שלם – שלם בגופו, שנרפא מצליעתו; שלם בממונו, שלא היה חסר כלום מכל הדורון ששלח לאחיו; שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן. כאדם האומר לחבירו: יצא פלוני בשלום מבין שיני אריות ובא שלם.
איור: מנחם הלברשטט
אשר על כן, מיד עם תחושת השלמות במקום הזה, בונה יעקב מזבח ומקריב עליו תודה. "וַיִּקְרָא לוֹ אֵ־ל אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל". הא־ל אשר היה עימי בכל גלותי הוא א־לוהי ישראל, שמו החדש של יעקב.
פירוש שמו של המזבח מעורר תמיהות. רבותינו (מגילה יח, א) מסבירים זאת כך: "מנין שקראו הקב"ה ליעקב א־ל?! שכן כתוב 'ויקרא לו [ליעקב] א־ל א־לוהי ישראל'". הרמב"ן (לד, כ) יגיד ש"יש כאן סוד גדול". ואילו המדרש (בראשית רבה עט, ח) יאמר: "אמר יעקב: אתה א־לוה בעליונים ואני א־לוה בתחתונים!".
מקומה של הנקמה
אלא שדרכן של תמונות פסטורליות שהן נסדקות על ידי אסון בלתי צפוי. ביקש יעקב לישב בשלמות, קפץ עליו דינה של דינה. פרשה זו, הבאה כאן בין ההצלה וההודיה, ערב הגעתו של יעקב אל בית אל לשם קיום נדרו והשלמת המעגל, באה לטלטל את עולמו של יעקב. דווקא כאשר נתעלה אל שמו החדש "ישראל", הוא נדרש להתמודדות קשה ומסובכת. מהו ומיהו "ישראל"? מתי יש לרסן את כוח השררה? זהו ניסיון חדש בעולמו של יעקב־ישראל.
המלאך אמר "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (לב, כט), ופירושו הוא שנעשית שווה למלאכים (ספורנו שם), וקנית לך שררה וממשלה בעליונים ובתחתונים. משמעות זו מביאה את יעקב לשררה יומרנית ומסוכנת. יעקב שהלך לחרן כדי לא לשאת אישה מבנות כנען, עומד עתה בפני נשיא מארץ כנען המבקש לשאת את בתו מתוך אירוע טרגי. וכל זאת דוקא לאחר שקנה יעקב שררה ושלטון. ללמדך שקשים הם ייסורי ארץ ישראל, ואתגרי השררה מסובכים הם עד מאוד.
תיאורי העינוי והאונס קשים הם. מצאנו כאן הקבלה לאירוע דומה שיתרחש בעתיד בתוך בית המלוכה של דוד, בפרשת אמנון ותמר (שמואל ב יג, יא־יד): "וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת, וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל… וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ".
בפרשתנו האסון כבר התרחש, ואת הנעשה אין להשיב. "אילו היה שומע יעקב קודם המעשה היה מוסר נפשו עליה, שבנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו על בנותיו, או יהרוג או ייהרג" (פירוש העמק דבר). אבל לאחר מעשה יש לשקול. נקמה מתוחכמת, אכזרית ומסוכנת, או פיצוי ויצירת מאזן כוחות מחודש. אין מחלוקת על אחריות הרוצח, השאלה היא ביחס לסביבתו ולמקומו.
גילוי דעת מאוחר
שאלה מוסרית זו מלווה אותנו בארצנו שנים רבות, ובוודאי בשעה שהשררה בידינו. עוד בימי היישוב טרום־מדינה, לאחר פרעות תרצ"ו שבמהלכן נרצחו מאות יהודים, התעורר הוויכוח. שני הרבנים הראשיים – הרב יצחק הרצוג והרב יעקב מאיר, פירסמו כרוז ובו נאמר:
"חלילה חלילה לשום אדם מישראל לנהוג אל דרך רשעי הגויים. חלילה למישהוא להעלות על רוחו מחשבת פיגול, מחשבת נקמה בלא משפט, מחשבת רצח, מחשבת שפיכת דם נקיים. זוהי גדולתינו, זוהי תפארתינו לשמור את ידינו מתועבות אכזריות כאלה אפילו בשעות היותר קשות ומרות" (בין הבלגה לטרור – הציונות, כרך ו', עמ' 359).
דווקא בן־גוריון ביקש לדון בנושא מן הצד התועלתי ולא רק המוסרי. על כך השיב לו הרב אביגדור עמיאל, רבה של תל־אביב: "אפשר היה לחשוב שאילו זה הביא תועלת היו הרבנים חושבים אחרת. היהדות אומרת 'לא תרצח' בלי שום תנאי" (שם, עמ' 376).
כמובן שאין קו ישר בין הפרשות, ואנו מכירים בפולמוס הפרשני העתיק לגבי היתר הנקמה המוסרי וההלכתי בכל יושבי שכם. הרי הכתוב עצמו חותם את הפרשה בשאלה נוקבת שנותרת ללא מענה: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?" (לד, לא). אלא שכידוע, יעקב אבינו עצמו לא ראה בזה הכרעה, ואף שהבליג על האמירה המתריסה הזו באותה שעה, לא הסכימה דעתו לדעת שמעון ולוי הנוקמים.
דוד המלך יאמר בפרשה דומה: "וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי, יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ" (שמואל־ב ג, לט), ורק באחרית ימיו יצווה לשלמה בנו לשלם להם כרעתם.
וכך יעקב אבינו, רק לפני מותו מגלה את הצפון בליבו כל השנים ואומר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מט, ה). אפשר שדבריו אלה אכן מסבירים את דחייתם של שמעון ולוי מן ההנהגה הלאומית, אף שאין יעקב דוחה לחלוטין את הצורך להשתמש בכעס הזה במידה הנכונה. ובודאי שטובים הם ייסורי השררה והשלטון מפחד שעבוד הגלויות.
