מסע היסטורי בעקבות "יד אבשלום"

בעמק קדרון בירושלים חצובות בסלע כמה ממצבות הקבורה המרשימות בארץ וביניהן קבר בני חזיר, קבר זכריה, וזו שהיא ככל הנראה הידועה מכולן – יד אבשלום.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הרב זקס כבש את העולם אך התקשה לפנות לישראלים בשפתם
50 שנה למבצע הדרמטי שסדק את מסך הברזל
חיג'אב בשחקים: חברת ארקיע מכשירה דיילות ערביות לקו לדובאי

במחקרו על יד אבשלום מציין גבריאל ברקאי כי המצבה הוזכרה על ידי עולי רגל ונוסעים כבר בתקופה הביזנטית, אך הראשון שכינה את האתר בשם "יד אבשלום" היה בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם בן המאה ה־12. כינוי זה השתרש בקרב עולי הרגל במאות השנים שלאחר מכן. הכינוי התקשר למתואר בספר שמואל בדבר המצבה שהקים אבשלום, בנו של דוד המלך:

וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לְאֹהָלָו: וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שמואל־ב יח, יז־יח).

"יד שהורמה נגד אביה תיקטע"

לאורך הדורות הותירה המצבה רושם רב על ציירים, יהודים ושאינם, כמו גם על צליינים ונוסעים שביקרו בירושלים. בספרו של נחמן אביגד, "מצבות קדומות בנחל קדרון", מובא כי בספרי מסעות נמצאו שרטוטים לא מדויקים של המצבה שנעשו על פי זיכרונם של נוסעים לאחר שחזרו ממסעם, ואף כאלה שניתן לחשוד כי הועתקו מאיורים אחרים. המצבה מופיעה גם במפות מן המאה ה־14, אך הציור הראשון שהתמקד בה נעשה סביב שנת 1700. מאוחר יותר, במאות ה־18 וה־19, ניתן למצוא את המצבה בציורים של אמנים אוריינטליסטים כדוגמת דיוויד רוברטס.

באמנות הישראלית ישנן דוגמאות רבות לעבודות שיד אבשלום מופיעה בהן, מראשית המאה הקודמת אצל אמני בצלאל, כגון אהרן שאול שור ושמואל חרובי, ועד אמנים בני זמננו.

לעיתים המצבה מופיעה כחלק מהמראה הכללי של האזור, כמו בציור "ירושלים השמימית" של ראובן רובין (1893־1974). רובין צייר את הר הבית מכיוון הר הזיתים, כשבמרכז הציור הר הבית והעיר העתיקה, ומסביב הרי ירושלים. את יד אבשלום צייר רובין באופן מרומז – קצהו העליון של המבנה בולט בין עצי הזית, אך כל מי שמכיר את המצבה ישלים בדמיונו את היתר.

בעבודות אחרות יד אבשלום משמשת כנושא העיקרי והמרכזי. דוגמא מעניינת לכך היא עבודה של שלום מושקוביץ' (1896־1980), מי שכונה גם כ"שלום מצפת" או הזייגרמאכר. בסגנונו הנאיבי צייר מושקוביץ' את המצבה בשתי גרסאות, ומעליהן הוסיף כותרות; מעל מצבה אחת כתב "יד אבשלום כמו שהיא", ומעל השנייה "ציור עממי". המצבה בגרסת הציור העממי אינה דומה לזו שבמציאות, וניתן להניח שמקור ההשראה לה בדימויים שבאותם רישומים משובשים שציירו עולי הרגל.

כך למשל, בקצה העליון של המצבה בציור העממי מופיעה כף יד. המקור לאותה כף יד הוא אגדה המופיעה במקורות שונים ולפיה "על קצה המצבה הזאת למעלה היתה צורת כף יד ונקראה על שמה. פעם אחת כאשר עבר על פני המצבה מלך מפורסם, ויש אומרים נפוליון בונפרט, הוא ירה ביד הזאת והפילה לארץ, באמרו: יד שהורמה נגד אביה – תקטע!" (זאב וילנאי, מדריך לארץ ישראל, ירושלים, יהודה ושומרון, עמ' 113)

מכיוון שידוע שנפוליאון לא הגיע עם צבאו לירושלים, הסיפור יכול להישאר בגדר אגדה נחמדה.

ירושלים של מוות

את העניין שגילו אמנים ביד אבשלום ניתן להסביר ברושם שהמצבה יוצרת מהיבטים ארכיטקטוניים וארכיאולוגיים. אך מעבר לכך, לא אחת נמנתה המצבה יחד עם אתרים אחרים אשר יוחס להם ממד של "קדושה". גדעון עפרת מונה את קבר אבשלום ברשימת קברים מקומיים ובהם מערת המכפלה וקבר רחל. בעיניו, אפילו הכותל המערבי משתייך לקבוצה הזו, שכן "מוטמעת בו תודעת חורבן ומוות ('כותל הדמעות')".

על פי עפרת, "הקבר היהודי בעל הצביון המוסלמי מייצג את הגישה היהודית־גלותית, הקשורה לארץ בקשרי אבות… ארץ אבותינו היא ארץ המתים. זו ארץ שעפרה נמכר בגלויות ישראל ככר למשכב ראשו של הנפטר. לארץ ישראל באו ישישים למות ולהיקבר… האדמה מאוכלסת ברוחות האבות" (גדעון עפרת, בהקשר מקומי, עמ' 241).

אם כן, לא רק היבטים של קדושה יש כאן, אלא כאלה הקשורים לתודעת חורבן ומוות. הרחבה של היבט זה ניתן למצוא במאמר נוסף של עפרת, שבו הוא מתמקד באמנות ישראלית שעסקה בנחל קדרון, "עמק הקברים":

"על הרטוריקה הגראפית של ירושלים נמנית קטגוריה משנית בהיקפה, אך משמעותית ביותר בתוכנה והיא: הקטגוריה של עמק הקברים. זוהי קטגוריה המורידה אותנו עמוק אל ירושלים טראגית, ירושלים של קץ. הנה כי כן, בין שנות ה־20 לשנות ה־40 של המאה ה־ 20, כמה מצייריה הבולטים של העיר באו אל עמק יהושפט ואל מצבותיו המפורסמות – יד אבשלום, קבר זכריה, קבר יעקב הקדוש וכו'. אלא, שאמנים דוגמת ליאופולד קרקואר, יעקב שטיינהרט ומרדכי ארדון בחרו למקד מבטם ביד אבשלום, ובעיקר בהמוני הקברים היהודיים והקטנים יותר שמסביבו, ויותר משבאו לייצג מונומנט או 'מקום קדוש', ביקשו לייצג ירושלים של מוות" ("ירושלים של קבר", בבלוג של גדעון עפרת).

אחד הציירים הנסקרים במאמרו של עפרת הוא מרדכי ארדון, שבציורו "הר הזיתים בלילה" נקשרו היבטי המוות והאבלות באופן אישי וטרגי. עפרת מצטט את חוקרת ארדון, מישל וישני:

בציור… האקספרסיוניסטי 'הר הזיתים בלילה' שצויר ב־1942, הנוף הוא ים סוער בירוק המוגבה בלבנים הנראים כאדוות גלים. יד אבשלום מגיח מהרקע האפל כחיזיון מהפנט לאור הירח. ארדון אומר שבשעה שעבד על ציור זה הוא נתקף לפתע בהרגשה שאחיו יהושע, לו היה קרוב במיוחד, נהרג. מאוחר יותר למד ארדון שביחד עם אביו, אמו וכל השאר, מלבד אחות אחת, יהושע מת במחנה הריכוז. 'הר הזיתים בלילה' הוא רקוויאם חרישי.

את מאמרו מסיים עפרת ב"פרויקט נהר ירושלים", עבודתם המושגית החשובה של יהושע נוישטיין, ג'רי מרקס וג'ורג'ט בליה, משנת 1971. זהו מיצג שבמסגרתו פרסו האמנים 55 רמקולים לאורך קילומטר וחצי בנחל קדרון, והשמיעו מהם צלילים של זרימת מים, ובכך כאילו החיו וגאלו את "עמק הקברים".

ככה ייעשה לבן הסורר

במהלך שנות השמונים התמקד האמן מנשה קדישמן בנושא העקידה. במסגרת עבודותיו אלו, באיורים בשם "מראות בנחל קדרון", מיקם קדישמן בהזדמנויות שונות את דימוייו הידועים בתוך נחל קדרון, כשברקע יד אבשלום. וכך תיאר קדישמן את האופן שבו הסביבה הזו משפיעה עליו:

אם אני עומד בהר המוריה וצופה לכיוון הר הזיתים – אני רואה את כל האור הוורוד הנפלא הזה, ומתהלכות מולי תמונות מהעבר: אהבה וקרבה, אברהם ויצחק, דוד ואבשלום, מלכות ונפילה. עקדת יצחק של ימינו מתקיימת אמנם בכל מקום שבו אנו שולחים את ילדינו למלחמות, אך הסמל שלה נשאר אחד ויחיד: ירושלים, המקום שבו דבר זה קרה באמת. אני הולך בתוך מישור אחד ורואה מישור אחר, המתחבר לתודעת עמנו ולאירועים שהתרחשו שם במשך כל הדורות (מצוטט אצל מרדכי עומר, מאמרים על אמנות ישראלית, 277).

גם בעבודות של אמנים ישראלים מהשנים האחרונות ניתן למצוא כאלה שעסקו ביד אבשלום. כך למשל עבודתו של אליהו אריק בוקובזה, שבה החליף את החור הפעור בחלק העליון של המצבה, במוטיב שחוזר בעבודותיו – עין כחולה המוכרת מהקמעות כנגד "עין הרע". אילן ברוך צייר את יד אבשלום בסגנון ריאליסטי שיכול להזכיר את זה של הצייר לודוויג בלום, כאשר באחת העבודות בחר להתמקד דווקא במערת יהושפט הצמודה למצבה. שי יחזקאלי צייר את המצבה בסגנון חופשי ופרוע בצבעי ורוד, שחור ולבן.

לצד יצירות אמנות ניתן למצוא את יד אבשלום מעטרת חפצים דקורטיביים שונים מן המאות ה־19 וה־20, כגון אגרטלי פליז, צמידי כסף, משקלות לנייר עשויים עץ זית, כריכות אלבומים, צלחות, מגשים, פומיות לסיגריות ועוד.

אך המעניין והמפתיע ביותר הוא שניתן למצוא את המצבה מעטרת אף חפצי יודאיקה. דוגמאות כאלה יש למכביר: בתי תפילין, קופסאות אתרוג, רימונים ועצי חיים לספרי תורה, כיפות ירושלים, קערות לפסח, מגדלי בשמים, כריכות לסידורים ומחזורים, בתי מזוזה, דפוסי "מזרח" ועוד. במקרים רבים המצבה מופיעה על חפץ היודאיקה לצד אתרים נוספים כגון מערת המכפלה, קבר רחל וכיוצא באלה, אך לא אחת המצבה משמשת כעיטור המרכזי והיחיד.

הסיבה להפתעה היא שמפשט הפסוקים המספרים את סיפורו של אבשלום, עולה דמות מורכבת של הבן שמרד באביו דוד המלך. לאור זאת, יד אבשלום אינו אתר שהיינו מצפים למצוא מעטר חפצי יודאיקה.

זאת ועוד, מי שהיה עובר עד לפני כמה עשרות שנים ליד המצבה, היה רואה רק חלק מתחתית המבנה החשוף בפנינו כיום, שכן גל אבנים כיסה חלק ממנו. הנה הסיבה לכך, כפי שמתאר נחמן אביגד:

המסורת העממית, המייחסת אותה לבן המתמרד, הולידה בלב המוני העם יחס של שנאה ובוז למצבה הזאת. מחמת יחס זה לא קברו היהודים את מתיהם סמוך ל'יד אבשלום'… ומנהג היה בידי העם שכל העובר ושב נוטל אבן וזורק לצד מצבת הבן הסורר, ולעיתים היו מוספים קללות ויריקות; מנהג זה היה מקובל גם על היהודים ועל המוסלמים. לפי המסופר בכתבי הנוסעים, היו הורים מביאים את ילדיהם הסוררים לפני המצבה, מלקים אותם ומצווים עליהם לזרוק אבנים לצד המצבה ולקלל את אבשלום, למען יראו וידעו כי ככה ייעשה לבן הסורר והמתמרד באביו (מצבות קדומות בנחל קדרון, עמ' 8)

אביגד מעיר שהעדות הראשונה לנוהג זה היא מנוסע יהודי מן המאה ה־12 בשם יעקב ב"ר נתנאל, ומציין שאף הוא עצמו נוכח לראות אנשים המקיימים מנהג זה.

תיאור דומה מביא זאב וילנאי:

מנהג היה בקרב תושבי ירושלים להביא עד מצבת אבשלום את בניהם הקונדסים להלקותם, באומרם אל בניהם: הנה מה היה בסופו של בן מורד באביו, זורקים אבנים על מצבתו המקוללת! (וילנאי, עמ' 113).

המבנה גבר על הדמות

כאן המקום להדגיש כי על פי המתואר בתנ"ך לא עולה שאבשלום נקבר בנחל קדרון, שכן בפסוקים המובאים לעיל נכתב שהוא הושלך ב"יער", ככל הנראה ביער אפרים, שם נערך הקרב שבו מצא אבשלום את מותו. ואכן, לרוב לא נכתב בספרי המסעות באופן ברור שאבשלום נקבר תחת המצבה. קישור המצבה לדמותו של אבשלום נעשה כנראה לאור אותה "מצבת" המוזכרת בהמשך הפסוקים, אותה הקים אבשלום לזכרו עוד בחייו. יצוין גם שבמחקרו של גבריאל ברקאי הוצע כי המצבה היא למעשה קברו של אגריפס הראשון מלך יהודה.

יד אבשלום אינו האתר היחיד שלמרות ייחוסו השגוי לדמות תנ"כית, נמצא מעטר חפצי יודאיקה. דוגמא נוספת לכך היא מגדל דוד, שגם בינו ובין דוד ידוע לנו כי אין כל קשר. כך למשל, ברשותנו מחזיק טלית המעוטר בשני האתרים – מגדל דוד ויד אבשלום – ויוצר מעין סגירת מעגל בין האב ובנו.

מכל מקום, לצד המסורות על יידוי האבנים, יד אבשלום אכן מופיעה ברשימות "מקומות קדושים". כך למשל בחיבור "ייחוס האבות" מן המאה ה־15, ועד מדריכי "קברי צדיקים" של ימינו. מאידך גיסא, לא מצאתי כי במדריכים מייחסים למצבה סגולה כלשהי או תפילה ייחודית. ובכל זאת, עדיין מתבקש לחזור ולתהות מה הביא אמנים במאה השנים האחרונות לעטר חפצי יודאיקה דווקא בצורת המצבה, וזאת בהתחשב בדמותו של אבשלום כפי שעולה מן הפסוקים, ובמסורות הקשורות למצבה.

אני נוטה לחשוב שביחס לחפצי יודאיקה שיוצרו על ידי אמני בצלאל ניתן לומר שהמצבה נתפסה כאתר תנכ"י, אך לאו דווקא כנושא ממד של קדושה אלא כאתר שיכול לשרת את "הסגנון העברי" שקידם בוריס שץ, וכמוטיב נוסף המתקשר לארץ האבות. הסבר זה נכון לדעתי גם ביחס לחפצים שנעשו על ידי אומני יודאיקה אחרים, שאינם מבצלאל. בתחילת המאה העשרים גבר השימוש בדימויים של מקומות קדושים בחפצי יודאיקה. היו לכך סיבות שונות ובהן גידול באוכלוסייה היהודית בארץ, חיזוק ההכרה במרכזיותה של ירושלים כעיר קדושה, פריחת ספרות נוסעים, ייסוד הדפוס ועיטור תשורות לנדבנים מחו"ל.

נראה כי לא ניתן היה להתעלם מאתר כה מרשים כדוגמת יד אבשלום, וזאת על אף ייחוסו. נראה כי אמנים יהודים נאחזו בכל אתר אשר יכול להצביע על קשר בין עם ישראל וארץ ישראל. במקרה של מצבת יד אבשלום ניתן להניח כי עיצובה המרשים ומיקומה הסמוך להר הבית, בתוך עמק שנקשר לנבואות אחרית הימים, גברו על דמותו של מי שעל שמו נקראה.

פוטנציאל נפיץ

בסוף 2018 ביקרנו בתערוכתה של אמנת הווידאו והמיצב נבט יצחק, שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית בתל־אביב. בתערוכה שחזרה נבט באופן חופשי את ״בית הנכות בצלאל", שנוסד בשנת 1906 על ידי בוריס שץ. בין היתר הציגה את עבודותיה "שטיח מגדל דוד" ו"שטיח יד אבשלום", שתיהן בהקרנת אנימציה על לינולאום. בקטלוג התערוכה תוארה העבודה כך:

שני שטיחים המתארים אתרים שסופחו בדיעבד לרפרטואר הסמלי של אתרי קדושה ומורשת, אף על פי שבפועל אין מיוחס להם כל מעמד כזה במסורת היהודית. יצחק שתלה מיני הפרעות ואנכרוניזם בדגמי השטיחים, באופן המדגיש את הפוטנציאל הנפיץ הטמון במקומות הללו כאתרים מסוכסכים וככלי מיקוח בעימות הפוליטי… בשטיח יד אבשלום של יצחק מיוצג הקבר כשהוא מותקף במטח אבנים, ומחלון המבנה עולה לשון אש. המתקפה מתייחסת למנהג שעל פי הדיווחים התקיים מאות בשנים, של סקילת אבנים – אות וסמל לבן שמרד באביו. הכתובת שבתחתית השטיח, 'יד שמרד באביו – תקצץ', מתייחסת לאגדה נוספת שנקשרה בקבר שבעבר התנוססה בראשו כביכול כף יד… במקרה זה יד אבשלום המסופחת לטובת איקונוגרפיה בצלאלית חדשה.

למראה עבודתה של נבט יצחק חשבתי לעצמי: "תמונה אחת שווה אלף מילים".