"זאת אני, איווה", הנובלה החדשה של הסופרת גלית דהן קרליבך, העוסקת בסיפור אהבה גורלי בין סופרת ישראלית למוסיקאי אמריקני, מתרחשת באיווה אשר בארצות הברית, וכיאה למקום היא מושפעת, במודע או שלא במודע, משני סרטי אימה ידועים בתעשיית הקולנוע האמריקנית: "הניצוץ" ו"חיזור גורלי".
"הניצוץ", סרטו הידוע של סטנלי קובריק משנת 1980, המבוסס על רומן של סטפן קינג, מתאר את תהליך השתגעותו של סופר השוהה במלון מבודד בתקופת החורף וחש רדוף על ידי אירועים שהתרחשו במלון בעבר. בנובלה של דהן קרליבך מתרחשת דינמיקה די דומה. סופרת ישראלית מתארחת בבית מלון, אם כי לא מבודד, והיא חשה רדופה על ידי אירועים שהתרחשו בין כותלי המלון הזה בעבר, שהם ספק אמיתיים, ספק אגדה אורבנית ששותלת בראשה אמריקנית חובבת אקשן: סופרים שנכלאו במעליות, סופרים מיוסרים שהתאבדו וכיוצא באלה. אצל דהן קרליבך הטריגר הוא סיפור אהבה, אבל במרוצת העלילה נפשה של הסופרת הולכת ומתערערת.
מכאן ואילך משיקה הנובלה הפילם־נוארית הזו בכמה מההיבטים שלה לסרט המתח הידוע "חיזור גורלי" (1987). בסרט זה, ליל אהבים חד פעמי מוביל לתהליך חיזור מטורף של אישה רווקה אחרי גבר נשוי, שאותו היא מטרידה באובססיביות לאחר שהיא מודיעה לו שהיא בהיריון. גם כאן מתרחש תהליך של חיזור גורלי לאחר ליל אהבים חד פעמי; בהבדל אחד, האישה היא הנשואה והגבר הוא הרווק. הסופרת, הטוענת שהיא בהיריון, רודפת אחר המוסיקאי ששמו דסטין ומטרידה אותו עד שהוא שוקל לפנות בתלונה למשטרה.
האם דהן קרליבך, האמונה על כתיבתם של סיפורי פנטסיה ומדע בדיוני לצד רומנים ריאליסטיים, העתיקה את המודל של שני הסרטים הללו והכליאה ביניהם? מסופקני. לפי התרשמותי היא דווקא המציאה משהו חדש משל עצמה ובעברית מתפרעת השובה את הלב לא פחות מהתוכן, שברובו נוגע ללב.
בובות וודו מתירס
הנובלה נפתחת באופן פסטורלי כמו ציור החמניות של ואן גוך. כפי שהציור לא מרמז על הטירוף שגרם לואן גוך לכרות את אוזנו הימנית, כך הפסטורליה של איווה, המתוארת כבירת התירס העולמית, לא מרמזת על המשך הסיפור. סופרת ישראלית צעירה ומבטיחה מגיעה לבירת הספרות האמריקנית, איווה, ובתחילה היא לא מוצאת באיווה המשעממת והמשועממת שום דבר מעניין. הכול שם עשוי מתירס, אפילו בובות הוודו שתעניק לה בהמשך מכשפה.
הסופרת הישראלית בנובלה מוזמנת לאיווה על מנת להשתתף בתוכנית הכתיבה הבינלאומית הידועה – ממש כמו שאירע לדהן קרליבך עצמה – שאליה מוזמנים נציגים משלושים מדינות. המפגש ביניהם יוצר מחד גיסא מוקדי חיכוך פוליטיים או חברתיים – כמו זה שבין נציגת ישראל לנציג פלסטין – ומאידך גיסא יחסי קרבה אינטימיים.
תיאור הדינמיקות המשעשעות בין הסופרים מזכיר לעיתים את האופן שבו ג'ורג' אורוול תיאר את היחסים שבין החיות ב"חוות החיות". הסופרים לא מוזכרים בשמותיהם אלא רק בשמות המדינות שמהן הגיעו ("אנגולה טיגנה דגים… מקדוניה חתך סלט קוביות… טיבט נדבקה אליו. פלסטין הכין במיה"), כאילו הם רק ניצבים במחזה או ייצוגים פלקטיים. אולם הדבר נעשה במכוון כדי להעצים את הסגנון הסאטירי שמאפיין את הנובלה בחלקה הראשון – הן בלשון הפיגורטיבית והן בדרך מסירת הדברים והשתלשלות העלילה – רגע לפני שהיא הופכת לטרגדיה. וכיאה לטרגדיה, היא מתרחשת רק אחרי שנשמעת שירת המקהלה, בכנסייה המתודיסטית.
מחוץ לריבוע
הסופרת הישראלית, שאף היא נטולת שם, זוכה להזמנה היוקרתית לאיווה לאחר שפרסמה רומן מהדהד בשם "אהבה ללא גבולות", העוסק בקשר בין פלסטינית לישראלי. כולם באיווה, כולל המוסיקאי דסטין שבו היא תתאהב (רק לדמויות האמריקניות יש שמות), שואלים אותה האם הרומן שכתבה מבוסס על סיפור אמיתי, והיא כמובן מתחמקת.
המו"ל הישראלי שלה מצפה מהסופרת לכתוב "ממואר" על הביקור, וזה באמת מה שהיא מנסה לעשות בתחילה, ואף שולחת לו פרגמנט ראשוני המתאר את העימות שמתרחש בסופרמרקט בינה לבין נציג פלסטין. המו"ל מגיב בהתלהבות ודורש ממנה להוסיף קצת סקס "בין המדינות האויבות" (עמ' 11), בקשה המושבת ריקם.
הרומן לא יתרחש הפעם בין ישראלית לפלסטיני אלא דווקא בין ישראלית לאמריקני, ולכאורה בניגוד לכל הסיכויים. הישראלית היא ממשפחה דתית לשעבר ואף נשואה. נישואיה ייצבו את עולמה. היא נשואה לבחור יציב ואחראי בשם יותם, שסידר לה את החיים וגרם לה להתיישר, אחרי שבנערותה סבלה מהתפרצויות זעם שבהן נהגה לחתוך את עצמה.
יותם אף נוהג להתקשר אליה בקביעות לאיווה ולדרוש בשלומה, אבל כמדומה שהיא מואסת במקצת באורח החיים המרובע שמציע לה הבעל הרובוטי, וכשהיא פוגשת את המוסיקאי דסטין, המשאיל לה שתי גיטרות, מתרחש המפץ הגדול. לסופרת הישראלית נדמה שהיא סוף־סוף יודעת אהבה מהי. לדעתה, שניהם מאותו שורש נשמה – שניהם נולדו בשבת.
במקביל מתארת דהן קרליבך את העיר איווה, את האירועים הספרותיים שבהם הגיבורה שלה משתתפת ואת הנהר הזורם שם לאיטו ויהפוך בהמשך לסימבול. כל תיאורי הרקע הם רק תירוץ לספר על אהבתה האובססיבית של הסופרת למוסיקאי ועל תהליך התדרדרותה הנפשי שמתעצם ככל שהנובלה מתקדמת.
אישיות גבולית
במשך שבועות אחדים הסופרת לא מאפשרת לנקות את חדרה ואוגרת שם ג'אנק מכל הבא ליד. היא מצלמת לעצמה עוד ועוד העתקים ממסמכיה כדי שיהיה לה לדבריה "אליבי", ואוספת עוד ועוד סכיני גילוח שנועדו לחתוך את עצמה כשהמוסיקאי מפנה לה עורף. חיתוך הגוף הוא ביטוי לצלקות הנפש מן העבר ולצלקות האהבה מן ההווה. הדם מטפטף לאורך חלק מעמודי הספר, והסיום הדרמטי ישאיר גם את הקורא עם סימני החתכים של הגיבורה, שעבורה, כמדומה, החיתוך הוא הדרך היחידה להקל על מצוקותיה הנפשיות.
לכאורה, העילה להתפרקותה של הסופרת הצעירה היא אהבתה הנואשת והאובססיבית לדסטין, אך למעשה יש סיבות נוספות לכך. היא חשה צורך לפרוק עול מן המסגרת המשפחתית והיא לא מרגישה בחו"ל על קרקע בטוחה. המפגש הצפוף עם תרבויות שונות ותחושת הזרות הגדולה מאיצים את התהליך. בנובלה שתולים רמזים שלמשבר הזה יש תקדימים בעברה הרחוק יותר של הגיבורה. למרות שהוא יודע עליה רק מעט ואינו דובר עברית, דווקא דסטין האמריקני קורא נכון את ספר חייה של הישראלית, שלטעמי מסופרים מעט מדי והיה מקום קצת להרחיבם ביחס לעבר.
"זאת אני, איווה", המתרחש על אדמה זרה, שונה בתכניו מספריה הקודמים של דהן קרליבך שעלילתם התרחשה בישראל, אבל לא בסגנון המתפרע שלו ובעברית הלוליינית, לעתים וירטואוזית, שמצליחה גם הפעם להמציא את עצמה מחדש.
כמו בספריה הקודמים, למשל "קצה", שעמדו בסימן מופרעויות נפשיות כאלו ואחרות של הגיבורים והגיבורות, גם הפעם עוסקת דהן קרליבך בגיבורה שעל גבול הטירוף והיא עושה זאת בדרך כלל היטב. הנובלה כולה מעמתת בין שפיות לטירוף, בין יהדות לנצרות, בין מסגרת לחוסר מסגרת, בין חיי נישואין מסודרים לכאוס, בין אהבה לחוסר באהבה.
ברומן הקודם שלה, "סופה של אליס", עסקה דהן קרליבך בצעירה העובדת בדואר וחולמת להיות סופרת, בנובלה הנוכחית מדובר כבר בסופרת הזוכה להכרה. נראה שבנובלה הקצרה הזו היא מצליחה למצב את עצמה כסופרת מבטיחה שגם מקיימת.
זאת אני, איווה, גלית דהן קרליבך, גרף, 2018, 126 עמ'
