"מה יש בו באיש הזה?", שאלה אותי הנכדה שלי אחרי שסיימה לצפות בפרק נוסף של הסדרה המדוברת "הרמון" (יוצרים: ענת ברזילי, הדר גלרון וגדי טאוב). סדרת דרמה זו, שנכתבה בהשראת דמותו של גואל רצון, מתארת את סיפורה של כת בהנהגתו של שבתאי צדיק, המתגורר עם נשותיו וילדיו הרבים במעין קומונה משותפת. שבתאי, המגולם בהצלחה רבה על ידי אלון אבוטבול, מוצג כאדם כריזמטי ושופע רוחניות, המנהיג את חברי קבוצתו תוך שימוש במניפולציות פסיכולוגיות מתוחכמות, מנתק אותם ממשפחותיהם ומנצל אותם, אך בה בעת מעניק להם ביטחון, ודאות ותחושת שייכות מקיפה וחובקת. תורתו הרוחנית של שבתאי מבוססת על התקדמות במדרגות רוחניות הנרכשות על ידי כללים נוקשים של צייתנות וצניעות, עד המדרגה העליונה שבה הוא עצמו נמצא, משוחרר מכל האיסורים והכללים.
אני מניחה שרבים מצופי הסדרה הפנו את השאלה שבה פתחתי לא רק כלפי דמותו של שבתאי, אלא גם – ואולי בעיקר – כלפי אלה שהלכו אחריו. ניסוח נוגע ללב של השאלה שמעתי באוזניי בסיטואציה דומה מפי אחת מנפגעות הקבוצות הללו: "איך יכולתי לעשות את זה? איך לא התנגדתי לו? איך התמסרתי כך? איך הוא הפנט אותי? איפה הייתי? אני לא ילדה קטנה, אני לא חלשה, יש לי ילדים, אני עובדת, ואיך אוכל לחיות עם עצמי?". מילים אלו נאמרו מפיה של אישה נשואה, חברת חסידות חדשה שהתהוותה וצמחה בשכונתנו, לנגד עינינו, לפני מספר שנים.
הוא היה אדם רגיל, מוכר לרבים מהשכונה, שעסק בייעוץ ליחידים ולזוגות והחזיר בתשובה לא מעט אנשים, והם הפכו למעריציו. יום אחד נפרש שלט לרוחב רחוב מרכזי בשכונתנו: "יחי אדוננו מורנו ורבנו". חסידיו הכתירו אותו, והיה בכך צד מרגש: הנה, לא במזריטש ולא בברסלב, אלא כאן בשכונה נולדת חסידות חדשה. אך תוך כמה חודשים התברר שלחסידות החדשה, או יותר נכון לאדמו"ר החדש, יש צד אפל. תלונות חוזרות ונשנות על התנהגות מינית לא נאותה במסווה של "טיפול רוחני" החלו להישמע, ולמרות התעקשותם של חלק מחסידיו התפרקה הקבוצה ואנשיה נפוצו לכל עבר.
אז מה יש בו, באיש הזה? ממה נובעת משיכתו? כדי להבין משהו על תופעת הכתות בפרט ועל סכנתה של המנהיגות הכריזמטית בכלל ניתן להיעזר בניתוח פסיכולוגי שינסה לשפוך מעט אור על מערכת היחסים המורכבת שבין הדמות הכריזמטית – מנהיג הכת, מורה הדרך, האדמו"ר או הרב – לבין חסידיו הנאמנים.
דרמה לטלוויזיה אך טרגדיה גדולה למשתתפים. מתוך הסדרה "הרמון", רשת 13. צילום: טל גבעוני
הכריזמה זקוקה לאישור
הרבה נכתב על הכריזמה, אותו מושג חמקמק שעבר גלגולים לא מעטים. מקורו כנראה בשמה של האלה היוונית Charis, ההתגלמות של חן, נועם, יופי, טוהר ואלטרואיזם. היוונים ייחסו את הכריזמה לאלים, וממנה הושאלה תכונה זו לבני אדם כמעין מתת חן וחסד מלמעלה, בעיקר בהקשר דתי או רוחני. בזמננו המושג לא רק חולן, אלא הפך רווח ושימושי עד כדי כך שאפשר למצוא "בתי ספר לכריזמה". ועם כל זה, הכריזמה נותרה עדיין מסתורית, חידתית. ניתן לומר בזהירות כי מדובר באיכות מסוימת של האישיות, שבעטיה האדם מובדל מאנשים רגילים וזוכה ליחס של אדם שחונן בכוחות או באיכויות יוצאי דופן, לעיתים אף על־טבעיים ועל־אנושיים.
כך, למשל, מתאר הסוציולוג מקס ובר את הכריזמה כעוררות רגשית אינטנסיבית, אקסטזה, פאתוס ולהט דתי או פוליטי המעוררים מהפכה פנימית. הוא זיהה כיצד תכונות אלו מסוגלות לעורר רגשות דומים אצל אלו שנפגשים עם הדמות הכריזמטית – יהא זה אדמו"ר, מקובל, גורו או מנהיג כת – והופכים לחסידיה. יתרה מכך: ככל שהאמוציות של האדם הכריזמטי עמוקות יותר, והשכנוע שלו בשליחות־עצמו אינטנסיבי יותר, כך גדל כוח המשיכה שלו, וגדלה המסירות (ולעיתים ההשתעבדות) של חסידיו.
אבל, טוען ובר, חשוב לזכור שהכריזמה אינה נוצרת בחלל ריק, שכן אין כריזמה בלי החסידים שישקפו אותה. ההולכים אחרי המנהיג הם אלו שישייכו לו את הכוחות, בין אם כמתת שמים של ממש ובין אם רק ככוחות יוצאי דופן, ויאמצו אותו כמנהיגם. במילים אחרות, כריזמה יכולה להיות רק מה שהמאמינים תופסים ככריזמה של המנהיג. במובן הזה הכריזמה היא יחס, קשר בין המנהיג למונהג, והאישיות הכריזמטית תלויה לחלוטין בחסידיה, אף שזה לא נראה כך על פני השטח. הכריזמה זקוקה לאישור, ויותר מכך – להערצה העיוורת של החסידים.
וכאן טמון גרעין הפורענות. אם הכריזמה היא אקסטזה, כוח חיים רגשי המתנגד לחוק, לסדר חיצוני, לקונפורמיות, לערכים הישנים, להדחקה ול"אפור" של החיים המסודרים, ומולה נדרשים המאמינים להיכנע לייחודי, לנעלה, לזה המנוכר מהרגיל ומהחוקי – מה שעושה אותו כביכול אלוהי – כאן נולד הפוטנציאל לשחיתות ולהתנהגות סוטה, מינית ואלימה. במקרים רבים התנהגות זו אף עלולה להיות מופנמת ומוצדקת על ידי חברי הכת הנפגעים ממנה.
דוגמה קשה לדינמיקה מעין זו משתקפת מעדויות חברי כת שנחשפה לאחרונה בירושלים. מנהיג הכת היה מלמד את חסידיו ואת בני משפחתו המורחבת שעות על גבי שעות, ודורש הקשבה מלאה, מקטן ועד גדול. נורמות ההתנהגות כללו וידויים, השפלות פומביות ועונשים טקסיים ואכזריים. כשהכת נחשפה והתפרקה וכמה מחבריה נידונו למאסר, נותרו חלק מנשותיו של המנהיג נאמנות לו. עבורן, הכריזמה ניצחה את המציאות שהוטחה בפניהן, ואילו דווקא רבים מהילדים היו שותפים לחשיפת הזוועות. בדור השני, הכריזמה כבר רוטינית ומאבדת מקסמה, אם היא בכלל קיימת. דור זה מבטא את מה שמכחיש הדור הראשון, כפי שגם ניתן לראות בסדרה "הרמון" באמצעות דמותה המרדנית של תמר, נכדתו של שבתאי צדיק.
העולם כחלק מהאגו
הדיון הפסיכולוגי והסוציולוגי בתופעת הכריזמה אינו יכול להיעצר בהופעותיה השליליות. אותו אדמו"ר כריזמטי ופוגעני שתיארתי בראשית דבריי היה בעצמו תלמיד של ר' אשר פרוינד, "רב אוּשר", אישיות ירושלמית ידועה וקסומה, כריזמטי בדרכו שלו, שסביבו התאספו נפשות שרוטות, סובלות, בין אם מתוך בתי החולים לחולי נפש ובין אם מקרב רופאיהם הידועים. ייתכן כי הזרם המוכר של "פסיכולוגיה יהודית" נולד שם, בחצרו. כשאותה אישה פגועה וכואבת הגיעה אליו, אמר לה בכנות: "אין לך כוח להתמודד? אוי, גם לי אין יותר כוח". בדמותו שלו אין אגו, הכול בידי השם. אכן, גם שם הייתה מעין חצר, אך הוא לא היה אדמו"ר וניסה בכל כוחו למנוע תלות מזיקה.
אז מהי נקודת ההבדלה בין אור לבין חושך? בין הכריזמה הפסולה לבין הכריזמה המאירה והמשפיעה טוב? מהו המרכיב הנפשי, הקודם לביטוי בפועל של מעשים טובים או פסולים, שמגדיר את ההבדל?
תשובה לשאלה זו ניתן להציע תוך זיהוי המנגנון הפנימי המניע את המנהיג הכריזמטי. הפסיכואנליטיקן פרנץ קוהוט, ממייסדי זרם "הפסיכולוגי של העצמי", ניסה לעשות זאת מתוך התנסויותיו האישיות בקליניקה. קוהוט הבחין בדמיון שבין מטופלים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית לבין אותם מנהיגים כריזמטיים. שניהם ניחנים בביטחון עצמי גדול ובהעדר מוחלט של ספקות, שמתחתיהם מסתתר ריק עמוק ושבריריות מפחידה. לשניהם יכולת הבחנה בין־אישית טובה – שאינה אלא כלי הישרדותי של אישיות נרקיסיסטית פגועה – ובפועל הם עשויים להיות נעדרי אמפתיה, מצפון ורגשות אשם. קוהוט התרשם שעל אף ההפרעה האישיותית, אותם אנשים משדרים עוצמה ושליטה עצמית מוקצנות, ומתנהלים בביטחון חברתי שהופך אותם לאטרקטיביים בעיני אחרים.
הנרקיסיסט והמנהיג הכריזמטי רואים את האחר, ואולי את העולם כולו, כחלק מהאגו שלהם, ומשוכנעים לגמרי בערכם העצמי ובצדקתם. אולם דווקא בשל כך יש לבעל האישיות הכריזמטית תכונות וכישרונות ייחודיים, שהרי אם העולם כולו הוא חלק מעצמו ובשליטתו, ממילא הוא זוכה לביטחון עצמי מופרז ולאומץ גדול מהרגיל. הכישרון שפיתח כדי להגן על תפיסת עולמו הנרקיסיסטית מול העולם ה"ריאלי" מכשיר אותו להנהגה, ומאפשר לו ליצור מעין "תהודה" מיוחדת עבור חסידיו – לאתר את בעיותיהם ולמצוא להן פתרונות.
עוצמת המשיכה של אישיות זו כלפי אנשים המחפשים לינוק כוח מדמות חזקה, המחפשים חיים חדשים או נמצאים במשבר, היא עצומה. ההסדר הוא כזה: החסידים עוזרים למנהיג לממש את החזון שלו ומעניקים לו אהבה ומסירות, ובתמורה הוא מבטיח להם גאולה. כך הוא בורא מחדש עולם המשקף את האגו הראשוני (והלא־מפותח) שלו, זה שהכיר בילדותו.
להרדים את ההיגיון
על רקע זה ניתן לנסות ולהבחין בין הכריזמה המיטיבה לבין זו המזיקה. באישיות הנרקיסיסטית המתוקנת והמיטיבה, המנהיג ממוקד במשהו שהוא יוצר או משיג, הנמצא מחוצה ומעבר לו. על כן, כדי להשיג מטרה זו, הוא חייב להיעזר בביקורת עצמית המתייחסת להצלחתו או לאי־הצלחתו בעולם הריאלי. ממילא, ביקורת זו מגבילה את הנרקיסיזם שלו. לעומת זאת, באישיות הכריזמטית הנובעת מנרקיסיזם מזיק, המטרה אינה העשייה החיצונית, אלא רק מה שיש בו ומה שהוא בעצמו. לאדם כזה אין צורך להיות קשור למשהו או למישהו, וביכולתו להתרחק מן המציאות ולהעצים את האשליה שבה הוא נמצא כדי להרחיק את ההכרה שה"אלוהות שלו" אינה אלא תוצר של דמיונו העצמי.
בכריזמה המזיקה חסרה הביקורת העצמית, כפי שהיא קיימת בכריזמה המיטיבה. וכך, ככל שהכריזמטי מקבל מחסידיו את ההערצה ואת ההאלהה שהוא כה זקוק לה, ביטחונו העצמי (השביר מאוד) מתחזק, והוא הופך יותר ויותר חופשי ממעצורים, מהגבלות ומחוקים. המנהיג חי בתודעה של ייחוד, של חסינות, של היות מעבר לחוק. ביטחונו העצמי מחזק את ההשראה של חסידיו, שנשארים איתו בהרמון מעל ההמון ומחזקים אותו, וחוזר חלילה.
פריחתן של הכתות איננה תופעה חדשה, אולם מעניין לחשוב עליה גם בהקשר של הדור שבו אנו נמצאים. כמה רלוונטית היא האמירה של ובר, שכבר בזמנו, בסוף המאה ה־19, זיהה פיתוי מיוחד בשילוב שבין דת וכריזמה. לדבריו, הציוויליזציה המערבית הלכה והתקדמה לקראת רציונליזציה של כל היבטי החיים, והפכה אותם לרוטינה מכנית, מנוכרת וחסרת משמעות. דווקא בשל כך נכנעו בני דור זה ביתר קלות לפיתוי הכריזמטי של הטוטאליות, המוחלטות, הדרישה להתמסרות, לרוח הקודש, לקרבה (למנהיג או לה') ולהידמות אליו. משיכה זו מחלישה את מנגנוני ההגנה, ומרדימה את ההיגיון, את המוסר ואף את הפיתוי לחיים עצמם.
ואם כך אז, בעידן המודרנה, הרי שבימינו אנו, בדור הפוסט והפוסט־נרקיסיסטי עם הריק שלו, הבנאליות והשעמום, בדור של טשטוש בין תרבויות ושחיקה בסמכות ההורית ובסמכויות בכלל – על אחת כמה וכמה. ייתכן שהשינוי העיקרי הוא בהיקף החשיפה של הציבור הרחב לאירועים מסוג זה באמצעות המדיה. ותמיד יש לזכור כי סיפורים אלה ודומיהם הם דרמה לטלוויזיה, אך טרגדיה גדולה למשתתפים, למשפחותיהם ולמעגלים החברתיים שסביבם.
(תודתי לחברתי הפסיכולוגית דניאלה בלונדר על הסיוע בניסוח הרעיונות)
ד"ר רינה רוזנברג היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית וחוקרת בתחום הפסיכולוגיה של הדת, לשעבר באוניברסיטה העברית בירושלים
