וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי, וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ, וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ־לֹהִים לִפְנֵיכֶם (בראשית מה, ג־ה)
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: ניקי היילי: ביידן חייב להמשיך את מדיניות החוץ של טראמפ
– צפו: פאנל מיוחד על קבלת החלטות כלכליות במבט קדימה
– "שיחקנו תופסת, מחבואים, קלאס. טיילנו בשדות יחפים, רכבנו על אופניים"
נאומו המטלטל של יהודה יוצר את המפנה בסיפור יוסף. לא פחות מארבע־עשרה פעמים מזכיר יהודה בנאומו את המונח "אבי" או "אבינו". הכול סובב והכול נועד כדי לשמור על חיי האב הזקן והמיוסר. כאן לא יכול יותר יוסף להתאפק, והוא זועק מתוך כאב ובכי בלתי נשלט: אני יוסף! איתי אתה מדבר על אבא? העוד אבי חי? לאחר כל מה שגרמתם לו?
נשמתם של האחים פרחה והדיבור נעתק מפיהם. כאשר היה רבי אלעזר מגיע לפסוק זה, מספרת הגמרא, היה בוכה: "ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה!" (בבלי חגיגה ד, ב).
יוסף פותח בתוכחה קשה ונוקבת. איננו יודעים כמה זמן נמשכה השתיקה והבהלה. דקות? שעות? בכיות? צעקות? ניסיונות הסבר? בקריאתנו בתורה אנו ממשיכים כהרף עין אל הפסוקים הבאים ואל דברי הפיוס והנחמה. תוך שהוא מזכיר פעמיים "אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי", משנה יוסף את כל השיח ממכירה לשליחות, "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ־לֹהִים" (ח), והוא פותח במישור חדש של יחסים, מישור של פיוס.
כבר ציינו מפרשים (רבינו בחיי בפירושו לבראשית נ, יז) שבשום מקום בכתוב לא מצאנו שיוסף מחל לאחיו על שעשו לו. אפילו לא כשהם פונים אליו בשם אבא: "אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ" (נ, יז). גם שם מפנה אותם יוסף אל הא־לוהים. כאילו אומר, אני לא מוסמך להעניק מחילה. מחילה בקשו מן הא־לוהים אשר שלחני למחיה לכם. הכול בידי שמיים. אבל אני מבקש לנהל אתכם מערכת של פיוס ואחווה.
שיחה טעונה
מה בין פיוס למחילה? מחילה היא מעין מחיקת המעשה. העבר נמחק והיחסים שבים לקדמותם. את זאת יוסף לא עושה. אבל הוא מתפייס. פיוס הוא הרצון והיכולת להמשיך את האחווה ואת ההתנהלות המשפחתית המשותפת, תוך הכלת הפגיעה שנעשתה בעבר.
הסיפור נותן בידינו מפתח לאופן שבו ניתן לבצע תהליך של שינוי עמוק, וכמו יוסף, ללמוד להפוך עבר קשה וטראומטי להזדמנות לאהבה ולפיוס. כל שנה מחדש כשמגיעים לפרשיות הללו קשה מאוד להבין כיצד יוסף המנהיג, המשביר לכל ארץ מצרים, מצליח להתפייס עם אחיו על שנות הבגידה והשכחה. כיצד הוא מתמודד עם כאב הבור, הנחשים והעקרבים, עם התחנונים שהפיל לפניהם והם לא שעו לצרת נפשו, עם שנות פוטיפר ובית הסוהר, עם ההונאה והאכזריות.
אכן, קשה להיות "נוכח" בתהליך שמעביר יוסף את אחיו בבואם למצרים. מחד, נראה שיוסף הוא היחיד המודע לכך שהשיחה המתקיימת במצרים היא שיחה משפחתית בעלת מטען קדום וכואב. אולם נראה כי גם האחים העומדים מול המשנה למלך בשיחה הטעונה על האח ש"איננו" חשים כיצד הם מובלים בדרך הקשורה בזיכרונות "אותו היום".
מדרש בראשית רבה מלמדנו שאת המהלך מוביל ראשונה יהודה בחוכמתו:
אמר ר' חיא בר אבא: כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה ליוסף בפני אחיו, עד שאתה מגיע "ולא יכול יוסף להתאפק", היה בהם פיוס ליוסף ופיוס לאחיו ופיוס לבנימין. פיוס ליוסף, לומר: ראו היאך הוא נותן נפשו על בניה של רחל; פיוס לאֶחָיו, לומר: ראו היאך הוא נותן נפשו על אָחִיו; פיוס לבנימין, אמר לו: כשם שנתתי נפשי עליך, כך אני נותן נפשי על אחיך.
הפיוס אין משמעו הסרת אחריות מהפוגע או הפחתה בחומרת הפגיעה. יוסף מייצר אצל האחים מהלך הגורם להם להבין את עומק הפגיעה בו, ואז בדבריו הוא מחזיר את השליטה על חייו לידיו. הוא מחליט להכיל את העבר הקשה כדי לאפשר את המשך המהלך האלוהי שהתחיל בברית בין הבתרים.
כולנו חלק מהתוכנית
צריך לזכור שפיוס היה גם בין יצחק וישמעאל, וכמובן גם בין יעקב לעשו, אבל שם לאחר הפיוס נפרדו דרכיהם של האחים. פרשת ויגש מעלה על נס את אחת המתנות המעצימות ביותר שקיבלנו כבני אנוש, והיא היכולת להכיל ולהתפייס. יוסף נגלה אל אחיו לא כיוסף הנוקם והנוטר, אלא כיוסף המכיל האוהב והמתפייס.
יוסף חוסך לאחיו לא רק את הדין והעונש, אלא גם את החרדה, את רגשי האשמה והבושה ואת נקיפות המצפון. הוא שדואג להם ולנפשם במילים המופלאות "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם". יוסף צופה עתיד ובוחר באיחוד משפחת בית יעקב, על פני סיפוק רגעי של יצר נקם וניצחון.
אתם, מרגיע יוסף, שליחים בתוכנית גדולה שמובילה למטרה רצויה. השלם שלנו עולה על סך כל חלקיו, ובלי האחדות לא תהיה לנו שלמות והמשכיות. יוסף, שראה עצמו מרכז המשפחה והיה נגוע בהתנהגות שיש בה יוהרה וחוסר רגישות כלפי אחיו, עושה תיקון גדול גם עם עצמו. אין הוא עוד מרוכז בעצמו אלא רואה עצמו כחלק מתוכנית אלוהית גדולה, ומתוך כך ניתן להתפייס.
כך יהיה לעתיד לבוא, כפי שמלמדנו מדרש זוטא:
"מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי" (שיר השירים ח, א) – לעתיד לבוא יבוא הקב"ה לפייסה לכנסת ישראל, והיא אומרת לפניו: ריבונו של עולם, במה אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם! יוסף שהוא בשר ודם, אף על פי שגמלוהו אחיו רעות, לא נקם מהם. אלא כשבאו אחיו אצלו כבש רחמיו עליהם, שנאמר "ולא יכול יוסף להתאפק". אבל אתה [לא] כבשת רחמיך ממני, והנחת אמונתך שכתוב בך "ה' ה' אל רחום וחנון". (איכה א, כג)
