בשיחת רעים שהתקיימה באחת השבתות, פנה מנכ"ל עיריית לוד אהרן אטיאס לשכנו וידידו יאיר ליברמן, יו"ר "אדרבה – בית יוצר לחשיבה יהודית", וסיפר לו על קבוצת מדענים שמחפשים לעצמם מקום בלוד. באותו שבוע נפגשו ליברמן וצוותו עם ראשי המכון, ד"ר צפריר קולת ופרופ' אבשלום אליצור, ולמדו מפיהם על מכון "אייר" למחקר בינתחומי מתקדם במדעי הטבע. תוך כדי השיחה התבשלה הצעה. ליברמן תיאר בפניהם במה עוסקת מעבדת החדשנות של אדרבה – מתודת החשיבה של החכמים המאפשרת חידוש ופריצת דרך – והציע להם עסקה: אתם תביאו בעיה, אנחנו נביא צורת חשיבה, ונראה מה יצא. ד"ר קולת הסכים לעסקה, אבל התנה זאת בהצבת יעד פרקטי למפגש – הצעה לניסוי מדעי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בעבודה מודיעינית מאומצת: נחשפה רשת להברחת כספי טרור
– דעה: להסתכל לאלימות בעיניים ולקחת עליה אחריות
– שטייניץ הזמין את נשיא לבנון לפגישה, וקיבל כתף קרה
כעבור מספר שבועות התכנסה חבורה לא שגרתית במכון אדם בלוד. מצד אחד, קבוצת מדענים מהשורה הראשונה: פיזיקאים, מתמטיקאים, ביוכימאים, אסטרו־פיזיקאי ומיקרוביולוג. ומהצד השני, ארבעה מלומדים, אנשי "אדרבה". ד"ר מיכאל קלוטשטיין, חוקר ומרצה בפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית, הציג את נושא הדיון. הבעיה שהניח על השולחן היא אחת העתיקות במדע וקשורה בהגדרת החיים. הדיון התמקד בפעולת רבייה. שעה וחצי של דיון בשיטות תלמודיות, טלטול, מחשבות וסערה – ולפתע אורו עיניו של מיכאל. זה היה הרגע של הפריצה, החידוש שאותו חיפש במשך חודשים. פריצת דרך בניסוי המדעי של ד"ר קלוטשטיין ואישור לאנשי אדרבה שגם הניסוי שלהם הצליח: השיטה מאפשרת לחבר בין חוכמת בית המדרש של המאה ה־1 למדע של המאה ה־21.
החוליה החסרה
את היזם ואיש החינוך יאיר ליברמן פגשתי לראשונה לפני כמעט שבע שנים כשהוזמנתי להשתתף בצוות ההיגוי ביוזמה שלו ושל יעל שלוסברג להקמת "מוזיאון התנאים" – מרכז למורשת חכמי המשנה בעיר לוד. יוזמה שעברה מאז שינויים משמעותיים. ליברמן, תושב לוד, מנהל בית ספר לשעבר וכיום רכז ארצי להוראת תנ"ך בבתי ספר יסודיים ויו"ר "אדרבה", הוא מרצה להוראה ולמידה ומשרת במילואים כיועץ לקציני מילואים בכירים בצה"ל בתהליכי מטה ולמידה. אני מברר איתו כיצד נולד מיזם "אדרבה", ואיך הוא אישית התעורר לעניין.
"כאשר שימשתי כמנהל בית ספר השתתפתי במאות דיונים ומפגשים על למידה", הוא מספר. "הייתי בעשרות כנסים, שמעתי מאות הרצאות על גישות ללמידה. גישות שבאו מארה"ב, מפינלנד, מאוסטרליה ומאיפה לא. ואני יושב בכנסים הללו ושואל את עצמי: ליהדות אין משהו עקרוני להגיד על למידה? איך זה יכול להיות שאנחנו לא פונים קודם כול לתרבות שלנו, שהעמידה מבנה למידה מדהים ועתיר הישגים שהעולם כולו מתפעל ממנו? מעבר לנושא הלמידה, במקום עמוק יותר, קיימת שאלת הזהות. אני מאמין שזהות לאומית היא משאב אסטרטגי.
"המיזם שלנו התחיל בנשות חינוך ואקדמיה, יעל שלוסברג ומיקי דגני, שזיהו כי המרחב המוזיאלי הישראלי מספר בעיקר את סיפור 'התנ"ך והפלמ"ח', אבל חסר את החוליה הגדולה שביניהם, זו שאולי משפיעה יותר מכול על הזהות היהודית הקולקטיבית. כשאתה מרים את מכסה המנוע של הזהות היהודית, תמצא את הסיפור של חכמי המשנה והתלמוד. סיפור ענק של דמויות מופת, אשר משפיע על הדי־אן־איי האינטלקטואלי של היהודים ועל סדר יומה של היהדות. חשבנו שהסיפור הזה ראוי למרכז לאומי פעיל, יוצר, חווייתי ורלוונטי, שיחבר אליו קהלים גדולים.
"'אדרבה לוד – בית יוצר לחשיבה יהודית', שאתה היית שותף לתכנונו עוד לפני שנקרא בשם הזה ועבר כמה גלגולים, הוא היום מרכז לאומי בהקמה, אשר מוקדש לסיפורם של חכמי בית המדרש. הוא מחולק למרכז חוויות ומרכז סדנאות לחשיבה קבוצתית בהשראת מורשת החכמים. מרכז 'אדרבה' מציג את הסיפור ההיסטורי־לאומי של החכמים, את האתוס הלמדני, וכיצד יצירותיהם – המשנה והתלמוד – הפכו לאבני יסוד של תרבות יהודית רב־דורית.
"אך במוקד אנחנו מזמינים את הקהל לקבל הצצה אל זירת הדיון הבית־מדרשית ואל החשיבה הייחודית שלה, שהתגלגלה גם מעבר לתחומי התורה המסורתיים. במתחם הסדנאות מתוכנן מרכז לאומי לחשיבה, בדגש על חשיבה קבוצתית. הוא שואב השראה, עקרונות וכלים מעולם בית המדרש, כדי לייצר חשיבה קולקטיבית פורייה ופורצת דרך. קהל היעד שלו הוא כל ארגון מכל סוג וכל תחום, המעוניין להתמודד מול אתגריו באמצעות שיטות הלימוד והחשיבה ש'אדרבה' מציע".
מוזמנים פעילים
מה גרם למיקוד של מרכז חינוכי־היסטורי למורשת התנאים בבית יוצר לחדשנות שיש לו ממד אוניברסלי?
"התשובה בגוף השאלה. מהי 'מורשת'? מה במפעל של החכמים נשאר טבוע בזהות היהודית הקולקטיבית? אלו לא הסיפורים האישיים של החכמים, כשלעצמן דמויות פנומנליות, אלא דווקא הסיפור הגדול: איך בין חורבן למרד, כאשר העצמאות מתרסקת, חכמים פותחים את שולחן העבודה הלאומי של העם היהודי – נקרא לשולחן הזה 'בית מדרש'. בית המדרש הוא מוסד רב־דורי חוצה מקום וזמן, שאליו מוזמנים בני העם, מהמשכיל המיוחס ועד רועה הצאן כמו עקיבא בן יוסף, שנכנס למעגל הלומדים והופך לדמות אולי המשפיעה ביותר על היהדות. לשולחן העבודה הזה מוזמן כל אחד מאיתנו, לא כצופה אלא כחוליה פעילה. להבדיל מחברך האמריקאי או השוודי, התרבות שלך מזמינה אותך לעסוק במקורות בני אלפי שנים ולפרש אותם.
"אם לפני אלפיים שנה יוצא לדרך מפעל חוכמה כביר שכזה, ובמאה האחרונה 26% מזוכי פרס נובל הם יהודים באופן חסר פרופורציות לגודלם באוכלוסייה, אז יש מקום לשאול: אולי יש קשר? אולי אפשר לזהות את העקבות של החכמים מהמאה הראשונה בדי־אן־איי האינטלקטואלי של היהודים במאה ה־21? זו הזמנה רחבה הרבה יותר לפגוש את הסיפור של החכמים, סיפור של זהות, שיש לו פנים נוספות רבות הקשורות לסיפור הגדול של היהודים.
"אספר לך משהו. בשנת 2011 ליווה העיתונאי אבישי בן־חיים בכתבה בערוץ 10 קבוצה דרום־קוריאנית שבאה לבקר בישיבת פוניבז'. כאשר ראש הקבוצה, סנגהאן לי, נשאל לפשר הופעתה של קבוצה ממזרח אסיה בפתחה של ישיבה בני־ברקית, הוא השיב ללא היסוס: 'הסיבה שבאנו היא לראות את התלמוד האמיתי… העם הקוריאני סקרן מאוד לדעת איך העם היהודי לומד…'. משום מה מקובל להתייחס לתופעה הזו כאל אנקדוטה, עד כמעט פטור מהצורך לספק לה תשובה רצינית. ואני שואל אותך: אנחנו צריכים את הקוריאנים שישאלו את היהודים האם יש להם חכמה ייחודית בית־מדרשית?
"יש כאן שאלות קיומיות סביב בית המדרש של החכמים: מה בדיוק הופך אותו למה שהוא? מהן דרכי החשיבה המיוחדות לחכמים? וכן, גם השאלה שבגללה טס סנגהאן לי 12 אלף קילומטרים מסיאול לבני־ברק: האם אפשר ללמוד מהם חוכמה ולאמץ את גישתם גם לנושאים שאינם תלמודיים?
"כמוסד שעוסק בחכמים הבנו שאנחנו חייבים להעמיק בשאלות הללו ככל יכולתנו. ייסדנו את 'המעבדה לחדשנות בית מדרשית' בראשות ד"ר משה מאיר, וכאן התחיל מסע ארוך ומרתק שכלל שותפים רבים ויקרים בניסיון להמשיג את החשיבה הבית־מדרשית. מסע למידה ארוך ומרתק, בן שנתיים, של מפגשים, ריאיונות עם רבנים, תלמידי חכמים, חוקרים ואנשי רוח ומעשה מתחומים מגוונים, וכמובן – ההתנסות והיצירה במעבדה לחדשנות".
תרבות הידע הפתוח
מה יש בה בחשיבה התלמודית, שבעיניך נושא בשורה מעבר לעולם בית המדרש?
"הרבה פנים מרכיבים את החשיבה הבית־מדרשית, וכל אחד תורם את הנדבך המיוחד לו. באופן כללי אפשר לזהות אויב מר לחשיבה, והוא הקיבעון. כל פרוצדורה שתפרוץ את המנעול הזה תוביל ליתר יצירתיות וחדשנות, ובית המדרש מצויד ברבות כאלה. המפצח הראשון של הקיבעון היא החשיבה הקולקטיבית עצמה, ובית המדרש הוא גרסה מעולה של חשיבה כזו. חשיבה רב־ממדית ומרובת מחלוקות, כאשר החברים שותפים ביצירת ידע חדש ולא רק פורקים את העמדות הקיימות שלהם. אני רוצה להדגיש שבעיניי לא מדובר בטכניקות סודיות שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר, אלא בתרבות שמממשת בצורה הטובה ביותר עקרונות שיכולים להופיע בהקשרים אחרים.
"אתן לך שתי דוגמאות איך תרבות בונה לומד: תרבות המסירה ותרבות המחלוקת. תרבות המסירה היא למעשה העברת ידע תוך קונפליקט מובנה שבין מסורת לחידוש, בין שימור המקראות והשמועות ובין פרשנות קונקרטית של חכמי הדור. הדיאלקטיקה הזו, של מאות שנים, מטביעה בלומד הבית־מדרשי תכונה והיא הגמישות לחדש משמעויות בקיים. אני קורא למושג הזה 'ידע פתוח'. בניגוד ל'ידע סגור' שמקבע את החשיבה ונועל אותה כנתון, החשיבה הבית־מדרשית מעודדת לבחון מחדש ידע נתון. אגב, רוב החידושים בעולם אינן המצאות של 'יש מאין', אלא ורסיות חדשות של פריטים קיימים.
"צריך לשים לב לתופעה הבאה: אין בתורת החכמים ספרים אישיים שיצרו יחידים. זה מדהים. לרבי יוסי אין ספר ולרבי מאיר אין ספר. החיבור האדיר של המשנה והתלמוד הוא כולו פרוטוקולים של דיונים ומחלוקות. אין דבר דומה לו. כאילו אם קראו לרבי מאיר וביקשו לשמוע את דעתו בעניין מסוים, אז הוא השיב: אם אתם באמת רוצים לשמוע את דעתי אני חייב לקרוא לרבי יהודה ולרבי שמעון, כי האמת מתבררת במלחמה בין אמיתות הפוכות, בתווך המובנה שבין 'אלו ואלו'. ברור שזו קודם כול השקפה על האמת והמחלוקת, אבל הרוח הזו מייצרת תרבות של דיון שמפצחת את ההתבוננות הסובייקטיבית המקובעת לעייפה, ומאפשרת ללומד לראות דברים ממקום אחר. התלמוד ילך עם זה שני צעדים קדימה עם תרבות ה'שקלא וטריא' שלו".
האם המעבדה לחדשנות היא רכיב סדנאי מתוכנן בתוך המרכז הלאומי המוקם, או שיש לה גם חיים משלה מחוצה לו?
"מרכז 'אדרבה' הוא מבנה פיזי המתוכנן באופן שכל מה שיש בו משרת את המטרה: האדריכלות, העיצוב, הכלים והטכנולוגיה. כך שמובן שהוא מעמיד לרשות הקבוצה את הסביבה הטובה ביותר לעבודה. אולם כאז כן היום, בית המדרש אינו תלוי במקום פיזי. הוא התקיים תמיד גם בשוק ומתחת לעץ התאנה ובכל מקום שבו התקבצו מי שרצו ללמוד. יש לאנשינו התנסות בעבודה במגזרים שונים: רפואה, מדע, הייטק, חינוך, ביטחון ועוד, כאשר יש ממונה לכל תחום. לדוגמה, הפרופ' יאיר ליפשיץ, חבר סגל טכניון בכיר, בתחום הרפואה והבריאות, וד"ר אלדד שידלובסקי, לשעבר ראש חטיבת המחקר באוצר, בתחום הכלכלה.
"בארגונים רבים, פרטיים וציבוריים, היומיום האינטנסיבי דוחק את מקומם של החשיבה והתכנון. אחד המוצרים של 'אדרבה' מיועד לסייע בכך, באמצעות צוות המאפיין עבור המזמין את כיווני החשיבה האפשריים ומספק לו 'מפת דרכים' לדיון. צורת העבודה בצוות כזה זהה לצורת העבודה של 'אדרבה' – אנשים מומחים, שבדיון קבוצתי מחפשים לפצח כיווני חשיבה להתמודדות עם בעיה.
"בשנה שעברה קיימנו השתלמות למנהלים להובלת תהליכי חשיבה. עסקנו בשאלת הקשר בין הורים לבית הספר. לכאורה, מה לא נאמר כבר על זה. ולמרות זאת נכנסנו לחדר בשעה 16:00, ובשעה 20:00 השולחן סער כאילו לא עברו ארבע שעות. אימצנו את הטלטול המחשבתי. לדוגמה, אתה אומר 'בואו נשים את החינוך בצד ונלך למקום אחר. בואו נדבר על מערכת בריאות. מה תגידו על אישה שמתערבת לרופא במחלקה בבית החולים כאשר המטופל הוא הבן שלה?'. השאלה הפשוטה הזאת הובילה לדיון ולתובנות חדשות. זה מה שהתלמוד יעשה בלי למצמץ. הוא יזרוק אותך למקום אחר, ומשם יצוצו תובנות ויתברר הדיון.
"עם פרוץ הקורונה, בגל הראשון, קיבל האלוף רוני נומה את ניהול המאבק בנגיף בבני־ברק. 'אדרבה' העמידה צוות מומחים שהתכנס כל יום בהתנדבות כדי להכין מסמך כזה עבור הצוות. בכל יום הצוות אפיין את כיווני החשיבה האפשריים בנושא נתון לטובת צוות העבודה שלו. בסיכום הגל הראשון שם האלוף נומה את האצבע על החשיבות הגדולה לעצור ולחשוב באופן מעמיק, בתוך ניהול של אירוע גדול ומורכב. איכות חשיבה שהובילה לשימוש מעשי של הצוות במסמכי 'אדרבה' בכמה נושאים".
זה הסיפור שלנו
הפגישה המחודשת וההתוודעות לפעילותו החדשה של בית היוצר "אדרבה" שימחו אותי מאוד. מסעי הפרטי בעקבות היצירתיות היהודית, שבו שקדתי בערוץ אישי נפרד על תרגומם של כלי החשיבה העתיקים לשימוש מעשי מגוון, ושעליו סיפרתי בכתבה הראשונה בסדרה זו, התעשר. ואני מוצא עצמי נרגש הן מההתקדמות בגיבושם של כלי החשיבה התלמודית לכדי שיטה ושפה ארגונית, ויצירת ארגז כלים משוכלל לתועלתם של רבים, והן מקרימת העור והגידים הממשית של המרכז, שהופך מרעיון למעשה ומחזון מופשט למציאות. אני מבקש מיאיר לעדכן אותי בהתקדמות המעשית.
"המטרות שלנו היו ונותרו לחזק את הזהות הישראלית־יהודית, לתרום לתרבות השיח והדיון בחברה ולפתח באופן רלוונטי להיום את תרבות החשיבה הקבוצתית שאפיינה את החכמים. וגם, לבסס את לוד, עיר התנאים, כעיר בעלת נכסי מורשת לאומית.
"בחרנו בלוד כי אין כמו לספר סיפור באתר שבו הוא קרה. לוד היא מהעתיקות בערי תבל ומהחשובות שבערי ארץ ישראל, עד שכינויה היה "המשנה לירושלים". גדולי החכמים פעלו בה. החבורות של החכמים, המפעל הגדול, מתחיל ברחובות לוד העתיקה, עד שמרד בר־כוכבא טרף את הקלפים. עם ההבנות הללו ניגשנו למשרד ירושלים ומורשת ולעיריית לוד. ראש עיריית לוד, יאיר רביבו, אמר מיד: 'החכמים האלו חיו כאן, זה הסיפור שלנו. רצים על זה'. אנשי החברה הכלכלית של לוד התגייסו לתכנון ולביצוע. עו"ד בן מיוסט, מנכ"ל החברה אמר לי: 'אנחנו יודעים לעשות הרבה דברים: להוציא מכרזים, לעשות תכנית מתאר ולתכנן מתנ"ס, אבל דבר אחד אנחנו לא יודעים לעשות: להביא סיפור. לא לכל עיר יש סיפור. וללוד יש סיפור מדהים'. אנשי האגף למורשת לאומית נרתמו וסייעו, ויחד עם מועצה ציבורית רחבה – אנשי ציבור ואקדמיה – ואנשים רבים שהתלהבו לסייע ולייעץ, התנענו.
"מרכז 'אדרבה' מוקם בלב העיר העתיקה של לוד, בין החאן העתיק ומשולש הדתות ההיסטורי, האתר שבו חיו חכמי המשנה בעת העתיקה. הוא עתיד לשמש עוגן מרכזי בפעילות החינוכית והתיירותית של לוד העתיקה, העוברת מתיחת פנים בימים אלו. המבנה, בן כ־2000 מ"ר, יכלול חוויה ייחודית מסוגה לקהל הרחב, ולצידו מרכז לאומי לסדנאות עבור קבוצות וארגונים המבקשים לפרוץ דרך באמצעות יישום החשיבה הבית־מדרשית במציאות העכשווית. המרכז מוקם בהשקעה של מיליוני שקלים, ששותפים לה עיריית לוד, משרד ירושלים ומורשת ועמותת 'אדרבה'.
"על התכנון האדריכלי של 'אדרבה לוד' התחרו אדריכלים מטובי המשרדים בארץ. בסופו של תהליך זכה משרד אדריכלים חיינר־נוימן, אשר שוקד כעת על תכנון המרכז. גם על עיצוב חוויית התוכן התקיימה תחרות מרשימה בין החברות המובילות בתחומן. את הפרזנטציה הזוכה הגישה חברת דיסק־אין, שעמלה איתנו בימים אלה על פיתוח חוויית המבקר".
נכנסים לתוך הקופסה
חזיתי בפעילותם של אנשי דיסק־אין החכמים והיצירתיים, מתוך שותפות לתהליכי הלמידה והחשיבה שלהם במפגשי זום. אני מוכרח להודות שזו חוויה מלהיבה, לראות כיצד רעיונות מופשטים, מה גם עתיקים, הופכים לחוויות תוכן עכשוויות – חזותיות, משחקיות, טכנולוגיות וארכיטקטוניות.
חברת דיסק־אין מקבלת לידיים סיפור ומתרגמת אותו לחוויית מבקר בחללים המבוססים על התוכן, כמוזיאונים ומרכזי מבקרים. בין הפרויקטים הבינלאומיים שלה עיצבה גם מרכזי חדשנות בארץ ובניו־יורק. אותי מעניינת זווית הראייה של מנכ"ל החברה, משה ייני, על תהליך העבודה עם "אדרבה".
"ברוב תהליכי העבודה שלנו, ועם רוב הלקוחות, אנחנו נדרשים ללמוד תוכן חדש שאנחנו לא מכירים", אומר ייני. "זה חלק מרתק במקצוע שלנו, מעשיר ומגוון. אבל, לעיתים רחוקות התוכן הזה הוא משהו שאנחנו יכולים לקחת אחר כך לחיי היומיום. במקרה של אדרבה, העבודה על פיצוח החוויה במרכז המבקרים, היא מהסוג השני.
"כבר אחרי הפגישה הראשונה מצאנו שאנחנו מתבלים את שיחות הקריאייטיב שלנו ב'איפכא מסתברא', ושאנחנו לא סתם טוענים טענות בדיון אלא מכריזים על כוונתנו בטענות הללו: 'אני מתקיף', 'שאלת תם', וכמובן 'אני רוצה לטלטל רגע את הדיון', שהוא אדרבאי לגמרי. אחרי שהעמקנו בחומר פגשנו דוגמאות לדיונים של החכמים התנאים, ואז צוות אדרבה לקח את הדיונים האלה מאות שנים קדימה להיום. ככה מצאנו שכשאנחנו מתנהלים לפי עקרונות הדיון והחשיבה כפי שהתנהלו בבית המדרש של הלל ושמאי, או אצל רבי עקיבא, יוצאים לנו דיונים יותר אפקטיביים ואנחנו מגיעים להכרעות ופסיקות יותר חדות ויותר מחדשות.
"המצחיק והמעניין הוא שבהתחלה הגענו לכל הנושא מתוך מחשבה שהשיטה של אדרבה תלמד אותנו 'לחשוב מחוץ לקופסה', אבל התוצאה הייתה שראינו שזו שיטת חשיבה שיש לה מסורת ארוכת שנים. שיש לנו תנאים וחכמים יהודים שפיתחו אותה או נעזרו בה גם אם לא נתנו לה שם. כך שבעצם אנחנו לא יוצאים מקופסה אלא מתחברים ונכנסים לקופסה שלהם, שהיא לא רק שלהם אלא של כולנו".
כתבה רביעית בסדרה תפורסם בשבוע הבא.
ד"ר שמואל פאוסט הוא ראש התכנית לתואר שני באגדה במכללת אפרתה ומדריך ליצירתיות וחדשנות תלמודית
