ביקור בגניזות של חפצי יהדות מסביב לעולם הוא עבורי חוויה מיוחדת. כאשר אתה נכנס לחדר, מרתף, מערה או עליית גג, היכן שיהודים הניחו את הסידורים המשומשים, את ספרי הקודש הבלויים, את חפצי השבת והחג שאינם בשימוש, אתה רואה כיצד כל חפץ מספר סיפור של משפחה יהודית, קהילה יהודית או יהודי בודד. הנבירה בגניזה היא נגיעה בהיסטוריה, בסיפור היהודי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדור הצעיר מתעקש לחיות בדו קיום בין ערבים ליהודים
– דעה: כך תינצלו מהעלאת המיסים הצפויה בארה"ב לאחר השבעת ביידן
– לקראת הכרעה בהאג: יום עיון בכנסת על התביעה נגד ישראל
במשך עשרות שנים של נסיעות אספתי בביתי ובמשרדי מאות ואלפי פריטים יהודיים. ביקרתי בגניזות רבות בעולם – בהודו, בפולין, במצרים, ברומניה, ביוון, בטורקיה, ברוסיה, בג'מייקה, בגיאורגיה, באתיופיה, באיטליה, במרוקו, בתוניסיה, בפורטוגל ובמדינות אמריקה הלטינית. למדתי להכיר את ההיסטוריה היהודית דרך החפצים היהודיים.
דווקא החפצים הפשוטים והאותנטיים הם היפים בעיניי. לא רק פרוכות מוזהבות או ספרים בני מאות שנים, אלא הסידור הפשוט שבו התפלל יהודי במזרח אירופה במשך שנים, או ההגדה של פסח שיהודי בהודו קרא בה בליל הסדר ועדיין ניכרים בה סימני המצה והיין.
כיום אנו רגילים שרוב הגניזות מלאות בעלוני שבת, אבל בגניזות של בתי כנסת ישנים ניתן למצוא הכול מכול כול: ספרי תורה פסולים, פרוכות של ארון קודש ומעילים של ספר תורה, רימוני ספר תורה שבורים, תפילין פסולים, מזוזות ובתי מזוזות, סידורים ומחזורים, דפים בודדים של ספרי קודש, כתובות, גיטין וצוואות, תשמישי קדושה וטליתות.
מוסד עתיק יומין
המקומות המוכרים לנו היום כ"גניזה" הם מכלי הפלסטיק בכניסה לבתי הכנסת, ומתקני הברזל הכחולים המוצבים בערי וביישובי ישראל. אבל לאורך ההיסטוריה הגניזות הונחו במקום של כבוד – בעליית הגג של בית הכנסת, במרתף הקהילה, בבור עמוק בבית הקברות, במערות מתחת להיכל או בספסלים סביב הבימה, במגדלי בית הכנסת ואפילו בכריכות ספרי הקודש העתיקים.
אחד הנושאים המרתקים בעולם הגניזות הוא "גניזת הכריכות" או "הגניזה הנודדת". מדובר בדפים בודדים של ספרים עתיקים אשר בעת העתיקה נעשה בהם שימוש לחיזוק כריכות הספרים. הנייר היה מצרך יקר, ולכן היה צורך לנצל כל פיסת נייר קיימת. לעיתים כאשר מפרקים כריכות של ספרים, אנו מגלים דפים וכתבי יד שהם קטעי גניזה שנשמרו במשך שנים, והם בעלי ערך גדול אף שלא תמיד קל לזהות את מקורם.
הגניזה היא מוסד בתולדות העם היהודי. מנהג ישראל לגנוז ולקבור ספרי תורה וספרי קודש שלא בשימוש, כדי לא להשמיד אותם ולזלזל בהם אלא לנהוג בהם בכבוד. בקהילות ישראל רווחו מנהגים שונים כיצד לנהוג בחפצים הדורשים גניזה: בעיראק נזרקו שקי הגניזה לנהר או נקברו בידי הקברן בבית הקברות. זקני תימן ואיראן מספרים כי כאשר נפטר תלמיד חכם חשוב קברו עימו גניזה בתוך כלי חרס. כך היה המנהג גם בתקופת חז"ל: "אמר רבא, ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם" (בבלי מגילה כו, ב). מנהג הגניזה נשען גם על דברי הלכה בשולחן ערוך: "תשמישי קדושה, כגון תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, וארגז שנותנין בו ספר תורה או חומש וכסא שנותנין עליו ספר תורה, ווילון שתולין לפני ההיכל, יש בהן קדושה וצריך לגנזן" (אורח חיים קנד, ג).
ישנן גניזות מפורסמות בעולם היהודי, כגון הגניזה הקהירית אשר התגלתה בבית הכנסת "בן עזרא" בקהיר העתיקה והפכה לאוצר בלום בחקר מדעי היהדות. ייחודה של הגניזה הקהירית בגודלה ובאריכות ימיה. השתמרו בה קרוב ל־300 אלף מסמכים וספרים במשך 900 שנה. אבל ישנן עוד גניזות ברחבי העולם עם ממצאים חשובים כגון זו שבדמשק וזו שבלובלין בפולין. גם הגניזה האפגנית היא מיוחדת וכוללת אלפי קטעים של כתבי יד יהודיים בערבית, ארמית, ערבית־יהודית ופרסית, שנמצאו במערות באפגניסטן ששימשו מסתור לאנשי הטליבאן. חלק מהגניזה נרכשה על ידי הספרייה הלאומית בירושלים.
חיפושים בתחתית הבור
לפני שנים רבות ביקרתי בקהילה היהודית בגיברלטר. ליד שולחן השבת במשפחה שאצלה התארחתי, סיפר אחד מבני הבית על שמועה בדבר גניזה אשר נמצאה בעיר טטואן במרוקו, באחד הארמונות בעיר. בעת השיפוץ בארמון הפילו קיר ומאחוריו התגלו ארגזי ספרים ישנים. הספרים נלקחו מהארמון היישר לחנותו של מוכר ספרים מקומי.
למשמע סיפור זה לא התמהמהתי ושמתי את פעמיי למרוקו. לצורך הנסיעה ומציאת הספרייה הגנוזה, צירפתי כשותפי לדרך מוסלמי ממרוקו שהתגורר בגיברלטר, והוא הדריך אותי בדרכי. עלינו על מעבורת מגיברלטר לעיר טנג'יר במרוקו, ומשם במונית לעיר טטואן. בבואנו לחנות הספרים של הסוחר המרוקאי התברר לי שמדובר בספרים מבית כנסת שנסגר בעיר. בסך הכול היו בארגזים רק סידורים וחומשים, אבל הציפייה והתקווה למצוא שם אוצרות יהודיים הביאה אותי למסע המרתק.
למרות האכזבה נשארתי עוד כמה ימים בטטואן. זכיתי להתפלל בבתי הכנסת בעיר שהייתה ידועה בשנים עברו בשם "ירושלים של מרוקו", ולהתארח בבתיהם של יהודים מקומיים. כיום אין מניין יהודים בטטואן, ובתי הכנסת הפכו למוזיאונים עבור תיירים הבאים להכיר את סיפורה של הקהילה. בכל מקרה לא חזרתי לביתי בידיים ריקות. הלכתי לשווקים בעיר העתיקה ולחנויות של דברי עתיקות, ומצאתי פריטים יהודיים רבים ויפים.
הביקור בגניזה בבית הקברות בכלכותה, הודו, היה בגדר מסירות נפש. נאמר לי שמנהג הקהילה הוא לקבור את הספרים וכלי הקודש בבור עמוק בבית הקברות, ולא היה ספק בליבי שאני צריך להקדיש זמן לביקור במקום. בבית הקברות מצאתי בקלות את מקום הגניזה. המקום נראה כפתח של בור מים המכוסה באבן גדולה. גללתי את האבן מעל פי הגניזה ורציתי להיכנס, אבל להפתעתי עומקו של הבור היה כ־7־8 מטר, ולא היה סולם מסודר לירידה.
כמי שרגיל במסעות ובכניסה לגניזות, אני יודע שמכשולים קטנים לא צריכים לעכב אותנו מלהגיע למטרה. חזרתי מבית הקברות למרכז העיר וקניתי חבל עבה באורך 12 מטר. בבית הקברות קשרתי את החבל למקום בטוח ויצרתי מעין סולם חבלים. ירדתי לתוך הבור, עד שבתחתיתו מצאתי את עצמי עומד בתוך ערימה של מאות ואלפי ספרים ישנים, רובם רטובים ומפוררים. לאחר שעות של חפירה וחיפוש הצלחתי למצוא כמה ספרים מהמאה ה־18 שהודפסו בבגדד, הובאו להודו וכעת מצאו את מקומם בגניזה בבית הקברות. אגדת עם בקהילה מספרת שבגניזה זו יש נחשים ועקרבים השומרים על הבור. אף שירדתי בזהירות ובחרדת קודש, לא מצאתי אותם בתחתית הבור.
הגדה בראש המגדל
ההיסטוריה של הקהילה היהודית בכלכותה מתחילה במאה ה־19. המתיישבים היהודים הראשונים הם צאצאים של יהודים שהתגוררו בבגדד ובבצרה שבעיראק. יהודים רבים היגרו מעיראק להודו אשר הייתה תחת שלטון בריטי, והקימו שם קהילות משגשגות. הם התיישבו בעיקר במומביי ובכלכותה. בקהילה בכלכותה יש עד היום שני בתי כנסת מפוארים אשר נבנו על ידי יהודים מעיראק, הנקראים בפי העם ה"בגדדים". כאשר יהודי עיראק הגיעו להודו הם הביאו עמם ספרי קודש.
בביקור אחר בבית כנסת בהודו, מצאתי את הגניזה במגדל הניצב באחת מפינות בית הכנסת ובראשו פעמון. עליתי במדרגות מפותלות וצרות עד ראש המגדל. בתוכו מצאתי כינים, יונים, אבק שנערם במשך שנים ועוד מרעין בישין. בתוך קופסת קרטון שהייתה בזווית החדר, פתחתי שקית ניילון ובתוכה הגדה בכתב יד אשורי שנכתבה בעיראק באמצע המאה ה־18 בעברית ובערבית־יהודית – בשפה הערבית אבל באותיות עבריות.
כאשר שבתי לארץ פתחתי בביתי את ההגדה כדי לעיין בה, וגיליתי בתוכה את ההקדשה הבאה: "כתבתי אותה זה ההגדה לכבוד השם הטוב והנעים הבחור סלימאן ששון בן דוד יעקב. יקרא בו הוא וזרעו וזרע זרעו, אמן כן יהיה רצון". אנו נוהגים במשפחתנו לקרוא בהגדה זו מדי שנה בליל הסדר, כדי לקיים ברכה זו.
