סוד הסביבון: התנועה המתמדת של החיים

פעמיים ביום אנו עוצמים את העיניים, קוראים קריאת שמע ומעידים על אחדות השם. אך כשאנו פוקחים אותם, אנו שבים ונתקלים בריבוי. המציאות הנראית לעין מורכבת מפרטים השונים זה מזה, ואף סותרים זה את זה. תודעתו של המאמין מצויה לא פעם במתח היסודי שבין אחדות לריבוי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יום התפוצות בכנסת: קהילת יהודי בחריין נחשפת
– הסערה בוועדת השופטים: אלה המינויים שמדאיגים את הימין
– שלושה אירועים, עשרות נדבקים: כך הפכה עפולה לאדומה

גם רבי נחמן מברסלב נדרש בדרכו הייחודית למתח זה, כאשר הוא מאפיין את צורת המחשבה הפילוסופית ואת הכשל המובנה שהוא מוצא בה.

בְּעִנְיַן סִפְרֵי הַמְחַקְּרִים, מְבֹאָר כְּבָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁאָסוּר לַעֲסֹק בָּהֶם וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק מְאֹד לִבְלִי לִלְמֹד אוֹתָם וְלִבְלִי לְהַבִּיט בָּהֶם כְּלָל אֲפִלּוּ בְּסִפְרֵי חֲקִירוֹת שֶׁל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל… וְנִמְצָא בְּסִפְרֵיהֶם קֻשְׁיוֹת עַל סֵדֶר הַבְּרִיאָה – מַה זָּכָה הַכּוֹכָב לִהְיוֹת כּוֹכָב, אוֹ הַמַּזָּל לִהְיוֹת מַזָּל. וּמֶה חָטְאוּ הַדְּבָרִים הַשְּׁפָלִים שֶׁיִּהְיוּ שְׁפָלִים, כְּגוֹן בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְכַיּוֹצֵא וּמַדּוּעַ לֹא הָיָה בְּהֶפֶךְ, וְכֵן מִפְּנֵי מָה הָרֹאשׁ רֹאשׁ וְהָרֶגֶל רֶגֶל וּמַדּוּעַ לֹא יִהְיֶה בְּהֵפֶךְ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. כַּמְבֹאָר אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת בַּאֲרִיכוּת בְּסִפְרֵיהֶם. וּבֶאֱמֶת הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. וְאֵין צְרִיכִין לַחֲקֹר אַחֲרָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

וּבֶאֱמֶת דַּע, כִּי כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר (שֶׁקּוֹרִין דְּרֵיידִיל, [סביבון]). וְהַכֹּל חוֹזֵר חָלִילָה וְנִתְהַפֵּךְ – מֵאָדָם מַלְאָךְ וּמִמַּלְאָךְ אָדָם וּמֵרֹאשׁ רֶגֶל וּמֵרֶגֶל רֹאשׁ, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם חוֹזְרִים חָלִילָה וּמִתְגַּלְגְּלִים וּמִתְהַפְּכִים מִזֶּה לָזֶה וּמִזֶּה לָזֶה מֵעֶלְיוֹן לְתַחְתּוֹן וּמִתַּחְתּוֹן לְעֶלְיוֹן. כִּי בֶּאֱמֶת בְּהַשֹּׁרֶשׁ הַכֹּל אֶחָד…

וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּשַׂחֲקִין בַּחֲנֻכָּה בִּדְרֵיידִיל, כִּי חֲנֻכָּה הוּא בְּחִינַת הַבֵּית־הַמִּקְדָּשׁ. וְעִקַּר בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ הִיא בְּחִינָה הַנַּ"ל, בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר. כִּי בְּבֵית־הַמִּקְדָּשׁ הָיָה בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּמִּשְׁכָּן וּבְבֵית־הַמִּקְדָּשׁ שֶׁזֶּה בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, וְכֵן לְהֵפֶךְ כָּל צִיּוּרָא דְּמִשְׁכְּנָא הַכֹּל הָיָה רָשׁוּם לְמַעְלָה. וְזֶה בְּחִינַת תַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה שֶׁזֶּה בְּחִינַת דְּרֵיידִיל בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר שֶׁהַכֹּל חוֹזֵר וְנִתְהַפֵּךְ כַּנַּ"ל.. (שיחות הר"ן, מ)

התנגדותו העזה של רבי נחמן ל"מְחַקְּרִים", כלומר לצורות חשיבה רציונליות ופילוסופיות, היא מן המפורסמות. דבריו מלאים בהסברת נזקיה של תנועת ההשכלה של זמנו, ובהסתייגות אפילו מלימוד בספריהם של גדולי ישראל הכתובים בצורת חקירה פילוסופית.

בשיחה זו מתאר רבי נחמן קושי שמתעורר מתוך הלך המחשבה הפילוסופי, ואפשר שמטריד כל אדם מפעם לפעם. מה קובע את סדר המציאות? מדוע באופן שרירותי, הראש הוא ראש והרגל היא רק רגל? או אם נתרגם את השאלה לדוגמה הקרובה יותר אלינו, מדוע האחד עשיר ואילו חברו עני? לא רק שקשה לראות את העולם כאחדות פשוטה שהרי כולו הבדלים, ההבחנה הקשיחה בין דבר לדבר משמרת לכאורה היררכיות וחוסר צדק. כיצד מבורא אחד השתלשלו אדם מדבר ואבן שאיננה יכולה אפילו לזוז?

צורת המחשבה הפילוסופית עסוקה בהגדרות. היא פועלת מתוך הנחה שהיכולת להגדיר ולהמשיג באופן ברור ומדויק מובילה להכרה טובה יותר של המציאות וממילא לחיים נכונים יותר. אלא שפעולת ההגדרה עצמה מולידה קשיים. היא מציבה גדר שאין לעבור בין מושג אחד למשנהו, כאשר כל מהות מוגדרת באמצעות שונותה ממהות אחרת. כיוון שהדברים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ההגדרה תיצור תמיד אופציות בינאריות של גבוה ונמוך, גדול וקטן וכו', שרחוקות מציור של אחדות.

אין גבוה ונמוך

לעומת הנחות היסוד הללו מציע רבי נחמן גישה שונה לחלוטין. בתמונת העולם שלו כל הדברים נמצאים בתנועה מתמדת ושום מושג אינו קבוע. מה שכעת מופיע בצורה מסוימת יכול בזמן אחר, בגלגול אחר, או בעולם אחר להופיע בצורה שונה. יתרה מזאת, אפילו צורתו החדשה אינה קבועה וגם היא עתידה להשתנות. למעשה, רק כשהם מופיעים בעולם הזה נראים הדברים נפרדים זה מזה ועל כן גם שונים מזה מזה, אבל בשורשם האלוהי הכול אחד. נפרדותם של הדברים קשורה לנקודת המבט האנושית, שאינה מסוגלת לתפוס בשכלה מציאות הנושאת דבר והיפוכו.

תמונת עולם כזו דומה לסביבון בתנועה. על הסביבון להסתובב במהירות כזו שבה כבר אינך יכול להבחין בין האותיות השונות ולמקם אותן במיקומים קבועים. הדימוי הזה מלמד שהאפשרות לקלוט את הנוכחות האלוהית או את האיכות החמקמקה של החיים, קשורה דווקא להרפיה מניסיונות של הכרה מוחלטת. הידיעה שאף פעם אינני יכול לדעת עד הסוף, מפנימה שהסוד לעולם יישאר סוד.

לא במקרה מעמיד רבי נחמן את התפיסה הפילוסופית דווקא מול הסביבון של חנוכה. בדבריו הוא מזהה את החשיבה האנליטית המבקשת להגדיר ולהמשיג את המציאות באופן חד־משמעי עם החוכמה היוונית, גם כשהיא משמשת לעיסוק בענייני אמונת ישראל דוגמת ההשפעה האריסטוטלית על מורה הנבוכים. לעומת זאת, הסביבון מייצג פעולה הפוכה; במקום לסדר את הדברים, הוא מסובב אותם.

בהמשך דבריו מסביר רבי נחמן שאופיו של הסביבון משקף את אופיו של בית המקדש העומד במרכזו של חנוכה. בית המקדש, מקום משכנו של הקב"ה, מצביע בתכונותיו על טבעה של הנוכחות האלוהית. המקדש הוא מקום של נשיאת הפכים מעצם קיומו, כיון שהוא מבקש להנכיח את האינסוף בתוך סוף. הוא מציע כי המופשט ביותר שוכן בבית עשוי אבנים, והעבודות המתקיימות בו, כמו הקורבנות, קושרות את הנמוך ביותר עם הגבוה ביותר. מקום הנוכחות האלוהית איננו רוחני בלבד או גשמי בלבד, גבוה בלבד או נמוך בלבד, אלא מכיל את ההפכים בנושא אחד.

מדברי רבי נחמן עולה שהטומאה שביקשו היוונים להכניס להיכל קשורה בהלך החשיבה העוסק בהגדרות מוחלטות. החוכמה היוונית מבקשת לדעת בבירור האם האל הוא רוחני ועל כן לא גשמי, או שהוא עליון וממילא בלתי אפשרי שתהיה לו דירה בתחתונים. טומאה זו גוזרת מוות על האמונה, כיוון שהקבוע בתבנית אחת, גם אם היא תבנית רעיונית או מושגית, הופך לצלם הרחוק מאלוהים חיים.

הסביבון מלמד אותנו שברגע שאנו מנסים לתפוס את המציאות באמצעות צד אחד שלה בלבד, אנו נכשלים. יופיו של הסביבון מתקיים כל עוד הוא מסתובב, אז תנועתו מגלה את אחדותם של הצדדים השונים כפי שהם כלולים באינסוף. ברגע שהוא מפסיק להסתובב ונופל על צד אחד בלבד הוא מציג תמיד רק מקטע חלקי ושקרי. את האמת האלוהית אי אפשר לתפוס בצורה שכלית; היא יכולה להתגלות לרגע בלתי מושג מתוך תנועתם של הדברים החיים.

המהות הסמויה מן העין

רבים בעבר מצאו דמיון רעיוני וסגנוני לרבי נחמן בכתבי פרנץ קפקא. קצת יותר ממאה שנים לאחר פטירתו של רבי נחמן, בשנת 1920, כתב קפקא במחברותיו את הפרגמנט הבא (בתרגומה של אילנה המרמן):

"פילוסוף אחד שוטט תמיד במקומות שילדים משחקים שם. וברגע שראה ילד ובידו סביבון, היה נעמד ואורב. אך החל הסביבון לסוב, היה הפילוסוף רודף אחריו כדי לתפוס אותו. הילדים הקימו רעש וניסו להרחיק אותו מהצעצוע שלהם, אבל לו לא היה אכפת. כשהיה תופס את הסביבון בעודו מסתובב, היה מאושר, אבל רק לרגע, אחר כך היה משליך אותו ארצה ומסתלק. סבור היה שהכרת כל פרט קטן, כלומר, גם פרט כגון סביבון, די בה להביא להכרת הכללי. לכן לא התעסק בבעיות הגדולות, זה היה בעיניו בזבוז. אם הכרת באמת את הדבר הפעוט ביותר, הכרת הכול, לכן התעסק רק בסביבון המסתובב. וכל אימת שנעשו הכנות לסובב סביבון, הייתה לו תקווה שעכשיו זה יצליח, וכשהסתובב הסביבון והוא רץ אחריו מתנשם ומתנשף התחלפה התקווה בוודאות, אבל כשהחזיק בידו את פיסת העץ המטופשת, נהיה לו רע וצעקות הילדים, שעד כה לא שמע אותן כלל ועכשיו הן חדרו לו פתאום לאוזניים, הבריחו אותו, הוא התנודד כמו סביבון תחת שוט מגושם" (היונה שעל הגג, עמ' 164. הוצאת עם עובד).

הפילוסוף של קפקא מרכז את מאמציו בהכרה. הוא מנסה להכיר באופן ברור את מהותו של הסביבון, מתוך מחשבה שאם יצליח להבין ולהגדיר במדויק אפילו דבר פעוט כמו סביבון, ממילא יפצח את הדרך להכרה בכלל. הוא אורב לתופעה כדי להמשיג אותה; הוא מתבונן בחיים ומנסה פעם אחת ולתמיד להבין באמת ממה הם עשויים. אך כשהוא מצליח סוף סוף לתפוס את הסביבון נשארת בידו רק "פיסת עץ מטופשת". כשתנועת הסיבוב נעצרת מתגלה החומריות של הדברים, אך מהותם נותרת סמויה מן העין.

הפילוסוף, אם כן, מנסה לתפוס את מהות הדברים באופן דומה לניסיונם של ה"מְחַקְּרִים" כפי שתיאר אותם רבי נחמן. הפילוסוף נכשל כשאינו מבין שפעולת התפיסה עצמה מבטלת את האפשרות להתרשם מהמכלול כפי שהוא באמת. לעומת הפילוסוף, הילדים מאופיינים על ידי השעשוע. הילד המשחק שועה לצד זה ואז לצד השני, מבלי הצורך להגיע לנקודה מסוימת. הילד אינו מעוניין בתכלית אחת, אלא בעצם התנועה בין שתי הנקודות.

הדברים כשהם נפרדים, מאבדים את חיותם ואת חינם. כשהפילוסוף יוצא ממצב של היות להתבוננות חיצונית, הרעש נעשה לפתע מובחן וצעקות הילדים נעשות בלתי נסבלות. הלך רוחו הופך למצב קיומי מעורער, בדומה לסביבון שסיבובו אינו חלק אלא מתנדנד כשהוא עומד להיעצר. השוט, הרצועה שעימה מסובבים את הסביבון, מגושם ואינו מצליח לייצר תנועה שלמה. אך השוט מהדהד גם את הייסורים בהם נתון הפילוסוף שמנסה לתפוס לשווא את מהות הדברים. בעייתו של השוט נובעת מהיותו "מגושם". הוא חסר את החן של התנועה, איכות רוחנית שאינה נתפסת לא ביד ולא בשכל.

מי שפתח פעם את ספרו של רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן, חש אולי בדרך לימודו בתנועה הדומה לסביבון. כל מושג חוזר ומקבל משמעות נוספת ושונה, והתנועה מ"בחינה" ל"בחינה" יוצרת מארג פרשני רב־משמעי. בסופו של המהלך נוצר ריבוי גוונים המתקשרים בשורשם, כפי שחותם רבי נתן את ביאורו לתורות רבות של רבו: "וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב, כִּי הַכֹּל אֶחָד".

דעאל רודריגז גארסיה מלמד ספרות בישיבת מקור חיים ומנחה סדנאות כתיבה