מסרים עלומים: כיצד צמחה פרשנות הפשט באירופה

אחת הסוגיות ה"חמות" בשנים האחרונות בחקר התפתחות פרשנות המקרא היהודית בימי הביניים, היא כיצד צמחה פרשנות הפשט במערב אירופה, בעיקר בצרפת; ובייחוד, האם היא נבעה רק מגורמים פנימיים או שמא הושפעה מגורמים סביבתיים כגון פרשנות הברית החדשה, ואולי גם בהשפעת תהליכים קודמים שהתרחשו במרכזים יהודיים אחרים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ויקטור אורבן: איסור השחיטה – "מתקפה" על חופש הדת
– דעה: פורצי דרך: האנשים שבזכותם אנו מעט יותר תרבותיים
– הפתרון ההלכתי שיאפשר לרוחמי שטיסל ללדת

במשך מאות שנים, מאז ששקעה שִמְשָהּ של הערבית היהודית כשפת יצירה של מלומדים יהודים במאה ה־14 או ה־15 ועד שהחלה נחקרת באופן אינטנסיבי ומקצועי בראשית המאה העשרים בזכות גילוי גניזת בית הכנסת בן עזרא בקהיר, כמעט שלא זכו פירושיהם של רב סעדיה גאון (רס"ג), רב שמואל בן חפני גאון (רשב"ח), ר' אברהם בן הרמב"ם (ראב"ם) וכן מלומדים תימניים במאות ה־14 וה־15 לתשומת הלב הראויה להם. ב־120 השנים האחרונות צמחו דורות של חוקרים מיומנים, בעיקר בארץ ובארה"ב אך גם באנגליה, בצרפת ובמדינות נוספות, והתחום מצוי בפריחה. תנופה גדולה קיבל התחום משהתפרקה בריה"מ, ואפשר היה לעיין באוצרות כתבי היד הקראיים והרבניים שבאוספי פירקוביץ' בסנט־פטרבורג.

לפני כ־25 שנים פרסם ניקולס דה־לנג' את מחקרו על טקסטים ביוונית־יהודית מגניזת קהיר, ובו חשף וניתח שרידי פירושי פשט מובהקים שזמנם המאה ה־11 מביזנטיון, היינו המרחב הטורקי־־יווני־דרום־איטלקי במונחי ימינו. בעקבותיו האירו מלומדים נוספים היבטים שונים של שרידי הפירושים הללו, ועיקרם: במאות העשירית וה־11 פעלו בביזנטיון קהילות רבניות וקראיות. הקהילות הקראיות היו קהילות בנות של הקהילה הקראית בירושלים, שעד לכיבוש הסלג'וקי ואחר כך הצלבני הייתה מרכז למדני חשוב מאוד.

הקהילות היהודיות בביזנטיון תפקדו כמתווכות תרבותיות. צמחו בהן מרכזי למידה פוריים ויצירתיים, ושם תורגמו לעברית חלק מן הפירושים הבבליים שנכתבו בערבית יהודית. כך הנגישו המלומדים הקראים והרבניים להנהגה היהודית במערב אירופה מפירושי רס"ג, עמיתיו ויריביו, ובייחוד את התפיסות הפרשניות שביסודם ואת "ארגז הכלים" שנקטו הפרשנים שבמזרח.

בקצרה, בניגוד לעמדה הרווחת בקרב שלומי אמוני ישראל, כולל רבים מן הציונות הדתית – פרשנות המקרא היהודית אינה חידוש של רש"י ובית מדרשו. כור מחצבתה היה במרחב הבבלי, במפעליהם של מלומדים קראים ורבניים מסוף המאה התשיעית ובמהלך המאה העשירית, ואחר כך בארץ ישראל ובביזנטיון.

מלבן הוא מתקן לבֵנים

פרופ' גרשון ברין לימד שנים רבות בחוג למקרא באוניברסיטת תל־אביב, וגם כיום, בהיותו כבן 85, הוא ממשיך בעבודתו. לאחרונה ראה אור ספרו הנדון כאן, וקדמו לו ספריו "רעואל וחבריו – פרשנים יהודיים מביזנטיון מסביבות המאה העשירית לספירה" (תשע"ב) ו"עיונים ב'לקח טוב' לחמש מגילות – קווים בפרשנות הביזנטית בתחילת האלף השני לספירה" (תשע"ח). במאמרים שפרסם לאורך השנים הוסיף וליבן היבטים שונים.

בספרו החדש דן ברין במפעלם המחקרי של ארבעה פרשנים, חלקם כמעט עלומים. הפרק הראשון עוסק בר' טוביה בן אליעזר, איש קסטוריה שבצפון מערב יוון, שכתב את פירושו בשנת 1097 או סמוך מאוד לה. פירוש זה ידוע למדי וגם נדון במחקר מזה כ־140 שנה, מאז ששלמה בובר הוציאוֹ לאור לראשונה. רבים טעו להחשיבו ילקוט מדרשים, אולם בשנים האחרונות התברר בכמה מחקרים בלתי תלויים זה בזה שהוא פירוש פשטי שיש בו חומר מדרשי ופולמוסי רב (עיינו למשל במאמרי "'לקח טוב' לרבי טוביה בן אליעזר: מדרש או פירוש?", בספר "על יד יחיאל: קובץ מחקרים מוגשים ליחיאל קארה").

ברין כדרכו בחן כאן ביסודיות מטבעות לשון ועקרונות פרשניים, גלויים וסמויים, ניתח שלוש יחידות קצרות כדי להציג לא רק רסיסים אלא גם רצפים, ודן בנטייתו של ר' טוביה לחישובים חשבוניים. מונח חשוב מאוד ב"לקח טוב" הוא ה"סדרן", וסביר שר' טוביה אימץ רעיון זה מפרשני המזרח, שדנו בו בהרחבה.

הפרק השני קצרצר ובו דן ברין ב"שכל טוב", פירושו של ר' מנחם בן שלמה, שחי בדרום איטליה וכתב את פירושו בשנת 1139, כלומר כארבעים שנה אחרי "לקח טוב" ובהשראתו. חיבור זה זכה לניתוח יסודי של חיה בן־שלום לפני כ־15 שנים. ברין העיר מעט מאוד על דרכי סגנון ופרשנות. זהו פרק דל ומאכזב.

ליבת הספר היא הפרק השלישי, ובו ניתח ברין ביסודיות את שרידי פירושו של ר' ישעיה מטראני שבדרום מזרח איטליה, אשר חי בשנים 1165 (בערך) עד 1240. ר' ישעיה מוכר יותר כמלומד תלמודי, ומחקרו של ברין זורה אור על מפעלו הפרשני לחלקים מן המקרא. אף כאן סקר ברין וניתח מונחים וצירופים, דן במונחים אופייניים לו, בחן ביסודיות את השורש פש"ט בצירופים מגוונים, וליבן מבעים שונים שעניינם מלאכת העורך, כעין ה"סדרן" אצל ר' טוביה.

אגב הילוכו האיר ברין מילים שבאו בהוראה מיוחדת. לדוגמה: "מלבן" באה לא בהוראת צורה הנדסית בעלת ארבע צלעות וזוויות ישרות, שכל שתיים מקבילות זו לזו, אלא כמקום או כמתקן שבו מלבנים לבֵנים (עמ' 146). אף כאן הראה ברין כי ר' ישעיה נקט לשונות ייחודיות לסימון העורך או המחבר, לאפיון תופעות דקדוקיות ולשוניות ולניתוח תופעות ספרותיות, מבניות ורעיוניות.

דוגמה מפתיעה יש בפירוש של ר' ישעיה לפסוק הקשה שבראש פרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱ־לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ־ל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב־ג). ר' ישעיה כתב כאן: "לפי פשוטו, שמי הכתוב ביו"ד ה"י ככתיבתו לא הודעתי להם, אלא בקריאתו, אף על פי שנגלה לאברהם ואמר 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים', יש לומר: באל"ף דל"ת אמר לו, אלא שמשה רבינו כְּתָבוֹ ביו"ד ה"י" (עמ' 218). משה כעורך התורה שינה אפוא מלשונו של הקב"ה! לבסוף בדק ברין היש זיקה בין ר' ישעיה לקודמיו הביזנטיים, ואמנם מצא דמיון בלשון ובגישה.

הפרק הרביעי יוחד לר' מיוחס ב"ר אליהו, מלומד שחי ביוון, ככל הנראה בסוף המאה ה־13 ובראשית המאה ה־14. כדרכו בשלושת הפירושים הקודמים אף כאן בחן ברין מטבעות לשון, מאפיינים סגנוניים וכללי פרשנות מפורשים שציין ר' מיוחס. הספר נחתם בפרק סיכומי קצר שבו חיווה ברין את דעתו על הזיקה בין הפרשנים הביזנטיים של האלף השני לקודמיהם.

יצירה אינטלקטואלית יהודית

החוזקה העיקרית של הספר היא מסד הנתונים העשיר והמפורט שהעמיד ברין. הוא מעיד על שקדנותו ועל חריצותו, ומתווה דרך לחוקרים צעירים כיצד יש לטפל בטקסט, דווקא בעידן שבו העיון הלשוני אינו זוכה לתשומת לב מספקת. עוד יש בספר הרבה נתונים מספריים המשווים בין הממצאים הלשוניים בארבעת החיבורים הנידונים כאן ובין המצאי במאגר "הכתר". כך הראה ברין במקומות רבים עד כמה מטבע לשון מוגדר הוא אופייני וייחודי לכל פרשן. כל אלה הם נכסים חשובים אשר יפרנסו בעתיד מחקרים נוספים.

לצד החוזקות הללו יש בספר כמה חולשות שאין להתעלם מהן. לא תמיד ברור הסדר הפנימי של הדוגמאות שהביא. ברין מפנה פעמים רבות למחקריו הקודמים, אך במקום לציין עמוד מדויק הוא מפנה לפרק, צורת הפניה תמוהה ולא מספיק ידידותית לקורא. אולם הבעיה העיקרית לטעמי בספר היא מה שאין בו וראוי שיהיה. אין בספר כל התייחסות למפעל הפרשני הכביר בכמות ובאיכות, הקראי והרבני, בסביבת התרבות המוסלמית. ממילא לא שיבץ ברין את ממצאיו בהקשרים לשוניים, ספרותיים ורעיוניים רחבים יותר, כפי שהצעתי בפתח דבריי.

יש בספר הרבה אבני בניין ממוינות היטב, אולם ברין לא השכיל להעמיד מהן בניין ובוודאי לא להסביר באיזו סביבה תרבותית הוא ניצב. חבל ומאכזב שלא התייחס למחקריו של פרופ' מרדכי ז' כהן מישיבה־אוניברסיטה בניו יורק על הפרשנות בביזנטיון ובייחוד לספרו The Rule of Peshat, אשר ראה אור בפילדלפיה לפני חודשים אחדים. יש בו פרק גדול, חריף ורב חידושים בדיוק על מה שנדון כאן, ועל מה שראוי היה שיידון כאן אך נעדר מספרו של ברין.

על אף הפגמים הללו ראוי ברין להערכה רבה על חריצותו, על עבודתו היסודית במשך שנים ועל מסד הנתונים הגדול, הממוין והאמין שהעמיד לרשות עמיתיו החוקרים. בהקשר זה מוטב לאמץ את דברי רבי טרפון במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור". במחקריו על הפרשנות היהודית בביזנטיון מסייע גרשון ברין לצמצם חור שחור בתולדות התרבות היהודית, וזכויותיו רבות. אני מקווה שהספר הנוכחי ימריץ עוד חוקרות וחוקרים להמשיך במגמה זו ולהנהיר סוגיה מרתקת וחשובה בתולדות פרשנות המקרא היהודית, תחום היצירה האינטלקטואלית היהודית החשוב ביותר בימי הביניים, שטרם באה על פתרונה המלא והמספק.