הארץ נאנקת על כל צעד ושעל, ואביא רק שתי תמונות. תמונה אחת: בית המשפט העליון גזר על מי שגרים בביתם על פי חוק ודין להיעקר בשל עניינים טהרניים ובשם הגנה, לכאורה, על "ניקיון הדעת" של שורת הדין. וכך, תושבי מצפה־כרמים נפלו קורבן להליך משפטי והתהפך עליהם ביתם, על לא עוול בכפם. כך גם ביישוב תקוע הפכו בתים שנבנו כדת וכדין ובתהליכי מנהל פורמליים ל"לא חוקיים", והכול כדי "לדייק את המפות". ניצבים אנו מול תעתוע מעוות של דיוק וגיהוץ של "הנכון" על פי החוק הדייקני, שתוצאתו עוול לתושבים שלא חטאו. זוהי מערכת חוק שמבקשת סוג של "ניקיון דעת" נוקדני, המגלם, לדעת היושבים בדין, את החוק והסדר הרצוי – יהא מחירו אשר יהא.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מזכיר המדינה של ביידן: יהודי, תומך ישראל ופרגמטיסט
– "לא מעט זוגות פסלו בגלל תמונה, ובסוף נפגשו והתחתנו"
– סוד הקסם היפני: תשובות לשאלות שנדמה שכבר לא ייפתרו
תמונה שנייה: אזרחי המדינה זועקים אל נבחרי הציבור ושלוחיו, קריאות נואשות, המגיעות מקהילות שונות. בגרון ניחר עולה הבקשה־תביעה, שבחירים אלה יפסיקו להיות מרוכזים בעצמם עד שחיתות ושיכוונו ליבם באמת רק לטובת הציבור. שהרי לא "הנבחרים" עיקר (והרי הם יהיו, כמו כולנו, "כחלום יעוף"), אלא השליחות שאליה נשלחו; ולא קהילה ספציפית עיקר, אלא הצדק שאמור לחול על כולם וגילומו בחיי אנשים וקהילות מגוונות.
איני מבקש להכניס עצמי לפרטי הוויכוח הפוליטי ולהוסיף עוד שורה למהלך של פולמוס, שעל כל שורה בו יגיעו אחרים ויסתרוהו בדברים, שגם את דבריהם ניתן לסתור; למהלך הזה, על פי רוב, אין סוף והוא גם מרבה כעס ומדון. בשורות הבאות אבקש להזמין את הקוראים למסע קצרצר במשנתו של אחד ההוגים המרתקים ביותר שקמו לציונות הדתית: הרב משה אביגדור עמיאל. כפי שתוכלו לראות בנקל, דבריו רלוונטיים מאוד; יש בהם כדי להרחיב את המבט על דברים של כאן ועכשיו, מנקודת מבט של המחשבה ההלכתית־הגותית.
החברה מעצבת את המצפון
הרב עמיאל, שנפטר ב־1945, היה רבה הראשי של אנטוורפן ולאחר מכן של תל־אביב. עמיאל היה אחד האישים היותר מרתקים ומורכבים בעולם הציונות הדתית, ואחד התיאורטיקנים ההלכתיים המעמיקים ביותר לאורך המאה ה־20. ספריו "המידות לחקר ההלכה", "לנבוכי התקופה" ו"הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו", הם רק חלק מרשימה של עשרות חיבורים שבהם פרס את משנתו ההלכתית וההגותית, הציונית וההומניסטית־אוניברסלית.
בכתביו ניכרת שליטתו המלאה בספרות הפילוסופיה המערבית. הוא מצטט את אפלטון, קאנט, מרקס ועוד רבים וטובים. הרב עמיאל היה פוסק והוגה הלכתי חדשן. אחד הנושאים שבהם העמיק במיוחד הוא עומק הפער בין תורת ישראל ובין החוק, המשפט והמוסר הבינלאומי. לדידו, מטרתו של משפט העמים היא להגיע לסדר חברתי ולתיקון המדינה. המערכות הכלליות הן העיקר, ומערכת המשפט מופקדת על יעדים אלו. ומה עם האדם היחיד? הוא כפוף למערכת המשפט והחוק; תביעותיו וייסוריו נדחים מול טובת המדינה והחוק שחל על כולם.
אך מה טיבו של "החוק"? האם הוא מבטא איזו אמת מובחנת וברורה? האם הוא משתנה מעת לעת?
עמיאל מסביר שהן המשפט והן המוסר הבינלאומיים, המגולמים בחוק, צומחים מלמטה, מתוך מרחבי הזמן והמקום. כל דור ומנהגיו, כל דור ורגישויותיו. המוסר והמשפט רגישים אפוא למקובל, ועל כן הם משתנים תדיר בכל דור. המקובל גם משפיע על המצפון שבלב כלל בני האדם; מצפון שמתעצב, בלשון זמננו, כ"הבניה חברתית" (מונח שעמיאל לא הכיר ולא השתמש בו). לטענתו של עמיאל, המחשבה ההלכתית שונה בתכלית. המשפט היהודי, לדידו, אינו משתנה. הוא תלוי תפיסת מוסר א־לוהית, והוא נלמד מכוח הרוח האנושית הנוגעת ב"קול הא־לוהי" השוכן באדם.
טוב למנהיגות שתפנים את רוח המצוות שבין אדם לעמו. טבעה של מנהיגות שהיא צוברת כוח, והכוח לעולם משחית. המצוי בעמדת כוח מצוי באזור הסכנה שרבים רבים נפלו בו
בד בבד, עמיאל היה רגיש מאוד, מתוך תובנות הלכתיות, לתפקידו וחיוניותו של כל יחיד. הכוונה האישית של האדם היא קריטית בהבנת מעשיו. כוונה או אי־כוונה יש בה הכוח להפוך מה שעלול להיתפס כמעשה שלילי – למעשה סתמי.
הסדר מול הצדק
מה ייחודו של מוסר יהודי תורני זה? הוא יציב ואינו סובייקטיבי; הוא רגיש וסולד מכל אלימות כלפי היחיד באשר הוא; הוא עומד על מידת הרחמים ואינו משועבד רק למידת הדין. להפך: מידת הרחמים צריכה להכריע מהו הדין. ביטוי יפה לכך בדבריו של עמיאל על משפט העמים, שמבקש את "הצדק" המושלם, והוא מוּשווה לדידו למיטת סדום, שבה "כל המטות היו במדה אחת… ואם האורח היה גדול יותר ממדת המיטה היו מקצצים את רגליו, ולהפך אם היה קטן יותר מדאי היו מותחים את רגליו עד שנשתמטו ממקומם" (הצדק הסוציאלי, עמ' 71).
שונה ממנה ההלכה היהודית הראויה. זהו ההבדל, כלשונו, בין מידתו של אברהם למיטת סדום: אצל אברהם אבינו "היתה המטה לפי מדתו של האורח". אצל סדום "מתבטל הצדק גם כשרוצים בו מפני הסדר – אמת המדה של המטות". העיקר שהכול יהיה מדויק. ואולם אצל אברהם אבינו ו"בני בניו של אברהם אבינו מתבטל להיפך הסדר מפני הצדק. אצל סדום יש מדת סדום, העיקר הוא המדה שיומדד הכל במדה ובמשורה אחת. אבל אצלינו [=בהלכה היהודית] אין מידה אחת" (שם).
כתביו של עמיאל מלאים דוגמאות רבות ומרתקות המדגימות את ההבחנה הזו בין שיטות המשפט השונות, והם רוויים מובאות מעולם ההלכה, המשפט הבינלאומי של זמנו וספרות העמים – מספרות יוון ועד לפוליטיקה של המאה ה־20. הרב עמיאל גם היה בעל רגישות רבה לסבלו של היחיד, והוא יצר תיאוריה הלכתית שמעניקה את מרב תשומת ליבה ליחיד. אך יש להדגיש: משנתו אינו אנתרופוצנטרית. היחיד בה אינו העיקר אלא התורה; תורה שמפנה את תשומת ליבה ליחיד. לדידו, הצו הא־לוהי עיקר וממנו ישועת היחיד העלול להישחק עד דק על ידי "המשפט", "החוק" והמדינה.
דומה שקורבנות מצפה־כרמים ותקוע יכולים להצטרף לגלריית הדוגמאות של הרב עמיאל, דוגמה שהוא ככל הנראה לא שיער שתתחולל במדינת ישראל, שלכינונה ייחל.
ביקורת הציונות החילונית
ציוניותו של הרב עמיאל הייתה מזן מיוחד, והוא היה חריג בגלריית ההוגים של הציונות הדתית. הוא היה הוגה ציוני פורה ויצירתי, מורכב ומפתיע. דבריו נשאו בחובם הפכים וסתירות שהיו חלק משיטה אחת. אדגים את הדברים, והם יספקו לנו תובנה על התמונה השנייה של טיב ההנהגה, שהצבעתי עליה בתחילת הדברים.
עמיאל היה מבקר חריף של הציונות החילונית. הוא זיהה בה רכיבים רבים מדי של המחשבה הבינלאומית ופחות מדי רכיבים הלכתיים ייחודיים, המאפיינים את "המוסר היהודי" שהוא העלה על נס. לדידו של עמיאל, למשל, יש לבקר את הציונות החילונית כיוון שהוא ראה בה גישה לאומית מודרנית. גישה זו מדגישה מדי, לטענתו, את הלאומיות הבנויה על טריטוריה כעיקר, ולפיכך גוררת למעשי מלחמה וכיבוש. המחיר? צמצום מושג הלאומיות היהודית.
עמיאל נלחם על הרעיון שלפיו היהדות עניינה יותר בזמן ולא במקום. התבטאויותיו בהקשר זה היו חריפות. לטענתו, ציונות שכולה מרוכזת ב"שטחים" היא תרבות לא יהודית: "זה הרגש שנמצא גם אצל החמור" (הצדק הסוציאלי, עמ' 111). זהו אבוס המתלבש בדמות ארץ מולדת שהופכת לעיקר ולהגדרת הכל: "כי האבוס הוא דבר קטן וארץ המולדת היא גדולה למאוד, יש בזה רק הבדל כמותי ולא הבדל איכותי" (שם). היא עלולה לטשטש את החזון האוניברסלי של הלאומיות היהודית, חזון שיסודותיו נטועים בתורה: "עיקר העיקרים של היהדות הוא הכלל ש'אין אומתנו אומה אלא בתורת[י]ה'" ולא בארצה (התור, תרצ"ה, ג, עמ' 7).
אולם אסור להתבלבל: עמיאל לא העלים את הממד הלאומי ואת מצוות יישוב ארץ ישראל. הדברים יובהרו כשנעמוד על התובנה הבאה שלו, שיש בה כדי לתבוע מההנהגה הנוכחית יותר ממה שאנו מקבלים כיום.
תעלולי כוח מקיאווליים
הציונות, טוען עמיאל, חושפת מונח הלכתי נשכח. תורת הגלות הכירה "מצוות בין אדם למקום" ו"בין אדם לחברו". אך יש יסוד שלישי שהציונות משיבה אותו: "מצוות שבינו לבין האומה". ולא תהיה מצווה זו קלה בעיניכם. לדידו של עמיאל, אין מצוות שאדם חייב להכניס עצמו לקידוש השם עליהן. מותר, אבל לא חייב. תמיד גם יש סכנה שבאותם "קידושי השם" יש ממד של "המאבד עצמו לדעת". לא כך במצוות שבין אדם לאומתו. מצוות שבין אדם לאומתו מחייבות את האדם למסור נפשו למען האומה (עמיאל, שבת מלכתא, עמ' כב). ויש גם מצוות ייחודיות ש"בין אדם לעמו", כמו יישוב ארץ ישראל.
לדידו של עמיאל, מצווה זו היא כה חשובה, ש"שקולה מצוות ישוב ארץ ישראל ככל המצוות שבתורה" ו"הלוקח לו בית בארץ ישראל" מותר לחלל על כך את השבת (בעקבות בבלי בבא קמא פ, ב), "מפני שהיא המצוה היחידה שנשארה לנו לפליטה מכל החלק של מצוות בין ישראל לעמו, אחרי שכל המצוות שהיו שייכות לחלק זה נתבטלו עם חורבן הבית" (לנבוכי התקופה, עמ' 280).
ברוח דברים אלו אגיד דבר מה על מנהיגות, שטוב לה אם תפנים את רוח המצוות שבין אדם לעמו. טבעה של מנהיגות שהיא צוברת כוח, והכוח לעולם משחית. המצוי בעמדת כוח מצוי באזור הסכנה שרבים רבים נפלו בו. לדעתי, מושגיו של עמיאל עשויים לסייע למתן את הפגיעה הרעה של הכוח: אין קל יותר מכיבוש השלטון והטיפוס בסולם השליטה על ידי אימוץ ספרונו של ניקולו מקיאוולי, "הנסיך". אני חושש שלא מעט מלהטוטי הפוליטיקה הישראלית מבטאים הצלחות מרשימות של תעלולי כוח מקיאווליים.
הנה כמה משפטי מפתח מוכרים, שנכתבו ב"הנסיך" לפני מאות שנים אבל הם כאילו מתארים את ההווה: "אין חובתו של מושל חכם לשמור את הבטחתו, כשזו עשויה לגרום לו נזק" (הנסיך, עמ' 290); או: "הכל דנים את מעשי בני אדם על פי הצלחתם", ועל כן טוב למושל להיראות תמיד רק בהצלחותיו "והכל ישבחו אותם. כי את לבו של ההמון תופסים תמיד מראה העיניים וההצלחה" (שם, עמ' 230). וביחס לעמיתיו של המנהיג הפוליטי, שבדרך פלא מתמוססים ונמוגים: "מן הראוי לנסיכים להטיל על אחרים את המעשים המעוררים קטרוג, אבל חובה עליהם לעשות בעצמם את המעשים המעוררים את נתיניהם להחזיק להם טובה" (שם). נשמע לכם מוכר? אכן, מוכר מדי.
דברים אלה שונים מאוד מתביעתו של עמיאל לכינון מערך חדש של מצוות "בין אדם לעמו", שבו לא ה"אני" עיקר אלא המטרה שלשמה מגיעים להנהגה: החברה והעם. כל זאת, ללא איבוד הרגישות לצורכי היחיד בקהילה; ללא התעלמות מכאב קורבנות המשפט, וללא הפיכת הממסד שעלול לקצץ את רגלי היחיד כדי שיתאים למיטת סדום של צדק טהור.
פרופ' אבינועם רוזנק מלמד במגמה לחינוך יהודי ובחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ראש הקתדרה ע"ש מנדל לחינוך יהודי ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים
