הקסם של פרשת השבוע הוא החזרה השנתית על אותן מילים, חזרה שמאפשרת גילוי מחודש שלהן. ההתבוננות במילותיו של סיפור הולדת משה שלחה אותי הפעם אל סיפור אחר במקרא, הקרוב לו: סיפור העקדה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפתרון ההלכתי שיאפשר לרוחמי שטיסל ללדת
– עצמאי בשטח: רם שפע במפלגת יחיד
– סדנה: מנגינת הנפש
השורש המנחה בפרשת העקדה הוא רא"ה. הראייה חוזרת פעמים רבות לכל אורכו. פועל זה חוזר על עצמו גם בפסוקים הקצרים של סיפור הולדת משה, וגם לאחריו – בסיפור בריחתו ממצרים, הגעתו למדין וביתר שאת במעמד הסנה.
בשני הסיפורים בולט בחריגותו השימוש בכינוי "נער", והמפרשים בשתי הפרשות נדרשו לבארו. אברהם שלח את ידו אל המאכלת וצוּוה על ידי המלאך "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ", ואילו בת פרעה שלחה את אמתה, ונחלקו בעלי הדרש האם הייתה זו שפחתה או שמא ידה. אברהם ראה את המקום "מרחוק", ואף אחותו של הילד שהושם בתיבה התייצבה "מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". את אברהם בדרכו אל העקדה ליוו נעריו, ואת בת פרעה ליוו נערותיה. שתי הפרשיות נחתמות במתן שם: בסוף פרשת העקדה ניתן להר המוריה שמו "ה' יראה", ולאחר שייגמל הנער תעניק לו בת פרעה את שמו, משה.
עטוף ברחמים
זיקה נוספת, הפעם הפוכה, שעולה בין שני הסיפורים, נוגעת למקומן של דמויות ההורים. סיפור העקדה ממוקד בדמות האב, אברהם. האם, שרה, נעדרת, וקולה אינו נשמע. סיפור הולדת משה מציג תמונה הפוכה: האב מופיע רק בראשית הסיפור, כשתפקידו היחיד הוא לקיחת האם לאישה. הוא אינו מוזכר כלל ביחס לבן הנולד ולגורלו. לעומת האב, מרגע היוולדו של משה עוטפות אותו דמויות נשים רבות, שעושות כל שלאל ידן על מנת להצילו. האם מצפינה את הילד ולאחר מכן מכינה לו את התיבה שאולי תצילו, אחותו מתייצבת מרחוק להשגיח, ואף בת פרעה יוצאת כנגד גזירת אביה ומצילה את הילד.
כך נמתח קו דומה־שונה נוסף בין שני הסיפורים: ההורה האקטיבי, ולעומתו ההורה הנעדר. בסיפור העקדה ההורה האקטיבי הוא האב, ואילו בסיפור הולדת משה אלו דמויות אימהיות שונות.
זיקה נוספת תהיה יחסו של ההורה הפעיל אל הצו־הגזירה הניתנים לו. בסיפור העקדה אברהם האב מציית לצו. מבין הכתובים בוקעים הכאב והקושי, אולם ההכרעה אחת היא; אברהם נעתר לצו הא־לוהי. הוא ישכים בבוקר וילך עם בנו אל אחד ההרים. תגובתו של עמרם לגזירת פרעה נעדרת במקרא, אך מובאת במדרש: "אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אישתו" (בבלי סוטה יב, א). ייתכן כי פרשנות זו יסודה בהשלכת דמותו של אברהם המקבל בהכנעה את הגזירה אודות בנו, על האיש מבית לוי. וכך, אברהם ועמרם (על פי המדרש) מקבלים את הגזירה בהכנעה.
השורש המנחה רא"ה בפרשת העקידה משקף את תכליתה של העקדה: ראיית ה'. אברהם בהתמסרותו זכה במפגש האינטימי והנדיר עם האל, ובמעשהו אף זיכה בכך את בניו אחריו. האידיאה הדתית שמציבה העקדה היא ההכנעה, קבלת עול מלכות שמים. שכרה הוא הראייה.
אתגר הראייה בפרשת הולדת משה שונה. נדמה לי כי האתגר בפרשה זו הוא התביעה לראות מעבר למציאות. בניגוד לאברהם שנדרש להיענות לצו הא־לוהי, הראייה שאליה נדרשו ישראל בזמן שעבוד מצרים הייתה הסירוב לראות במציאות צו א־לוהי. עמרם, על פי המדרש, לא ראה זאת, ונכשל. לפי תפיסתו, גזירות פרעה הן ביטוי לצו הא־לוהי, ועל כן בלב נשבר הוא מציית. יוכבד, מרים וגם בת פרעה רואות מעבר לכך. הן יוצאות כנגד הצו, ובכך מציבות אידיאה אחרת.
הסיפור של כולן
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" – כמה לויים ולוִּיות כאלה היו באותם ימים?
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן" – כמה היריונות כאלה נחלמו, נלחשו, הועלמו?
"וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" – כמה תינוקות נראו אז לאימהותיהם הטובים בעולם כולו? כל כך טובים עד כדי שיצפינו אותם, טובים עד כדי סכנת נפשות?
התורה בוחרת לספר על הולדת משה מבלי לנקוט באף שם. אני מתקנאת במי שקורא את הסיפור בפעם הראשונה. בעוד רגע יגלה כי התינוק הזה הוא הוא משה רבינו. התורה לא מכינה אותנו להפתעה הזו. גם לאחר שהתינוק ניצל, הוא נותר אנונימי. רק לאחר ימי חום ההנקה וקושי הגמילה, נגלה סוף סוף מיהו הילד הטוב הזה.
האם בבחירה לספר זאת כך, כסיפור גנרי, רומזת לנו התורה כי סיפור התיבה, הגומא והסוף, הוא סיפור אחד מני רבים? סיפורם של תינוקות עבריים רבים שאימותיהם לא עמדו בפניהם? שכך, מדי ערב כשירדה החשכה על ארץ גושן, היו בנות ישראל נוטלות תיבת גומא, חומרת בחמר ומניחות בסוף?
חמלה רכה שזורה על פני הסיפור. חמלה רכה של אם המסתירה תיבה בין קני הסוף, חמלה עיקשת של אחות שמתייצבת מרחוק, חמלה בלתי מובנת של זרה הרואה נער רך וחומלת עליו. הבחירה בסיפור הגנרי, ההבנה שהסיפור התרחש פעמים רבות כל כך, היא שמאפשרת למנגינת החמלה להישמע. אין כאן סיפור חד־פעמי נדיר. יש כאן סיפור שהתרחש שוב ושוב, בהרבה בקתות חמר עבריות עלובות. סיפור של בחירה לראות מעבר להווה הקשה. לסרב למציאות. לא להיכנע לה.
אם אחת, כנראה אחת מני רבות, מנסה לשלוח בתוך תיבת גומא קטנה, תקווה עדינה נישאת על נהר גועש. זהו המבחן. לראות מעבר למצוקת ההווה. לשמוע צו א־לוהי חומל גם בתוך מציאות אכזרית, צו א־לוהי שממשיך וקורא: "אל תשלח ידך אל הנער".
כך נולדת גאולה.
