אחד הרעיונות המרכזיים בתורת החסידות הוא חשיבותו ומרכזיותו של "הצדיק". מהו אותו "צדיק", ומה אנו יכולים ללמוד מרעיונות אלו לשאלות על מנהיגות דתית החוזרות ומטרידות אותנו בימינו אנו?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הנר והאבוקה: בין אור מרצד לכוח שקט
– הסוד לבניית המקדש – אחדות
– מערכת המשפט בהולנד מתגייסת למען נשים עגונות
בחסידות ישנן גישות שונות ביחס למעמדו ולתפקידו של "הצדיק" – ה"רב'ה" כפי שהוא מכונה לעיתים. את המודל הראשון הייתי מכנה "המודל המיסטי". זהו המודל של הצדיק המסוגל להגיע למה שמכונה "עליית הנשמה", דרגה רוחנית שבה הוא חווה חוויות מיסטיות. לפי שיטה זו, אבן הבוחן וההוכחה להגעה למדרגת הצדיק, היא כאשר האדם אכן מגיע לאותה חוויה מיסטית. את זה אמנם הצדיק בעצמו יוכל לדעת, אולם מלבדו אנשים אחרים לא יוכלו להבחין בכך. מודל זה של ה"צדיק" שייך לתקופות הקדומות ביותר של החסידות.
המודל השני, הקריטריון השני, התפתח מאוחר יותר, אם כי השורשים שלו נמצאים גם הם כבר אצל הבעל־שם־טוב, וזה הרעיון של הצדיק כעושה נפלאות. כיוון זה התפתח מאוד עם הזמן, ובולט בסיפורי החסידים עד היום. בניגוד לגישה הראשונה, את העניין הזה כל אחד יכול לראות, ויש כאן לכאורה קריטריון אובייקטיבי להגעה למדרגת הצדיק.
גיבור אנושי
נגד הדגם הזה, שבו גדולת הצדיק נבדקת בניסים או באיזשהו קריטריון אובייקטיבי, קמו כיוונים אחרים. למשל, הכיוון של רבי נחמן מברסלב. אנו יכולים לראות אדם שמגיע למדרגה מסוימת, והוא מתייסר בבעיות האמיתיות והקיומיות של החיים והאמונה. ככול שהוא נמצא במדרגה גבוהה יותר, כך הוא מתייסר יותר מאנשים אחרים בבעיות האנושיות האמיתיות. זהו הצדיק. כלומר, כאן הדגם של הצדיק איננו דגם של מישהו שכאילו כולם בחושך והוא נמצא באור, אלא להפך. מי שמנסה לעשות משהו בשביל העם, במקרים מסוימים יצטרך להתמודד עם קשיים רבים ביותר. הצדיק הוא בעצם דמות של גיבור אנושי. לא כמו הגיבורים מהאגדות, אלא מסוג אחר.
אגב, כאן שמרה החסידות על הרעיון האליטיסטי, שמקורו אצל הרמב"ם, שרק יחידי סגולה מסוגלים להשיג את ההבנות האמיתיות ביחס לאלוהות ולעולם. וכמו האב שכואב את המציאות ומנסה למנוע מהבנים שלו את הכאב הזה, כך כואב לצדיק והוא רוצה למנוע כאב זה מהחסידים שלו. רעיון זה אכן נמצא אצל רבי נחמן מברסלב. הרעיונות שלו, ההתמודדויות והדרך האישית שלו, כפי שרואים בתורותיו, היא דרך מתוחכמת מאוד המתמודדת עם השאלות הקשות. אך הוא רצה למנוע את ההתלבטויות וחיבוטי הנפש מחסידיו, וביקש בשבילם תמימות ללא בעיות והתלבטויות אלו.
אבל קיים בחסידות עיקרון נוסף ביחס לצדיק, וזה הדגם הרביעי. דגם זה קשור אף הוא לרעיונות של הרמב"ם. כאן הצדיק מוגדר כבעל הסמכות או כבעל הריבונות, במידה מסוימת אפילו כריבון על התורה. כלומר, הצדיק הוא האדם שיכול וצריך ברגעים מסוימים לקבל החלטות החורגות מן המקובל, להיות מסוגל בשעת הצורך לעשות דברים שהם בבחינת הוראת שעה. א־לוהים נתן לו כוח וסמכות גם לעשות "הפרו תורתך", בגלל "עת לעשות לה'". לאדם הפשוט אין את הכוח והסמכות לסטות. לעומת זה הרבי יכול וצריך לראות את עצמו כבעל כוח וכבעל הסמכות לכך.
קו השבר
באופן צמיחתם של מנהיגי החסידות יש דמיון לרעיונות מסוימים של הנבואה. במנהיגות החסידית ישנה חשיבות לרעיון הכריזמטי. מושג הכריזמה מתאר תופעה של מנהיגות שאכן דומה מאוד למנהיגות בעולם החסידי. אנסה להסביר. המנהיגות הרגילה יכולה להיות מנהיגות מסורתית, למשל מוסד ה"זקנים" המופיע בתורה ובחז"ל, או למשל מנהיגות של הורים. ישנה גם מנהיגות מוסדית, כמו המנהיגות הדמוקרטית שסמכותה נובעת מבחירות. קיים גם המודל הקלאסי של מלך שמוריש את המלוכה לבנו ולדורות הבאים. בעולם האקדמי, אפשר לומר, המנהיגות נמדדת לפי ה"תורה" שהם מביאים או לפי ההישגים שלהם, מספר המאמרים שהם מפרסמים וכו'.
והנה קיימת מנהיגות אחרת, של אדם המופיע, ושסמכותו אינה נובעת לא מבחירה של העם ולא מסמכות מסורתית, אלא מאיזושהי קריאה שלו הגורמת לאנשים ללכת אחריו. זו הייתה סמכות הנבואה. זהו גם המודל של המנהיגות בתקופה הראשונה של החסידות, מודל המנהיג הכריזמטי. העם משתכנע שאכן הוא "נקרא על ידי א־לוהים" כדי להיות מנהיג.
מנהיג זה גם בוחר את ממשיכיו, וכאן אני חושב שיש לנו כמה דוגמאות מעניינות מן המקרא וחז"ל. למשל, אליהו בוחר את אלישע להיות ממשיכו. המורה בוחר את התלמיד ושם עליו את אדרתו, התלמיד נשמע לקולו ועוזב כל מה שיש לו והולך אחריו. הוא לא נבחר משום מעמדו, ייחוסו או דברים אחרים שיש לו, אלא מפני שרוח א־לוהים בו. כלומר, הנביא הצליח למצוא את האדם שרוח א־לוהים שורה עליו שיהיה ממשיכו.
גם החסידות הייתה בראשיתה תנועה כריזמטית כזו. המנהיג בחר את ממשיכיו בצורה דומה. אולם עם הזמן הפכה החסידות להיות תנועה יותר ויותר ממוסדת. כלומר שהמנהיגות עוברת מדור לדור, מאבות לבנים, כמו בשושלות המלוכה. זהו אכן קו שבר בין שתי תקופות בחסידות. ועדיין לאורך הזמן, פעמים רבות, כאשר מופיעה מהפכה בחסידות, היא דווקא תוצאה של מישהו שהופך בנסיבות מסוימות למנהיג, ל"צדיק", מבלי להסתמך על סמכות היסטורית ושושלתית.
וכאן, חשוב לחזור ולהזהיר על הסכנה שבכריזמה. זו לא רק הסכנה של אלו המעמידים פנים, אלא גם באלו שבאמת יש להם כוחות רוחניים. הטוב והרע אינם מתחלקים באופן הוריזונטלי בין הגשמי והרוחני, אלא באופן ורטיקלי. יש גשמי ורוחני טוב ויש גם גשמי ורוחני רע. הרב קוק כותב שישו והופעת הנצרות הם דוגמה לתופעה רוחנית שהעמידה אותנו בסכנה, וסכנות רבות מהמנהיגות הכריזמטית השלילית מלווים אותנו עד היום.
