב־1968, התמנה לרב ראשי למשטרה ולשב"ס ושירת בתפקיד זה 22 שנה. הוא למד מקרוב את עולם הרבנות בארץ ולא תמיד היה שלם עם רוחו ומסריו. אך עובדה זו לא מנעה ממנו – באהבתו ובפתיחותו הרבה – ליצור במשטרה ובבתי הסוהר צוות רבנים מגובש, שהיה מורכב מרבנים מכל קצות הקשת הדתית והפוליטית.
דמות הרב בישראל ואופי הפסיקה בימינו היו נושא שהטריד מאוד את הרב חזן בערוב ימיו. נראה שעולם הרבנות אשר נגלה לו בארץ לא תאם ברוחו את תמונת עולם הרבנות שקלט וספג בצפון אפריקה.
בחג האורים ה'תשס"ב (2002), כשנה לפני פטירתו, כתב מאמר בנושא זה, ששימש הקדמה לספר "חכמי אלג'יריה" מאת הרב מאיר מרציאנו. הגיגים אחרונים אלו, המתפרסמים כאן, מהווים מעין צוואה רוחנית שלו.
