קראתי בהתרגשות ובעניין את מאמרה של שרון בריק־דשן במוסף זה ("ניצבת בפתח", גיליון פרשת ויגש). התרשמתי מעדינותה, מהתמרון המיוחד בין הרצון להתקרב ולעבוד את ה' ולקיים מצוות כיבוד הורים אחרונה באמירת קדיש על אמה, ובין הרגישות המופלאה כלפי קהל המתפללים במקומות השונים שאליהם הגיעה, בבקשתה לכבדם ולא לפגוע ברגשותיהם, גם כאשר הם לא נהגו ברגישות כלפי מקומה הרגיש כיתומה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון
– "עדות לחוסן יהודי": מוזיאון שואה ראשון ייחנך בפורטוגל
– דעה: בלי אליטיזם: כך נמנע את נשירת נוער הגבעות
ועם זאת, דבריה גם הכאיבו לי ברבדים העמוקים של מקומנו הנשים בבתי הכנסת. מדוע אישה הרוצה, באופן הכי פשוט, להתפלל יום־יום במקום המיועד לכך, צריכה לעמוד כענייה בפתח ולהתחנן שיכניסו אותה לבית הכנסת? מדוע ברור לנו שבית הכנסת הוא מקומם של הגברים, ואילו לנשים אין חלק טבעי בו, הן לא תמיד רצויות במרחב שלו ותמיד מקומן ייחשב כפריווילגיה, כמקום שעלינו לומר תודה על ש"מאפשרים" לנו להיות בו?
זכיתי במשך שנים רבות לגדל ילדים, ולכן גם לקצר מאוד בתפילותיי כדי להיות פנויה אליהם. לפני שהם נולדו, זכיתי להקפיד להתפלל יום־יום, לרוב שלוש פעמים ביום, ושנים רבות גם לעשות זאת בכותל המערבי. תמיד כשהייתה לי ההזדמנות להתפלל בציבור, שמחתי בכך. לאחר שילדיי גדלו מעט ומרחב הזמן שלי השתנה, החלטתי לחזור ולהתפלל בתמידות ולהפסיק לסמוך על דברי ה"מגן אברהם" בדעת הרמב"ם, שמלמד זכות על נשים העסוקות בביתן ואינן מתפללות תפילה מלאה.
אבל עיסוקי הבית גילו לי שהמרחב הביתי אינו מתאים עבורי לתפילה. הסחות הדעת רבות, ומקשות על הריכוז והכוונה הדרושים לעבודה שבלב הזו. בתהליך הדרגתי מצאתי את עצמי בבית הכנסת, יום יום, שלוש פעמים ביום. כמו שרון בשנת האבל שלה, משתדלת מאוד לכוון את סדר יומי בהתאם לזמני התפילות. אבל אז גם נפגשתי בתופעות השונות ששרון מתארת בכתבה: בפליאה על כך שאני שם, בעזרות נשים נעולות, ובתפילות כענייה בפתח דרך חלונות דחוקים ובמרחבים שאינם נוחים. וגם בבתי כנסת רבים שאין בהם עזרת נשים מסודרת לתפילה. כמו שרון, גם החוויה שלי מבתי כנסת של עדות המזרח הייתה חיובית יותר. התקבלתי שם בשמחה, והשתדלו הרבה יותר שיהיה לי נוח.
שבות בפחי נפש
אוסף הסיפורים שצברתי יחד עם בתי הגדולה, שאף היא בוחרת להתפלל בציבור יום יום, יכול לפרנס כתבה ואולי אפילו ספר. אלא שאין מטרתי כאן לספר סיפורים. אני מבקשת לתהות בכאב מדוע אנו מוכנים להשלים עם המציאות הזו. מדוע נגזר על מי שמעוניינת להיות חלק מציבור ולהתפלל בעזרת הנשים בצניעות, אבל יום יום, להרגיש פעמים רבות כל כך לא רצויה? מדוע המרחב שבבסיסו מיועד לעבודת ה' של הקהל כולו, מוותר בקלות רבה כל כך על חמישים אחוזים מהאוכלוסייה שמרכיבה אותו?
אין ספק שאילו נשים רבות היו מבקשות לעצמן את המרחב הזה ופועלות לשם כך, גם ציבור הגברים היה עושה מאמץ לפתוח בפנינו את שערי בית הכנסת. אך אין זה פשוט כל כך להאשים אותנו הנשים בכך שאיננו באות. קשורים בכך מודלים מסורתיים בני שנים רבות של חינוך שונה לבנים ולבנות, והפנמה עמוקה, גם של ציבור הנשים, שהמרחב הזה שייך בעיקר, אם לא רק, לבני מין אחד. אולם אנו יודעים עד כמה דברים בדורנו משתנים. ורצונן הגובר של נשים ליטול חלק רב יותר בעבודת ה', מוכרח להיות רצוי בעינינו כמחנכים ומחנכות. בפרט כאשר הם נעשים בצניעות הראויה למרחבים המקודשים. ואף על פי כן, פעמים רבות מדי שמעתי את הטענה שלמען אישה יחידה שהיא יוצאת מן הכלל, אין צורך להשתדל.
אין להכביר במילים עד כמה אמירות שכאלו מכאיבות. והרי הדברים תמיד משתנים לאיטם, והדרך לאפשר את השינוי המבורך היא לעשות מאמץ לפתוח את הפתח, גם אם נדרש לשם כך מאמץ מסוים, וגם אם הוא נעשה בעבור יחידה או יחידות.
זאת ועוד, הרי הדברים תלויים אלו באלו. מרחב פתוח ומזמין יכול מראש לאפשר לנשים להיכנס. גם אם פעמים רבות הוא יישאר ריק – כשתגיע אישה שתמצא אותו פתוח, הוא יזמין אותה אל תוכו והיא תשוב ותיכנס אליו בשנית. לעומת זאת, אישה או נערה שמנסות להגיע לבית הכנסת אך מוצאות את עזרת הנשים נעולה, פעמים רבות ישובו לביתן בפחי נפש, ובפעם הבאה יוותרו על הניסיון. בתי ואני מכירות מקרוב כאלו שכך אירע עמן. האם מישהו ידע שהן ניסו? האם היו עדים לאירוע? וכמובן, ברגע שיש אישה שידוע שמגיעה בקביעות, ההנחה שכיון שהיא חריגה אין צורך להתאמץ עבורה, כואבת במיוחד. ישנם כמובן מקומות שמכבדים את הנשים שמגיעות, גם אם הן בודדות, וזהו כמובן המצב הרצוי והראוי שיתקיים בכל מקום.
כגודל הציפיות
ויש כאן גם שאלה חינוכית עמוקה. שנים רבות מחיינו כנשים, הן כנערות והן כנשים מבוגרות לאחר שילדינו גדלים, פנויות עבורנו לתפילה. מדוע כל כך ברור לכולנו שאין מקומנו בבית הכנסת בשנים הרבות הללו? מדוע איננו מצליחים לחנך את בנותינו להרגיש בנוח במרחב הזה? כמה בורות יש בקרב בנותינו ביחס לתפילה בציבור, על החלקים והניואנסים שלה? לא מזמן הופץ ברשת חידון אינטרנטי שבחן כמה נשים יודעות משהו על תפילה בציבור. אין לי ספק שנשים רבות "נכשלו" בו בשאלות טריוויאליות כמו ימים שאין אומרים בהם תחנון, קריאות התורה השונות ועוד ועוד.
במה שונה נערה בימי החופש הגדול, שאין מצפים ממנה לקום בשעות הבוקר ולהתחיל את היום בתפילה, מנער בן גילה? מדוע באופן אוטומטי אנו מניחים שהיא מחויבת פחות וממילא יכולה לנהל סדר יום שונה כל כך? והאם לא נרוויח רווחים גדולים אם נצליח להתחיל לחנך את בנותינו להרגיש אהובות ורצויות במרחב בית הכנסת, ונצפה מהן להשתתף בתפילות שמתקיימות בו? איך ייראה סדר יומן אם בית הכנסת על תפילותיו, שלוש פעמים ביום, יהיה חלק ממנו?
אבל כל זה לא יוכל לקרות לפני שנפנים שבית הכנסת – מקום כינוס של הקהילה, כשמו – שייך לכולנו. לנשים ולגברים. כאשר בתי שבה מימי הסגר הראשון של הקורונה למניין של בית הכנסת במקום השירות שלה, היא התקבלה בברכה ובחמימות על ידי רב בית הכנסת: עכשיו כשחזרת, אמר לה, שוב המניין שלנו שלם. אשרי בית הכנסת שזה רבו. ולוואי שכל בתי הכנסת ילכו בדרכו, ויזכרו לברך על כל מתפלל ומתפללת שפוקדים את שעריו, ולקבלם בברכה ובמאור פנים.
הרבנית ד"ר חני פרנק היא ראש בית המדרש מתן שומרון באריאל
