מיום שנגזרה מיתה על העולם, אחד היסודות המשפיעים ביותר על כל חייו של אדם טמון בידיעה שימיו בעולם הזה קצובים, ואין הוא מסוגל לבטל את עצם העובדה שביום מן הימים ייפטר מן העולם הזה וילך לבית עולמו הבא. ההשפעה של תודעת הזמניות, הארעיות וסופיות החיים, היא עצומה, ורבים תולים בה את מנועי היצירה המרכזיים של האדם ואת רצונו להביא ילדים לעולם. אכן, גם כשהאדם רוצה מאוד להאריך ימים אין הוא יכול למנוע את מותו. מנגד, ההלכה אוסרת עליו להשפיע על יום מותו מהצד השני, באמצעות קיצור החיים, וקובעת כי שליחות יד בנפשו של אדם היא חלק מאיסור שפיכות דמים בעולם. מותו הטבעי של אדם נקבע על ידי הקב"ה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: מעגל הקסמים של הנוער: סגר, בדידות, נשירה מהלימודים
– כך המשטרה יכולה לעצור את החיסולים במגזר הערבי
– לראשונה דוברי האנגלית בישראל דורשים ייצוג בכנסת
בין איסור קיצור החיים, ובין אי־היכולת להאריך אותם, נמצא מרחב ההולך וגדל מיום ליום. הצלחתה הגדולה של הרפואה המודרנית מאפשרת לבצע הליכים רפואיים שבימים קדומים לא היו אפשריים. טיפולים רבים ומגוונים ובהם אפשרויות הנשמה וחיבור למכונת לב־ריאה, ניתוחים, השתלות, הזנה בצורות שונות, דיאליזה וכדומה – מאפשרים להאריך עוד ועוד את חייו של אדם ולהרחיק את יום מותו. רבים מכירים מקרוב מקרים כאלה, אך דוגמה מפורסמת שקיבלה הד ציבורי הייתה פעולתה של המערכת הרפואית לאחר שראש הממשלה אריאל שרון עבר אירוע מוחי קשה, ושקע בתרדמת למשך שנים ארוכות. מרחב הפעולות הרפואיות האפשרי מעלה שאלות הלכתיות ואתיות רבות, בשלבי חייו של האדם שבהם הוא צועד לקראת מותו.
לא לקרב, לא למנוע
הצלחתה הגדולה של הרפואה בהארכת תוחלת החיים הביאה בין השאר למצבים הולכים וגדלים של פערים בין הגוף והנפש. לעיתים מדובר במצב שבו התודעה נמצאת במלוא עוצמתה אך הגוף קורס; ולעיתים המצב הפוך – הגוף ממשיך לתפקד במלוא אונו אך התודעה מתערפלת והאדם שוקע לריק, לא מתקשר עם סביבתו ולא פעיל בעולם. מספר המשפחות המתמודדות עם שאלת ההורים המבוגרים ונאלצות לקבל החלטות קשות, הולך וגדל מיום ליום. אני מעריך שאין רב בישראל שלא נשאל שאלות בתחומים אלה, ומניסיוני האישי אני למד שמדובר בהיקפים עצומים. זהו חלק בלתי נפרד מברכת הרפואה.
בעבר היה מקובל כי תשובת ההלכה היא אחת: חובה להילחם על החיים עד הנשימה האחרונה, שכן אין אנו יודעים את ערכה של כל דקת חיים, וחיינו רק מופקדים בידינו אך אינם שייכים לנו. לא זו בלבד אלא שמצאנו גם פסקי הלכה שמחייבים להאריך את חייו של חולה אף נגד רצונו.
את השינוי הגדול בתפיסה הלכתית זו אנו יכולים למצוא בדברי אחד מגדולי הפוסקים בדור הקודם, הרב יעקב קנייבסקי ("הסטייפלר"), שערער על הנחה זו ותיאר בכנות את התהליך המחשבתי שעבר בנושא:
עיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיני דבר זה צריך עיון גדול. דביו"ד סי' שלט מבואר דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה, ורק מעשה בגופו אסור לעשות. ואם כן להיות בשב ואל תעשה לכאורה (במקום שעל ידי זה יתווספו לו יסורים) לא מצאתי איסור, ואדרבה יש ללמוד למנוע מזה… אבל לכאורה כל שאינו אלא לחיי שעה ואין בו הצלה ממש, דמי לנידון הגוסס, שהרי הגוסס הוא כחי לכל דבריו, וכל זה צריך עיון גדול (קריינא דאיגרתא, מכתב קצ)
הרב קנייבסקי מתייחס בדבריו לדברי הרמ"א, שהורה אילו פעולות אסור לעשות כדי לקדם את מותו של אדם. אך באותה הלכה עוסק הרמ"א גם בצורך הנגדי – להסיר ולסלק גורמים ש"מפריעים יציאת הנפש" ומעכבים באופן מלאכותי את המיתה. אין מדובר בסתירה, כי אם בצורך למתוח קו בין מה שאסור לעשות כדי לקרב את המוות, ובין מה שאסור לעשות כדי למנוע אותו. זהו קו שאינו ברור דיו, ורבים ממפרשי השולחן ערוך עסקו בו. חשוב לציין שבעל "קהילות יעקב" אינו יחיד בפסיקה זו, וגדולי תורה רבים התירו במצבים מסוימים להרים ידיים ולהפסיק להילחם על החיים.
צריך לדייק בדברי הרב קנייבסקי ולשים לב שאפשר שמשלב מסוים לא זו בלבד שלא חייבים להילחם על החיים, אלא שאסור לעשות כן, ויש להניח לאדם ללכת לבית עולמו במנוחה ובכבוד. הוא גם מציין שידוע לו כי מקובל לחשוב שאין מצב כזה, ושחובה תמיד לעשות הכול למען הארכת החיים, אבל באומץ הלכתי הוא מערער על מה שמקובל על פוסקים אחרים.
בשולי הדברים אציין תופעה המחייבת דיון בפני עצמו: בבד בבד עם השמרנות הבסיסית שלנו בעולמה של ההלכה, בענייני השגרה והיום־יום, בתי הכנסת, קידושין וגירושין, כשרות וגיור וכדומה – מתרחשים שינויים עצומים בעולמה של ההלכה בדיני נפשות של ממש. אפשר שהא בהא תליא: האפשרות לעשות כך טמונה ביתד יציבה ונאמנה של מסורת הלכתית והמשכיות שמרנית.
ההלכה ניצבת אפוא בפני אתגר מרתק. מחד גיסא היא נאבקת בתפיסות עולם שמכנות עצמן "ליברליות", ההולכות ומתפשטות בעולם ומתירות קיצור חיים אקטיבי. במדינות שונות מדובר ב"תיירות מוות", ובאפשרות שניתנת לרופאים, בהתקיים תנאים שונים, לשתף פעולה עם רצח אדם המבקש לסיים את חייו. במקומות אחרים מותר לנתק ממכשירי הנשמה וכדומה. ההלכה אוסרת את כל אלה, ורואה במעשים אלה שפיכות דמים. כחלק מהמאבק מוטב להימנע משימוש בביטויים כמו "המתת חסד", שכן מונחים כאלה מרככים את המשמעות ההלכתית והאתית של המעשה.
מאידך גיסא, בדיוק כפי שעשינו בתחום השתלת האברים, יש צורך בשינוי התדמית השגויה של ההלכה. סוגיה דומה וקרובה היא יחס ההלכה לשאלת תרומת איברים. התדמית הרווחת בעבר הייתה שתרומת איברים אסורה בכל תנאי ובכל מצב, שכן המוות המוחי־נשימתי אינו מוכר על ידי ההלכה. אולם בשנת תשמ"ז פסקו הרבנים אברהם שפירא ומרדכי אליהו כי ההלכה כן מכירה במוות המוחי הנשימתי, אם הרפואה תציית לסדרה של הוראות. בכך נפתח מסע ארוך שבסופו רבנים רבים מהעולם הציוני־דתי יצאו בקריאה לתרומת אברים מן המת, אף שרבנים אחרים סבורים שהדבר עודנו אסור.
באותו מקום אנו נמצאים עתה בהקשר של מסע חייו של האדם לפני מותו, וההכרעות הכרוכות בשלב זה. גם בסוגיה חשובה זו, חובה לשנות את התדמית השגויה והרווחת ביחס לעמדת ההלכה כלפי הפסקת טיפול במצבים מסוימים.
"לדעת שעשינו הכול"
הפסיקה בנושאים אלה מורכבת מאוד, שכן מדובר בנדבכים שונים המצטרפים לתמונה שלמה. בראש ובראשונה, כפי שלימד החזון איש את דרכי הפסיקה, יש לברר את השאלות העובדתיות: מה מצבו של החולה? מהו האופק הרפואי שלו? האם הוא סובל? האם קיימת אפשרות שהוא ייגמל מההנשמה וכדומה?
השאלות העובדתיות אינן רפואיות בלבד. רבים מהרבנים רואים חשיבות גם לבירור רצונו של החולה: האם הוא הותיר הוראות למצב כזה? מה טיבן של ההוראות? האם בני המשפחה שוחחו על כך ועמדתו הוצגה בשיחה זו? זו גם ההזדמנות לעודד חתימה על "ייפוי כוח מתמשך" – אפשרות חוקית שנפתחה לאחרונה – כדי שסוגיית מי מקבל את ההכרעות במצב שבו החולה אינו מסוגל לעשות לבדו, תודרך על פי רצונו של האדם ולא במאבקים בתוך המשפחה. נכון לחתום על ייפוי כוח כזה ולהקל על קבלת ההחלטות במצבים שבהם החולה עצמו כבר לא יוכל לעשות זאת לבדו.
על רקע העובדות האלה, יש לעבור לשלב הבא ולעסוק בבירור ההלכתי: האם ההלכה מתירה, או אפילו מחייבת, שלא לבצע החייאה במצבים מסוימים; האם ההלכה אוסרת, מתירה או אפילו מחייבת לא להנשים; האם מותר להוריד את מינון התרופות התומכות; כיצד להזין אדם שאינו מסוגל לעשות זאת בעצמו, אך ההערכה היא שזונדה אינה אפשרית ואינה רצויה לו; האם מותר להתפלל על מותו של אדם, ועוד. אלה שאלות הלכתיות רבות ומגוונות, שאנו ניצבים בפניהם לקראת ההליכה לבית עולמנו, שלנו או של יקירינו. עולמה של ההלכה מתמודד עימן ומציב את הדרך הראויה לנהוג בה. כמו בכל נושא הלכתי יש גם מחלוקות, אך אט אט מתייצבת דרך הלכתית מוסכמת על ידי רבים, שעומדת בין במבחן המקורות הפסיקתיים ובין במבחן הסברה והשכל.
וכאשר מגיעים לצדדים המעשיים של ההכרעה, היא צריכה להיעשות באופן אישי וייחודי לכל חולה. מדובר בשילוב של הצוות הרפואי, המשפחה ונציגי החולה, ההלכה וכדאי מאוד שגם אנשי טיפול וייעוץ. חלק בלתי נפרד מיכולת ההתמודדות עם המצב היא מתן אמון הדדי שכולם – הצוות הרפואי, כל בני המשפחה וכדומה – רוצים בטוב, שכן בלי אמון זה לא ניתן לעשות את מה שהוא באמת לטובת החולה.
הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. המשפחה נמצאת במצוקה גדולה מאוד, בשל המעורבות הרגשית הגדולה בכל הכרעה. לעיתים דומה שהיא שוכחת שהשיקולים צריכים להתקבל לאור טובת החולה, ולא לאור מה שהמשפחה חשה שהיא רוצה למען עצמה. עימות רצונות זה יכול להופיע בשני כיוונים מנוגדים: משפחה שחס ושלום רוצה במותו של קרוב המשפחה, כי קשה לה מאוד להמשיך במצב הנוכחי ובעול המוטל עליה; משפחה שחס ושלום נאבקת על חייו של קרוב המשפחה כי היא רוצה "לדעת שעשינו הכול" כדי לנקות את מצפונה, ואינה שואלת אולי טובת החולה היא דווקא להניח לו להיפטר בכבוד ובשלום מן העולם, ולא להמשיך להתייסר ייסורים חסרי תוחלת שאף אחד לא היה מאחל לעצמו.
אנחנו לא אוהבים לדבר על המוות. יש אפילו כאלה הרואים זאת כאסור, מצד חששם מ"עין רעה". הנושא גם מביך ומאיים. בוודאי שאין אנו רוצים להצטייר כמי שליבנו אטום וכמי שחפצים חס ושלום להיפטר מעול הטיפול בהורים, או להעדיף את תפיסת העולם הדוגלת בקיצור החיים. אולם נכון להתבונן על סוגיה זו מהצד ההפוך: המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, וגם הנישואים המאושרים ביותר מסתיימים בדרך כלל באלמנות של אחד הצדדים, כי אין אנו מתים ביחד. דווקא התייצבות מול סוגיות המוות, התכוננות מושכלת ומפוקחת אליו, מחשבה הלכתית ומוסרית עקרונית על השאלות שהוא מעורר, ויצירת דינמיקה לקבלת ההחלטות בשעת אמת – הם המבט המכוון יותר, ועשויים להביא יותר אור חיים לעולם.
