אנו זוכים לחיות בתקופה של מימוש נבואות אחרית הימים. שיבת ציון, ריבונות יהודית בארץ ישראל, שחרור ירושלים – כל אלה מממשים באופן מופלא את דברי הנביאים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רואים שחורות: האלימות בסדרה "בלקספייס" תישאר איתכם גם לאחר הצפייה
– דעה: ממר סגר לאדון חיסונים: המהפך של נתניהו
– דעה: פורצי דרך: האנשים שבזכותם אנו מעט יותר תרבותיים
בתפיסה הדתית הקלאסית, השפעת האדם על מימוש חזון הנביאים היא באמצעות עבודת ה' ושמירת תורה ומצוות. אם זכאים האדם והדור, הם מקרבים את חזון הגאולה ומימוש דברי הנביאים. ואם חלילה חייבים האדם או הדור – הם מרחיקים אותו. התפיסה הציונית חידשה את ההבנה שהאדם משפיע על התהליך לא רק בקיום תורה ומצוות, אלא בשותפות והשפעה על ההיסטוריה. בכך שותף האדם בפעולה הא־לוהית במציאות, ו"פועל עם אל": "עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" (ירושלמי שבת ו, ט).
ברוח זו, הציונות לא הסתפקה בציפייה פסיבית למימוש ההבטחה הא־לוהית "להביא בנייך מרחוק" (ישעיה ס, ט), אלא פעלה לעליית יהודי התפוצות לארץ, וכך בתחומים רבים נוספים. ואולם, הקמת מדינה, קליטת עלייה ושאר ההיבטים של שיבת ציון שכבר התממשו (או נמצאים בתהליכי מימוש מתקדמים), אינם אלא תחילת הדרך של החזון העתידי. ישנם עוד היבטים רבים ועיקריים בחזון אחרית הימים של הנביאים, שטרם הגיעו למימושם.
אל תאמרו יום יבוא
בין הנושאים הללו בולט נושא אחד, שבדברי הנביאים מוצג כחלק ממשאת הנפש העמוקה ביותר, ולמרות זאת נראה שהעיסוק בו נזנח פעמים רבות: ריפוי ובניין היחסים בין ישראל ואומות העולם, יצירת אחווה ושותפות בין האומות כולן, ושלום עתידי שישרור בעולם. נראה ששותפות האדם בהיבטים השונים של חזון זה – כגון חיבורן של כל האומות אל המקדש, עבודת ה' של כל העמים "שכם אחד", תורה היוצאת מן המקדש, חיזוק הייעוד של עם ישראל כמביא ברכה לעולם – עדיין בחיתוליה.
אחד האתגרים העומדים בפני הרוצה להטות את אזניו ולפתוח את ליבו לחזון האוניברסלי של הנביאים, הוא שדבריהם בנושאים אלו סתומים, וקשה לפענח מתוכם באופן קונקרטי מהו בדיוק החזון. לדוגמה, ביחס לאחווה הדתית אומר הנביא צפניה: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג,ט).
אך מה משמעותה של נבואה זו? האם "לקרוא כולם בשם ה'" הכוונה היא שכולם יהיו יהודים? שתהיה זהות כוללת לאומות, מעין "בני נח"? או שמא הכוונה היא לשותפות ואחווה בין דתות העולם השונות, שיעבדו את ה' יחד מתוך כבוד הדדי והסכמה על עיקרי אמונה מסוימים?
שאלות אלו אינן רק פרשניות או תיאורטיות, אלא מעשיות. כיון שאנו רוצים "לפעול עם אל" במימוש חזון הנביאים, עלינו לדעת: באיזה אופק להתקדם ביחסים הבין־דתיים? כמה אנו רחוקים ממימושו של חזון הנביאים? אם מדובר בוויתור של האומות על זהותן הדתית לטובת זהות חדשה, הרי שאנו רחוקים מכך מאוד. אך אם מדובר באחדות השומרת על הזהות הדתית האותנטית, הרי שכל תודעתנו ביחס לאומות אחרות ולדתות אחרות, וכל מערכת השיח שלנו איתן, צריכות לעבור שינוי תפיסתי עמוק.
ברצוני לטעון שבשורשי התודעה הציונית ניצבת ההנחה שעצם המענה על שאלות אלו מתקבל מתוך שיח בין אדם לא־לוהים. האדם איננו רק צופה, מגלה ומפעיל תוכנית א־לוהית מוגדרת מראש, אלא שותף בעיצובו של החזון עצמו. זהו חלק מסוד השותפות העמוקה שבין הקב"ה לעם ישראל. ניתן ללמוד על שותפות זו מתוך התבוננות במהות האדם, במהות התורה ובמהות הנבואה.
במהות האדם כיצד? האדם נברא בצלם א־לוהים, ובכך מקבל כוחות של שותפות בבריאה ושליטה על העולם. מתוך סיפור קריאת השמות בפרשת בראשית ניתן לראות שהאדם לא רק משפיע על המציאות במובן המעשי, אלא גם מעצב את מהותה ואת משמעותה. בתחילה א־לוהים הוא שנותן שמות לאור, לחושך, לרקיע וליבשה. אך בפרק ב' בבראשית מתברר שהיכולת הזו מוענקת לאדם. יתרה מכך, באופן מופלא הפסוקים מתארים את הקב"ה ממתין כביכול למוצא פיו של האדם ולשמות שיבחר לתת לחלקי הבריאה השונים: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" (בראשית ב, יט).
אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. כביכול יושב הקב"ה ורואה באילו שמות יבחר האדם, ונותן תוקף לשמות שמעניק האדם. על פי היהדות, שמות מבטאים מהות ויוצרים מציאות: "מנא לן דשמא גרים (מנין שהשם גורם)? אמר רבי אליעזר, דאמר קרא: לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שַמות בארץ, אל תקרי שַמות אלא שֵמות" (ברכות ז, ע"ב). בתקופה של פוסט־מודרניזם, אנו יכולים להבין יותר כיצד המבט והשפה מעצבים מציאות ולא רק מתארים אותה. הבשורה היהודית בהקשר זה מתחדדת נוכח השוואה לסיפור המקביל בקוראן (סורה אל בקרה 2:30), שם גדולתו וייחודו של האדם מבוטאת בכך שה' מלמד אותו את כל השמות.
תפקידנו אפוא במובן הרחב, וגם ביחס לנבואות אחרית הימים, הוא בין השאר "לתת שמות", לפתח שפה ותובנות היוצרות ומעצבות את המציאות.
הנבואה כמברק וכחלום
במהות התורה כיצד? מקומו של האדם כשותף בתורה מתבטא באופן משמעותי במושג "תורה שבעל פה". שותפותו של עם ישראל בעיצוב התורה שבעל פה איננה רק כשל פרשן פסיבי, אלא הוא חלק מתהליך היצירה. למעשה, תפיסות עכשוויות מדברות על כל פרשנות כמאמץ שאיננו רק פענוח פסיבי, אלא יוצר את המשמעות מתוך מפגש בין הקורא והטקסט. מרכזיותו של האדם במופעה השלם של התורה מבוטאת על ידי חז"ל באופן חד:
אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא (מכות כב, ב).
ובתרגום: כמה טיפשים אלה שעומדים מפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול. שהלא בספר התורה נכתב "ארבעים" (מספר המכות בעונש המלקות], ובאו חכמים והפחיתו אחת (וקבעו שמספר ההכאות יהיה 39).
טיפשי לקום לפני ספר תורה ולא מפני תלמיד חכם, שלוקח את דברי התורה ומוליך אותם באופן שלם לתוך המציאות. הראי"ה קוק מסביר שבניגוד לתורה שבכתב שהיא א־לוהית באופן מוחלט, הרי שבתורה שבעל פה יש ממד אנושי ששותף בהתהוותן:
בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים… אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד שתורה שבעל פה תהיה נוצרת בצורתה המיוחדה (שמונה קבצים ב, נז).
דברים אלו נכונים לא רק ביחס להלכות התורה שבעל פה, אלא גם ביחס להגות, ולעיסוק בסתרי התורה. בהקדמת הזוהר (ה, א) נאמר שחידושי התורה של האדם, הבנתו את התורה ואת העולם הא־לוהי, יוצרים רקיעים חדשים ושותפות עם הקב"ה: "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה… אַל תִּקְרֵי עַמִּי אָתָּה, אֶלָּא עִמִּי אָתָּה, לְמֶהוֵי שׁוּתָּפָא עִמִּי [להיות שותף עמי]".
במהות הנבואה כיצד? חותני פרופ' אוריאל סימון נוהג לדמות את הנבואות למברקים ולא למכתבים. בניגוד למכתב שבו המסר מפורט בשלמות ובגלוי, המברק הוא תמציתי ומותיר מרחב של פתרונות אפשריים. הדבר מזכיר את יחסם של חז"ל לחלומות, שכידוע מתוארים במקרא פעמים רבות כמעין נבואות, ובלשון חז"ל הם "אחד משישים בנבואה" (ברכות נז, ב).
דאמר רבי אלעזר: מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה? שנאמר "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה". אמר רבא: והוא דמפשר ליה מעין חלמיה [והוא שפותר לו מעין חלומו], שנאמר "אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר" (ברכות נה, ב).
הפרשנות לחלום היא שמעניקה לו את הפשר (פתר=פשר), והיא למעשה זו שתקבע מה יתרחש במציאות. הפה קשור לספירת המלכות, שהיא כוח העיצוב של המציאות עצמה, המכילה, קולטת ומעצבת את המסר הא־לוהי. כך בחלומות וכך בנבואות.
הנבואה אפוא, כמו החלום, אינה שלמה ללא פתרונה. "כל חלמא דלא מפשר כאיגרת דלא מתקריא" [כל חלום שלא נפתר כאיגרת שלא נקראה]. חלום שהאדם אינו שותף בפתרונו, נבואה שהאדם לא שותף במימושה – היא כמו איגרת שלא נקראה, והמסר שבה לא יכול להופיע בעולם.
זכותנו ואף חובתנו אפוא לפרש את דברי הנביאים מתוך הקשבה למציאות וחיפוש רצון ה' בעולם. דרכי הפעולה שבהן נבחר יהיו שותפים ביצירתה ועיצובה של המציאות העתידית, מתוך הקשבה וחשיפה של משמעות הנבואות הכתובות.
לא אותן דתות
דוגמה עכשווית להקשבה למציאות היא היחס לדתות המצויות מחוץ לגבול היהדות. במציאות שאליה התייחסו הנביאים – דתות אחרות הן דתות אליליות ולא דתות מאורגנות המאמינות באל אחד עם עבודת ה' אישית. מעבר לכך, באופן כמעט בלתי נתפס, רוב האנושות כיום שייכת ל"דתות אברהמיות", שמקורן ביהדות! קשה שלא לראות את יד ה' בדרך שבה מעם אחד קטן הלכו וצמחו דתות חובקות עולם, שבהן יש מקום מיוחד לבית המקדש, לסיפורי התנ"ך ולדמויותיהן של אבות האומה היהודית. על דתות אלו כתב הראי"ה קוק:
האמונות שקבלו ציור מציאות אחדות השם יתברך, אין הכרע להן לצאת מכלל דתנו, ויוכלו לעולם להשאר בה עם דעה רחבה גם עם חסידות מוחלטת… שאפילו נכרי שעוסק בתורה הוא ככהן גדול, ושאפילו נכרי עבד ושפחה הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו (לנבוכי הדור נב).
נראה שהסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא דוגמה לשינוי פרדיגמה, המתבטא באופן עמוק כבר בשמו של ההסכם. בניגוד להסכמים הקודמים, שנשאו שמות של מקומות הזרים למזרח התיכון (קמפ־דיוויד, אוסלו), ההסכם הנוכחי נקרא "הסכם אברהם", שם שמבטא את המורשת הדתית המשותפת המאחדת יהודים ומוסלמים. אם זהות דתית מהווה פעמים רבות טריז המפריד בין יהודים ומוסלמים, כאן היא מתועלת ליצירת נרטיב של קשר. בהקשר הנפיץ של יחסי יהודים וערבים בימינו, לנרטיב זה משמעות עצומה ביצירת תודעה משותפת של אחדות מתוך חיבור משותף לדמותו של אברהם.
תשומת לב למצב הדתות כיום, וגם לאפשרויות הריאליות העומדות בפנינו, פותחת אפוא מחדש את שאלת "ביטול הזהויות" לטובת עבודת ה' שכם אחד, לעומת עבודה משותפת מתוך הזהויות הקיימות. ישנו בסיס ערכי משמעותי לתפיסה שמכירה "לכתחילה" בברכת הריבוי, ריבוי שאיננו ויתור אלא ברכה. הראי"ה קוק מסביר (לנבוכי הדור פרק ח) שריבוי דתות מתאים לגיוון הלאומי ולצרכים והמאפיינים של כל לאום. לכל עם אופי משלו, היסטוריה משלו וזהות משלו, וממילא הדת שתצמח ותופיע בכל עם תהיה שונה מזולתה.
במאמרו של מניטו, "הסרט שקושר את זר הפרחים" (פורסם במוסף זה, גיליון פרשת וישב), הוא מסביר כך את תופעת נפילתן של האימפריות ואת הבעייתיות שבאימפריאליזם: הניסיון לכפוף את העולם כולו לזהות אחת נידון לכישלון, ואינו מתאים לריבוי והגיוון המהותי הקיים בין עמים שונים. גם תפיסות אוניברסליות השואפות לזהות אחידה, בינלאומית, לוקות בכשל דומה, בכך שאינן מכירות בחשיבות, ביופי ובעומק שמתגלה דווקא מתוך הריבוי התרבותי והדתי.
הבשורה אפוא איננה בביטול הריבוי אלא בחיבור. ה"שפה ברורה" שעליה מתנבא הנביא ושבה ידברו כל העמים – איננה חייבת להיות שפה אחידה, אלא שפה שבה כל אחד מובן לזולתו, מקבל אותו ומסייע לו בעבודת ה': "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט).
הרב יעקב נגן הוא ראש בית המדרש לישראל והאנושות ומכון בליקלה לשיח בין דתי מבית רשת אור תורה סטון
