לקראת תשפ"ב: שמיטה בעולם מתועש

לאורך ההיסטוריה היהודית, חלומות על השיבה לציון, בניית המקדש וביאת הגואל לוו בעיסוק במשמעויות ההלכתיות והרוחניות של החיים על אדמת ארץ ישראל. עיסוק נרחב במצוות התלויות בארץ אפיין את תורתם של רבים ממבשרי הציונות כתלמידי הגר"א, הרב קלישר, הרב אלקלעי ואחרים, והדיונים על מצוות השמיטה הסעירו את היישוב היהודי המתחדש בארץ עד תחילת המאה העשרים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: לא יונית, אנחנו לא רוצים לשמוע על חופשות מנצנצות בחו"ל
– סיפור ההצלחה שלי – מרדכי שרקי
– הצפון הפרוע: פרוטקשן, נקמות וסחר בנשק וסמים

הציונות החילונית כמעט לא עסקה ברעיון השמיטה, שנתפסה לטענתו של יוסי לונדין כמצווה "אנטי־ציונית ואנטי־פרודוקטיבית", בעיקר לאחר פולמוסי השמיטה הגדולים בסוף המאה ה־19. לעומת זאת, חלק מהוגי הציונות החשובים, בהם הרצל וז'בוטינסקי, עסקו באופן נרחב יחסית במצווה האוטופית של שנת היובל. כך למשל כתב תיאודור הרצל ב"אלטנוילנד":

אין רשות היחיד בקרקעות… הקרקע לא לי הוא, כי לקחתיו בחכירה אך עד היובל הבא… [שנת היובל] איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו. אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמישים לבעלם הראשון. אנחנו שינינו מעט את החוק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה. משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא שוה. אתה תראה, כי גם שיטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא. ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור.

ז'בוטינסקי הגדיר את שנת היובל כ"גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל יער אנוש וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת". מנגנון זה מבוסס על יצירתה של נקודת אפס חלוקתית שניתן לשוב אליה באופן מחזורי, נקודה המעמידה את כל מעשי הקניין באדמת הארץ כמוגבלים וזמניים.

הציונות החילונית הביאה לארץ ישראל תפיסות אירופיות של ריבונות, כלכלה ומרחב. בשל כך, השיח על המצוות התלויות בארץ והשלכותיהן על תפיסות של ריבונות וכלכלה במדינה יהודית, נותר במידה רבה בחיתוליו. כיום, עצם העיסוק ביחס לאדמת הארץ נתפס כחלק מן הוויכוח הישן על חילון והדתה, המאפיין את העם היהודי מאז ימי האמנציפציה ותנועת ההשכלה.

למעשה, זה כמה עשורים שחלקים רחבים בציבוריות הישראלית מבטאים חוסר נוחות הולך וגובר מן הקשר לארץ. בחוגים מסוימים אפילו המונח ארץ ישראל זוכה לעוינות, כסמל לפטישיזציה של האדמה וכנרטיב קולוניאלי שנועד לניכוס ונישול של אחרים מן המרחב. סלידה מן היסוד המיתי של האדמה משקף לעיתים את התקוממותו של האדם הנאור והרציונליסטי נגד כוחות הטבע הקמאיים, אך הוא משקף גם, לרוב באופן בלתי מודע, את האמביוולנטיות היהודית העמוקה ביחס לדתות אדמה ילידיות, ולפולחן הטבע של הכנענים העובדים את אליליהם מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן.

בעלות ללא הרפיה

ההיסטוריה היהודית היא ייחודית בתולדות הקשר הנפתל בין העם לארץ, הגלות והגאולה. רעיון הגלות והשיבה מופיעים יחד בכפיפה אחת, עוד בשלב ההבטחה על הארץ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, והם מקבלים היבט אידאולוגי של ממש עם בחירתו של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה על פני ירושלים. בהקשר המודרני היו שראו בזיקה לאדמה עול, ובשחרורה של היהדות מן הארץ שחרור מבורך מן הארציות עצמה. ברוח זו כתב פרנץ רוזנצווייג:

אנו לבדנו בטחנו בדם ונטשנו את הארץ; וכך חסכנו את תמצית החיים היקרה שנתנה לנו ערובה לנצחיותנו, ואנו לבדנו מכל משפחות האדמה ניתקנו חיות שלנו מכל חיבור עם המת. שאמנם מזינה האדמה, אך גם כובלת, ומקום שאומה אוהבת את אדמת המולדת יותר משהיא אוהבת את חייה, תמיד תלויה עליה הסכנה.

במקביל, הציבור הציוני־דתי, המדגיש את חשיבותו העליונה של הקשר בין העם לארץ, נוטה לראות את הישות הריבונית – מדינת ישראל – כמימוש העליון של הקשר הזה. יחסם של נאמני ארץ ישראל אל הארץ הוא בעיקרו יחס של בעלות ושליטה, שאיננו מאפשר את תנועה ההרפיה של השמיטה ושל מצוות הקרקע האחרות. שימוש רב נעשה במונח "ריבונות" ובהחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון כמטרה בעלת ערך דתי. אך הריבונות המדוברת היא תמיד אנושית, ולעולם איננה עוסקת בריבון האמיתי.

בעוד האפשרות לקיים את המצוות עצמן מעוררת עניין מסוים, מעשה המצוות נתפס בהקשרו ההלכתי והאינדיווידואלי בלבד – כמערכת של פעולות, סמליות ברובן, שיש לטפל בהן כדי להימנע מאיסורים. בפועל, השפעתן של המצוות הללו על חיי היומיום של רוב שומרי המסורת היא זניחה. הדברים ניכרים במיוחד ביחס למצוות השמיטה, העומדת לפתחנו בשנה הבאה: הדיון על השמיטה מתרכז באופן בלעדי כמעט ברמת הכשרות של הפירות והירקות שאנחנו מכניסים לפינו, ונראה כי מטרת־העל של הגופים האמונים על הנושא היא לאפשר את המשך החיים הרגילים, מבלי שהשמיטה תשבש אותם.

כך, מעט מאוד עוסקים באתגר שמצוות כמו שמיטה ויובל מציבות בפני תפיסות של בעלות וקניין. זוהי גם רוח תקופתנו: העידן הפוסט־אידאולוגי הוליד סקפטיות עמוקה ביחס לתיאוריות חברתיות מרחיקות לכת. הוואקום האידאולוגי הוביל לאמונה הרווחת בהנחות היסוד של השוק החופשי כמערכת "טבעית", המתאימה ביותר לנפשו של האדם. בהתאמה, ניסיונות להגביל, לבקר או אפילו לדון בגבולות הקניין ובמשמעותה של הבעלות הפרטית והציבורית נתקלים בחשדנות רבה כרעיונות "לא טבעיים", שבהכרח מובילים לדיכוי הפרט ולחזרה אל העבר הסוציאליסטי של ימי ראשית המדינה.

אימוץ מוחלט של הנחות היסוד הליברליות לגבי טבעיותו של המצב הקיים מאפיין כיום במיוחד חלקים נרחבים מן הציבור הדתי־לאומי, שעדיין נאמן לעקרונות המלחמה הקרה. על פי תפיסה זו, כל ערעור על תפיסות השוק החופשי מקורו מן השמאל, ומלווה בהכרח ברצון לטשטש כל יסוד לאומי ומסורתי. רוח השמרנות הניאו־ליברלית שנושבת במחוזות הציבור הדתי בשנים האחרונות, בוודאי איננה מסייעת לשמיעת קולן של מצוות הדורשות מאיתנו לבחון ולהגדיר מחדש את יחסינו הקנייניים.

נדל"ן או עול

בנוסף, נדמה שבנוגע למצוות התלויות בארץ, הציונות הגיעה לעולם מאוחר מדי. השיבה אל הארץ התחוללה על סיפו של עידן חדש בתולדות האנושות, תקופה המאופיינת בהתרחקות גוברת והולכת בין האדם לאדמה. ההיסטוריה המודרנית היא סיפור של עיור נרחב ומואץ, במקביל להצטמצמותו הדרמטית של המגזר החקלאי בכל המדינות המתועשות. עם הכניסה למאה ה־21, האצתם של תהליכי גלובליזציה ועלייתו של העולם הווירטואלי, הריחוק מן האדמה נראה גדול מתמיד. כפי שטען התיאורטיקן זיגמונט באומן, תושבי העולם המפותח נמצאים כיום בעיצומה של "מלחמת העצמאות הגדולה מן המרחב".

המצב האנושי שצמח לנגד עינינו מתוך אמצעי הטכנולוגיה החדשים מקבל מסגרת רעיונית ולגיטימציה בחשיבה הפוסט־מודרנית, השוללת את הלאום ובמידה רבה את עצם הקשר הרגשי לאדמה ולמקום, ושואפת לעידן פוסט־לאומי ופוסט־אדמתי. ניתן לראות בשלילת האדמה הפוסט־מודרנית רצון נשגב לנוע אל מעבר למגבלות החומר, אך ייתכן מאוד כי שלילתה המוחלטת של המציאות הממשית היא חטא הגאווה של איקרוס המגביה עוף אל השמש, וטומנת בחובה לא רק ניכור לארץ אלא גם סכנה ממשית של התרסקות מכאיבה. כאן בישראל, מדינה שנוסדה על בסיס הכמיהה לאדמה ולארץ, מדובר במשבר קיומי המאופיין בכך שהיחס לאדמה נע בין משאב פוליטי ונדל"ני לעול מכביד.

האם ייתכן שהיהדות מציעה אתוס שונה, דרך אחרת לראות את הקשר בין העם לאדמה, מודלים אחרים של יחס בין רכוש הפרט לקנייני הכלל ובין חומר לרוח? אני מאמין שכן. בבסיסן של מצוות השמיטה והיובל, הלקט הפאה השכחה והביכורים, ישנה השקפת עולם, תפיסה יסודית לגבי הקשר הייחודי שבין העם למרחב, היחס בין קודש לחול וגבולותיו של הקניין האנושי. זהו צידה השני של האמביוולנטיות כלפי האדמה ורעיון הילידיות שהזכרנו; המצוות הללו הן מערכת של טקסים ופולחן, היוצרות יחסי קרבה וריחוק דיאלקטיים ומחזוריים מן האדמה.

השמיטה מכניסה את כל תפיסת הקניין שלנו להתניה מחזורית ובכך משחררת אותנו, לפחות באופן פוטנציאלי, מן ההזדהות המוחלטת עם הפעילות הצרכנית שלנו כביטוי לעצמיותנו. בכך מאפשרת השמיטה גם האטה כלכלית והתכנסות פנימה, וגם כלים להתבוננות בהאטה הזו ובמשמעותו של המחזור כולו. למרות הריחוק שלנו מן המסד החקלאי של המצוות בעולמנו התעשייתי, העיקרון בעינו עומד: החזרה אל הארץ היא הכרה והודאה בגופניות שלנו, בכפיפותנו למחזורי הזמן ובאדמה שממנה אנחנו עשויים ואליה נחזור.

להלכות הללו פרטים רבים ומגוונים, אך מגמה כללית אחת: יצירת מרחק ותנועה בין האדם לקנייניו. בניגוד לרעיון הקומוניסטי, החלשת הקניין אין פירושה מתן היתר למדינה להלאים קרקע בפעולה חד־צדדית וגורפת. מי שאחראי על השארת הפאה ועל השמטת השדה הוא האדם הפרטי בעצמו. הוויתור על הקניין הוא חיוב, אך איננו מתרחש (לרוב הדעות) באופן אוטומטי. פעולת השמיטה האישית מדגישה את העובדה שהשמיטה איננה רק ציבורית־אובייקטיבית, אלא גם אישית־סובייקטיבית. פעולת הוויתור היא כשלעצמה הכרה במציאות האמיתית, המסתתרת מאחורי העולם הקנייני־צרכני.

על פי עיקרון זה, אף שהרכוש אכן שייך לאדם ברובד מסוים, הרי שברובד מקביל ישנה הכרה בכך שהארץ, פירותיה והממון שהגיע לנו ממכירתם, שייכים לבורא העולם, וכי האדם עצמו הוא דייר בשכירות; "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

מוגבלותו והגבלתו של הקניין כרוכים באופן הדוק למרכזיותו של הקודש. כך למשל קבעו חז"ל כי בבואם של עולי הרגל לירושלים, כלומר בנקודת החיבור בין הזמן הקדוש והמקום הקדוש, חוקי הקניין הרגילים אינם חלים. למרות הפוטנציאל העסקי הגדול שבאירוח עולי הרגל, ירושלים נתפסת כמרחב חיצוני לכללי השוק. ההסבר לכך הוא שירושלים "לא נתחלקה לשבטים", כלומר, היא באופן מהותי מקום שבו הקניין הא־לוהי ניכר יותר. כך, הגבלת המרחב המסחרי נעשית על ידי יצירתו של מרחב קדוש במרכז, באופן מקביל למרכזיותה של השבת כזמן קדוש ושל שבט לוי נטול הקרקע, העומד בלב החיים החברתיים.

שאלתו של הנצי"ב

צריך להודות: את המצוות הללו לא ניתן ליישם כיום בצורתן המילולית, באופן שיהיה משמעותי לציבור כולו. במקום שבו ההלכה כלשונה כבר איננה משקפת את המציאות היומיומית, יש צורך במלאכת תרגום וירידה אל שורשיהן של המצוות, על מנת לדלות מהן הוראות והשראה למדינה ישראל הנוכחית. העיסוק במצוות התלויות בארץ ובראשן השמיטה והיובל מזמין אותנו לשאלה שלא ניתן לברוח ממנה: מהי משמעותה של האדמה הזו, מקום ההתרחשות המחודשת של חיי עם ישראל היום? השאלה הזו מלווה את הציונות מצעדיה הראשונים.

ניתן לראות אותה בפולמוס השמיטה, בדבריו של הנצי"ב שהתנגד להיתר המכירה בין היתר משום שחש כי היא עוקרת את הקרקע מתחת לעצם הרעיון של השיבה לארץ. במכתבו לרב קוק הוא כותב כי מטרתה של התנועה הציונית "אינו בשביל להחיות איזה סך אנשים, כי אם להשיב נשמות ארצנו הקדושה, וגם זה לא להושיב מחוז 'פלשתינה' כי אם קדושת ארץ ישראל". ההכרעה ההלכתית וההיסטורית בפולמוס זה הייתה אחרת, ובצדק. הראי"ה ואחרים גרסו כי עצם הנוכחות בארץ היא מטרת העל שבלעדיה לא ניתן יהיה לבנות דבר. אך שאלתו של הנצי"ב עומדת בעינה, והצלחתו של המפעל הציוני מחייבת אותנו להידרש אליה שוב, בעת הזאת.