כמו רבים מיוצאי צפון אפריקה, גם אני גדלתי על סיפורי הוריי, ובמיוחד על המסע שלהם לארץ ישראל. בסדרה הטלוויזיונית המרתקת "סאלח פה זה ארץ ישראל" מספר דוד דרעי את הסיפור המטלטל של המציאות הקשה שחוו העולים בעלייתם לארץ, ובכך חשף את סיפור המשפחה שלי ושל רבים מאוד כמותי. אכן, הממסד פעל בשיטה מוכוונת וגזענית, כאשר ביקש לפזר אותם בפריפריה ולמנוע מהם להתיישב בערים הגדולות. הסדרה היא כתב אישום מסודר ומפורט נגד הממסד ששלט בעת ההיא.
על היחס לעולים ניתן לשמוע מפיהם של קולטי העלייה המרכזיים. עד היום, כשאני יוצא מביתי ועובר דרך בית החולים שיבא עולות מולי גם אמרותיו הקשות של חיים שיבא:
הסיסמה בדבר עלייה חופשית הייתה רק יפה לשעתה ויש להיזהר מפניה כמו שנזהרים מפני מגפה. איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם? אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד, לשכת סעד אחת גדולה (מתוך הפרוטוקולים)
כך גם בדרכי לבת ים, כש"וייז" מזכיר לי לצאת ביציאת יוספטל, עולים דבריו של גיורא יוספטל, ראש מחלקת הקליטה:
הספק חי ומנקר גם בראשם של אנשי הקליטה, ההרגשה כי עלייה בעלת משקל מוסרי ירוד, בעלת רמה חברתית פחותה ובעלת מטען רעיוני דל, עלולה להוריד את המדינה למצולות של חברה לבנטינית בדרגת שפל השווה לזאת של עמי האזור. לא בחירה יש כאן, אלא ברירה אומללה (מתוך הפרוטוקולים).
וברוח זו סיפר פעיל העלייה וההתיישבות שהיה דמות למופת, לובה אליאב:
הם לא רצו לרדת, נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור והמשאית הייתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה. המשאית יצאה והאנשים נשארו על האדמה, הסיפור הוא סיפור של אמת וחזרתי ועשיתי את זה בכמה מקומות.
הבאתי דברים אלה כדי לחזק את מפעלו של במאי הסדרה, שהצליח להעמיד כתב אישום מול הממסד ולחשוף לדורנו את העוול הנורא שהתרחש לעולי צפון אפריקה, במעשה פיזורם בפריפריה ובמניעה מהם להתיישב במרכז בניגוד לרצונם, חטא קדמון שעד היום אנו משלמים עליו.
אלא שלצד זאת מבקש אני להאיר צד נוסף של הסיפור. הצופה מן הצד בסדרה עלול לקבל את הרושם שעלייתם של יהודי צפון אפריקה הייתה בררת מחדל, וכיסופיה היו רק להגיע למקומות המרכזיים בארץ. אבל זה איננו נכון. למרות התנגדותם של חלק מן העולים לרדת מן האוטובוסים, רובם התיישבו בסופו של דבר במקומות שניתנו להם, עסקו בחקלאות וסייעו בהקמת המדינה. לטעמי, חסר מבוא לסדרה המתאר את געגועיהם של עולי צפון אפריקה לארץ ישראל ואת כמיהתם אליה לאורך שנות דור. את זאת באתי להשלים בדבריי הבאים.
רק טובת הארץ
מורי ורבי בנעוריי, הרב חיים שושנה, מחיה השפה העברית במרוקו ששימש דיין במרוקו ורב בעיר באר שבע, אמר פעם בתיעוד טלוויזיוני לשירת הבקשות:
הבקשות הן מפתח ללב שיישאר תמיד קשור עם ארץ ישראל, וכל יהודי ששמע את הבקשות או שראה את הבקשות או שביקש את הבקשות, היה תמיד חולם מתי יעלה לארץ ישראל. וככה היית רואה ממחטות על העיניים. אתה שומע קול ערב, דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. כשאתה באותה האווירה של חצות לילה, שיש כל כך דומייה בכל השכונה, ואתה שומע את הצלצול ואת השיר יוצאים מפי נעים, אתה מתרגש, אתה בוכה, בוכה ממש (מתוך תיעוד טלוויזיוני נדיר של רשות השידור בבימויו של אדיר זיק).
כיסופי הערגה לארץ ישראל יצאו מפי חכמי הדור במרוקו והם העבירו והנחילו לכל איש יהודי היושב במרוקו הן בערים והן בכפרים את כיסופיהם לארץ. הנה, כך מתאר הרב יוסף שלום משאש בהקדמתו לספרו אוצר המכתבים א' קבלת מכתב מהארץ בשנות טרום הקמת המדינה:
והנה מעוצם אהבת אבא את הארץ, זכורני… בא מכתב מבנו של… שעלה אל הארץ אל דודו ושם נאמר: באנו אל הארץ ולא מצאנו בה פרנסה, רק עגבניות וירקות וקצת פירות, ור' מרדכי הביא מכתב לאבא ואחר שקראו החזירו לו ברוגז ואמר לו: משוגעים האנשים הללו, מה חושבים? הארץ והפרנסה?… חבל! חבל שאין מכירין בערך הארץ, וצווה עליו שיקרע את המכתב ולא יגיד את הכתוב בו לשום אדם שלא ירפה ידי הרוצים לעלות ועוד צווה עליו לכתוב לו להגיד רק טובת הארץ.
אחי אמי עלו לארץ, וגם הם במסגרת פיזור האוכלוסין הגיעו למושב אביבים בצפון. מסירות נפש הייתה לחיות שם. אולם מעולם לא שמעתי את דיבת הארץ מפיהם. ומה קשים היו תנאי המחיה והקשיים ביישוב זה השוכן לגבול הלבנון.
בישוב זה גר אח אמי, רבי שמעון מנחם, אשר קיבל את סמיכתו לשוחט מאותו חכם שאבי נסמך ממנו, רבי מנחם הכהן. תעודת הסמיכה שקיבל אבי מרתקת. לאחר תיאור הבחינות והבדיקות שעבר אבי, חותם רבי מנחם הכהן על תעודת הסמיכה יחד עם חכם נוסף בצורה זו: ע"ה מנחם הכהן חדאד סי"ט מגולי ירושת"ו (עבד ה' מנחם הכהן חדאד, ספיה ייטב מגולי ירושלים תבנה ותכונן).
כשמצאתי תעודה זו בין כתבי אבי, תמהתי על אופן חתימה זה שלא מצאתיו אצל חכמים אחרים. לאחר חיפוש התברר לי שרבי מנחם הכהן ביקר פעמיים בארץ הקודש ושהה מספר שנים בעיר טבריה אולם לבסוף נאלץ לחזור למקומו בשל אשתו שנשארה במרוקו. את הצער שנשא עמו על שלא יכול היה להישאר בארץ ישראל (כל ארץ ישראל נקראת ירושלים) ביטא מול תלמידיו וכך בכל מקום אשר הזכיר את שמו חתם סי"ט מגולי ירושת"ו. את כיסופיו וגעגועיו העביר אל תלמידיו הרבים והם יחד העבירו את אהבתם לארץ ישראל לכל בני הקהילה מקטן ועד גדול.
מרוקו כתחנת מעבר
כיסופיהם של יהודי ספרד לארץ ישראל ידועים ומפורסמים, אך חיבתם העזה של בני ארצות המערב (מרוקו, אלג'יר ותוניס) אליה הייתה מיוחדת. הם כונו בשם בני ארצות המערב על שום היותם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו את שמם בזיקתם העמוקה אליה. כמיהה זו המשיכה לפעום, למרות סיפורי העלייה הקשים וההתמודדות במדינה הצעירה. יהודי מרוקו המשיכו לשמור לה אמונים ועלו חדורי שליחות למרות הפרק השפל של הממסד שפעל מול עולים אלו. עם הקמת המדינה קיבלו וקיימו יהודי מרוקו וחכמיה לקיים את התפילות כפי שמסרה הרבנות הראשית של ארץ ישראל. כל החכמים והקהל כיבדו את כל הנאמר באהבה ובשמחה, קיימו את התפילות במשך שנים רבות וכך נהגו בארץ עם עלייתם.
פעם שאלתי את אבי האם יש לו געגועים למרוקו? הוא ענה לי: "מרוקו הייתה תחנת מעבר לארץ ישראל וב"ה אני בארץ ישראל. במרוקו הייתי מגולי ירושלים". לשון רבו. מעשה זה הזכיר לי את סיפורו של הרב מניטו, שכאשר היה מביא תלמידים מחוץ לארץ להיפגש עם הרצי"ה קוק בירושלים, הרב היה שואל "מאיפה באת?", ואותו תלמיד היה משיב: "אני בא ממרוקו" או ממקום אחר. אז הרב היה שואל: "ולפני זה מאיפה?", והתלמיד היה עונה "מספרד!". "ולפני זה?", היה שואל הרב, וכך הלאה, עד שאותו תלמיד היה אומר: "אני בא מירושלים". אז הרב היה אומר לו: "אתה חוזר לביתך. אז למה אמרת שאתה בא ממרוקו? אתה בא מירושלים וחוזר דרך מרוקו לירושלים".
וכך מספר הרב חיים שושנה בספרו "רחש ליבי":
ישב לו חיא / וחשב על עלייה.
עלייה, כמובן / לארץ מוריה…
עבודה? מה אכפת ? / מספיק פרוסת פת
ששם לא תחסר / גם לסתם זפת…
כל חיי נפעמתי ממסירות הנפש של דודיי שמסרו את עצמם ליישב יישוב בצפון על קצה גבול לבנון ולהיות מבוני המדינה. להם ולכל המתיישבים בעיירות ובמושבים מגיע פרק של כבוד בזיכרון הקמת המדינה, והוקרה על היותם ממייסדי המדינה, וחובה עלינו כחברה לתקן עוולה זו.
בנוסף לתיקון זה, על מדינת ישראל לפעול ביתר שאת לתיקון אותו חטא קדמון, המוצג יפה בסדרה. הקיפוח שנעשה לאורך שנות דור – בחינוך, בתעסוקה, בכלכלה ובכל תחום אחר – הוא תעודת עניות לחברה הישראלית. לפני למעלה מעשור חברתי יחד עם קרן עזריאלי להקמת תוכנית לצמצום פערים לימודיים וחברתיים לנוער בפריפריה הגיאו־חברתית. במסע שלי לאורך שנים בין שלושים הרשויות בארץ, כולל מפגש עם עשרות אלפי בני נוער ומשפחות אשר הן דור שני ושלישי למתיישבים הראשונים של עיירות הפיתוח, אני יכול לומר בוודאות שהפער הוא עמוק. החטא עדיין לא תוקן וחובת המדינה לפעול ביתר שאת למיגור עוולות העבר. זעקי ארץ אהובה.
