"מאי חנוכה"? על מה חוגגים את שמונת הימים? תלוי את מי ומתי שואלים.
התקוממות היהודים נגד השלטון הסלווקי התחוללה על רקע שינויים תרבותיים מעמיקים שהתרחשו בארץ יהודה הכבושה. במאה השנייה לפני הספירה זכה השלטון הסלווקי, המכונה בפי חז"ל "מלכות יוון הרשעה", לשיתוף פעולה רחב היקף מצד שכבות האליטה היהודיות בירושלים. לא הרחק מבית המקדש החלו להיבנות מבני ציבור המאפיינים פוליס הלניסטית. יהודים רבים זנחו את מצוות הדת היהודית ו"התייוונו". האליטה הכוהנית, ובתוכה הכוהנים הגדולים עצמם, עמדו בראש המתייוונים ואף בזזו את אוצרות המקדש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יום התפוצות בכנסת: קהילת יהודי בחריין נחשפת
– הסערה בוועדת השופטים: אלה המינויים שמדאיגים את הימין
– שלושה אירועים, עשרות נדבקים: כך הפכה עפולה לאדומה
בני משפחת חשמונאי היו אף הם כוהנים, אך הם לא השלימו עם ההתייוונות וההסתאבות שפשו בחברה הגבוהה היהודית, והכריזו על מרד שהיה מכוון בעיקרו כנגד מגמות אלו. "גזירות אנטיוכוס", שהסלווקים גזרו על היהודים, נועדו כנראה לדכא את המרד המתרקם. המורדים סירבו להפר את מצוות התורה, לאכול חזיר או להשתחוות לאלילים. לראשונה בהיסטוריה המערבית מתו אנשים, נשים ואף ילדים על קידוש ה'; הם היוו מודל והשראה לדורות של מוסרי נפשם על קידוש ה', ואף למרטירים נוצרים.
בעקבות ניצחון המכבים על היוונים ועל המתייוונים נוסדה מלכות בית חשמונאי, שבראשה עמדו מלכים כוהנים. הפרק העצמאי של מלכות זו היה קצרצר. כבר יהודה המכבי, מנהיג המרד, כרת ברית עם רומא, ותוך שנים ספורות הייתה ממלכת יהודה העצמאית לבת חסות רומאית – מדינית ואף תרבותית. שוב חלחלה לארץ ישראל תרבות זרה, וגם הפעם, בתקופה הרומית, הייתה זו האליטה הכוהנית שהטמיעה לתוכה מאפייני תרבות רומיים.
חז"ל, שחיו מאות שנים ספורות לאחר מרד החשמונאים, טשטשו את מלחמת האחים אך גם עמעמו את זכר קרבות הגבורה שבהם ניצחו מעטים את הרבים. חז"ל העצימו את המרכיבים הדתיים של מלחמות החשמונאים: את זכר גיבורי המלחמה החליפה גבורת אלו שסירבו להפר את מצוות התורה ומתו על קידוש ה'; טיהור המקדש, לאחר שחולל ונטמא בידי היוונים, היה לסיבה העיקרית לשמחת החג; ומציאת פך שמן טהור, ששימש להדלקה מחדש של מנורת המקדש שכבתה, הפכה לאירוע מרכזי ומרגש שכונה לימים "נס פך השמן". הברכה שנקבעה לדורות מעניקה את הניצחון לקב"ה, ורואה במאורעות הפוליטיים נס משמיים.
ייתכן שהדגשים הניסיים של החג נוצרו כתגובה להסתאבותם של השליטים לבית חשמונאי ונטייתם אחר התרבות הרומית, תרבות זרה שאבותיהם נלחמו ונהרגו כדי לבערה מן הארץ. מקובל להניח שהשלטון הסלווקי־הלניסטי, וכך גם הרומאי שבא אחריו, לא רצו מלכתחילה להכחיד את האמונה בקב"ה או למנוע קיום מצוות, אלא שאפו ליצור סינקרטיזם דתי המטשטש את הגבולות בין הדתות השונות. חז"ל, אם כך, הדגישו את אמונת הייחוד ואת ההתבדלות היהודית.
לאורך שנות הגלות התעמעם ההיבט הלאומי של החג, ובארצות הפזורה חגגו את חג החנוכה בהדלקת המנורה, בשירת מעוז צור, במאכלים עתירי שמן, במשחקים ובמתנות. אך מתחת לפני התודעה רחשו להם זרמים אחרים, שקיבלו לעתים פנים מפתיעות. מנורות החנוכה המעוטרות ומנורות שבעת הקנים הגדולות המוצבות בבתי הכנסת, לזכר המנורות שעמדו במקדש, מעידות על כך.
הנשר המתחלף
בבתי הכנסת שבמזרח אירופה התפשט מנהג להציב מנורות שבעת קנים מעוטרות, עשויות פליז, עומדות על רגל, ודומות בצורתן למנורת המקדש. מהמאה ה־18 נפוצו מנורות שבראשן התנוסס נשר, סמל שלטוני, שהעיד על נאמנות הקהילה לשליטים. צורת הנשר השתנתה בהתאם למלכות השלטת: לעיתים היה זה נשר זקוף, לעיתים פרוש כנפיים ואפילו נשר בעל ראש כפול.
למנורה מעין זו מקדיש ש"י עגנון סיפור קצר בשם ״מעשה המנורה״ המופיע בכרך "עיר ומלואה", אשר מוקדש להנצחת החיים היהודיים בבוטשאטש, עיירת הולדתו של הסופר. הסיפור מדגים היטב את התמורות שעוברת החברה היהודית בעידן המודרני ואת השתקפותן בתולדות המנורה.
בסיפור מתואר כיצד מלך פולין מעניק לר' נחמן, המכונה "שומר החותם", מנורת נחושת (פליז) גדולה עבור בית הכנסת בבוטשאש בתמורה לעצתו החכמה. אנשי בוטשאטש קיבלו את המתנה היקרה, אך עקרו ממקומו את הקנה המרכזי כדי שצורת המנורה לא תהיה זהה למנורת המקדש, דבר שהיה נהוג לאסוֹר על פי ההלכה. והנה, מספר עגנון, "קם דור אשר לא ידע כי אבותיהם ריפאו את המנורה בקצצם קנה אחד מקני המנורה לבלתי חטוא לאלוקים ולמלך". בני הדור החדש התקינו, כאות נאמנות, את סמל פולין בראש המנורה.
ויעשו נשר נחושת קלל. ובדיל רב שמו בנחושת למען היות לנשר מראה כמראה נשר לבן, כי נשר לבן סמל פולין. וישימו את הנשר תחת הקנה אשר הסירו אבותיהם… ויאמרו עתה תדע פולין כי דבקים אנו בארצנו ובמולדתנו ארץ פולין. כי מאהבתנו את מולדתנו העמדנו סמל פולין בבית תפילתנו. ותעמוד המנורה על שולחן הטהור אשר יקראו עליו את תורת האלוקים. והנשר נשר פולין בין קני המנורה. ככה עמדה המנורה שלושה קנים מצדה האחד ושלושה קנים מצדה השני אל מול פני התיבה מעבר מזה ואל מול ארץ הקודש מעבר מזה יאירו הנרות במנורה. ובתווך נשר לבן סמל מלכות פולין עומד בין הנרות. ועמד הנשר במנורת בית האלוקים כל ימי היות פולין עם מושל בארצו רודה בכל ארץ פולין.
עגנון מדגיש באירוניה כיצד המנורה, סמל לכלי המקדש, הופכת להיות סמל למלכות נוכרית הנוגשת ביהודים, "רודה" כלשונו, ובהמשך הסיפור "מענה" ו"מעלילה עלילות". אך השימוש בסמל היהודי המובהק כדי לבטא נאמנות לשלטון זר, אינו מסתיים כאן:
ויהי בנפול פולין לפני שכניה אשר חילקו את ארצה… ותיפול ביטשאטש בידי אוסטריך… ועל היהודים פקדו שרי הצבא להקהל בבית הכנסת הגדול להודות ולהלל לה' אלוקי ישראל אשר נתן להם את קיסר אוסטריך למלך עליהם… ותבוא כל העיר לחוג חג, בתת להם האלוקים את קיסר אוסטריך לסוכך באברות חסדו עליהם. ורבים מן היהודים הודו בתמים ובאמת, כי הוציא אותם ה' מסבלות פולין ומן הכמרים אשר נתנו את ישראל למשיסה בעלילותיהם אשר העלילו עליהם, למען ענותם ולמען קחת את כספם ולמען העבירם מעל חוקי ה' אלוקי ישראל…
ויהי בהיותם [השליטים האוסטרים] מביטים וראו והנה נשר פולין במנורה. ויחר אף השרים ביהודים. וימהר גבאי בית הכנסת ויקח את הפטיש אשר יכה בו השמש להעיר ישנים לעבודת הבוקר… ויך את הנשר הלבן ויסירהו ממנורת בית האלוקים. ויסר את סמל פולין… ויצוו שרי הצבא [האוסטרי] לשום נשר בעל שני ראשים תחת הנשר אשר הסירו. כי נשר בעל שני ראשים נשר אוסטריך…
ואכן ישראל הצורף יצק נשר נחושת בעל שני ראשים, והתקין אותו במקום הנשר בעל הראש האחד. "והנערים לקחו את הנשר אשר הסיר ישראל צורף ויביאוהו אליו לעשות להם סביבונים לשחק בהם בימי החנוכה". המנורה האירה את בית הכנסת הגדול בלילות שבת וחג ואף בימי ההולדת של הקיסר, "כי מלך חסד הוא". ובאירוניה דקה מוסיף עגנון: "והנשר בעל שני הראשים חולש על קני המנורה".
בכך עדיין לא תם הסיפור. מקץ ימים מרדו הפולנים בשלטון האוסטרי, ואף יהודים הצטרפו למרד. הזדהות היהודים עם המורדים הייתה כה גדולה, עד אשר אחד מהם השחית את הנשר כפול הראש בעצם יום השבת. הפעם לא הכינו מהנשר ההרוס סביבונים אלא קוביות משחק, ואולי זהו רמז על ההימורים המסוכנים שהיהודים לוקחים.
לאחר שהמרד הפולני נכשל ואוסטריה שבה למלוך על בוטשאטש, מיהרו אנשי העיר להתקין שוב נשר בעל שני ראשים ולהעמידו בראש המנורה. "עד פרוץ מלחמה גדולה וקשה בין אוסטריך ורוסיא עמד הנשר במנורה, והמנורה עמדה על שולחן הטהור שולחן הקריאה". שוב מרמזים המנורה ו"השולחן הטהור" על כלי המקדש, המשמשים לאות נאמנות לשלטון הזר והמתהפך.
במלחמה בין אוסטריה לרוסיה רצו להתיך את המנורה כדי ליצור פגזים מהנחושת. אך צורף הנחושת הטמין את המנורה בהר, ומקומה לא נודע גם בסיום המלחמה. אנשי בוטשאטש הדליקו מנורות פח ועץ, אשר לא תואר להן.
ויהי בשבת בבוקר והנה נקרא האיש [עלום שם, בן המקום] לעלות לתורה… והשבת שבת תרומה והקורא קורא את פרשת המנורה. ויהי הוא קורא וראה וגו' אשר אתה מראה בהר, וידע האיש כי בהר הוחבאה המנורה.
אבל בוטשאש מוקפת הרים רבים, והאיש שוטט שנה שלמה תועה בין ההרים ומחפש את המנורה. וכשהתייאש ורצה לשוב לביתו, פגש בצורף הנחושת ששב פצוע מן המלחמה וגילה לו שהמנורה מוסתרת תחת הריסות ביתו. הפעם החליט הצורף לא להסתבך עוד בין המדינות היריבות ואמר:
ועתה אקצץ את העוף עם שני ראשיו כי חדלה אוסטריך ממלוך בביטשאטש. ואם יש נערים בעיר ואעשה מנחושת הנשר סביבונים לנערים לשחק בהם בימי החנוכה כאשר עשו אבותיי לאבותיהם. ויאמר, גם נשר בעל ראש אחד כנשר אשר לפולין לא נעשה… ויאמרו, מלכות הולכת ומלכות באה וישראל לעולם עומד.
בספרו "נבואה קטנה", העוסק בספר "עיר ומלואה", כותב חוקר הספרות רומן כצמן: "דומה שמנורה כסמל מגלמת את כל התסביכים היהודיים האפשריים שעליהם רצה עגנון לדבר. 'מעשה המנורה' הוא סיפור כואב ומביך של ייסורי ישראל במלכות נוכרית, בייחוד של ניסיונם הנואש לשמור על נאמנות במערבולת של מלחמות וכיבושים אירופיים". לדעתו, "עגנון שואף ליצור 'זכר לחורבן' מכל דבר שהוא עושה. הסיפור שלו הוא אנטומיה של זיכרון, ובמרכזה נמצאת המנורה האבודה או החבויה".
אוסיף שלדעתי עגנון רומז שהמנורה אינה יכולה לסמל בו־זמנית את זכרון המקדש ואת השלטון הנוכרי. סמל המנורה הוא סמל דתי נצחי עבור היהודים, כזה המעיד על הרציפות ההיסטורית של הדת היהודית, על המשברים הפנימיים והחיצוניים שאותם עברה ויכלה להם. ככזה היא אינה יכולה לתפקד גם כסמל פוליטי המייצג שלטון זר, לעיתים קרובות גם אכזר, המשתנה בצוק העיתים.
המנורה הופכת בסיפור מסמל שחוּלל למטמון נעלם, שכמו פך השמן הקטן גם הוא מתגלה באופן ניסי. המנורה שבה לקהילה בזכות אדם פצוע שנחשב כמת. אולי יש בכך רמז לתרבות היהודית עצמה, שבאותם ימים של שלהי המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 עצם קיומה עמד על בלימה, בגלל הרדיפות האנטישמיות מבחוץ ותהליך ההתבוללות הפנימי. וכששבה המנורה ומודלקת, מספר עגנון, לא מתנוסס בראשה נשר פולין וגם לא נשר אוסטריה, כי "מלכות הולכת ומלכות באה וישראל לעולם עומד".
הלחמת תרבויות
עם התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל, אומצה החנוכייה כסמל ציוני. חנוכיות עוטרו בסמלי מגן דוד, בחיילים בוכים ליד הכותל, בתבליט שער טיטוס וכיוצא בזה. לכאורה המרכיב הדתי והמרכיב הלאומי של חג החנוכה חברו להם שוב יחדיו ביישוב הציוני בארץ.
אך בכך לא תמו גלגולי הזהות של מנורת החנוכה. שלא כמו מנורת המקדש משער טיטוס, ששבה באופן מטפורי אל משכנה בירושלים, מנורת חנוכה עדיין משמשת סמל לזהות מורכבת. במאי 2019 נפתח באי החירות בניו־יורק מוזיאון המוקדש לתולדות פסל החירות. הפסל המרשים, שגובהו כמאה מטר, עשוי ברזל, פלדה, נחושת ואף זהב. הוא ניתן לעם האמריקני כמתנה מממשלת צרפת והוצב בנמל ניו־יורק ב־1886. האישה נושאת הלפיד נוצקה בדמותה של אלת החירות הרומית. היא נדמית כמעין מגדלור לערכי החירות והשוויון המשותפים לצרפת ולארה"ב, וסימלה לדורות של מהגרים את קץ ייסוריהם ונדודיהם.
בביקורי במוזיאון הקטן הופתעתי לגלות בין המוצגים חנוכייה שקניה מורכבים מפסלוני חירות, ובראשה, שוב, מתנוסס נשר המייצג אומה נוכרית, הפעם את ארה"ב של אמריקה. מנפרד אנסון (1922־2012) היה יליד גרמניה, ניצול שואה שנמלט בנעוריו מגרמניה רגע לפני פרוץ המלחמה. הוא רצה להגיע לארץ ישראל, התגלגל לאוסטרליה ושירת בצבאה במהלך המלחמה. רוב בני משפחתו נספו בשואה ואנסון היגר לארה"ב בעקבות אחותו, היחידה מבני משפחתו שנותרה בחיים. את מנורת החנוכה הייחודית עיצב בשנת המאה להצבת פסל החירות.
אנסון היה אספן נלהב, ואוספו כלל אלפי פסלונים שנמכרו כמזכרות של פסל החירות. אלה ביטאו את גאוותו בארצו החדשה שפתחה בפניו את שעריה, ואפשרה לו לבנות בה חיים המושתתים על חופש ושוויון. הוא היה גאה גם במורשת היהודית שלו. מנורת החנוכה ממזגת בין הכרת התודה על המקלט שאמריקה העניקה לו, ובין חג החנוכה שביטא בעיניו אף הוא התנגדות לשעבוד ושמירה על ערכים יהודיים.
אנסון לקח פסלונים של פסל החירות ויצק אותם על מנורת בית כנסת מסורתית מפולין, שבראשה התנוסס נשר פולני. למנורת שבעת הקנים הוסיף שני קנים, כאשר העמוד המרכזי הופך לשמש. במקום הלפיד שנושא פסל החירות המקורי, התקין אנסון גביעים לנרות. במרכז, מעל ראש השמש, הציב פסלון של סמל הנשר האמריקאי (שהוא בעצם סוג של עיט) הסוכך על החנוכייה בכנפיו הפרושות. בבסיס כל פסלון חקוקים תאריכים חשובים בהיסטוריה היהודית כמו יציאת מצרים, הקונגרס הציוני הראשון, השואה והקמת מדינת ישראל.
מדי שנה נוהג נשיא ארה"ב להדליק נר חנוכה בבית הלבן, כמחווה לאזרחי ארצו היהודים. בשנת 2013 הדליק הנשיא ברק אובמה את הנר בחנוכיית פסל החירות. בנאומו התייחס למנורה המיוחדת ולקורות חייו של אנסון, ותיאר אותו כממשיך של המכבים, מי שכמותם נלחם נגד העריצות.
ושוב, בחסות החנוכייה, דווקא בחג, שיותר מכל החגים החל כמלחמה על זהות יהודית מופרדת ומובחנת, מולחמות להן יחד תרבויות שלעיתים נלחמות זו בזו עד חורמה ולעיתים מגלות את הצדדים הדומים ביניהן. כדברי המשורר ט' כרמי: "אין לך דבר שאינו כופה את הפכו" (דבר אחר, 1969).
פרק מהספר "אמנות כפרשנות" על מועדי ישראל שיראה אור בסוף תשפ"א
