טוריה בידם ותורתם בפיהם: זיכרונות מעולם יהודי בחיק הטבע

שעת בין ערביים, בין השמשות אפרורי בסיומו של יום ירוק. בדמדומו של היום, רוח של תכונה רבה נושבת בבית הוריי. שולחן החג מתחיל להתמלא מכל טוב פירות הארץ הטריים והפירות המיובשים. ומשעה ששולחן החג הוכן, התכנסו סביבו בני הבית מקרוב ומרחוק. אבי ע"ה אוחז בידו ספר ישן בשם "פרי עץ הדר" ומתחיל בתפילות, משניות ומזמורים. התאנה והתמר מביטים בי ומנסים לשכנע אותי להושיט את ידי ולקבל טעימה. אך אבי עומד על משמרתו, לא אוכלים עד נעשה התיקון, והתיקון דורש סבלנות מאלו היושבים סביב שולחן הפירות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מפלה לבנט, הישג לנתניהו: השלכות ניצחון חגית משה
– "מה שלא תהרוג הקורונה תהרוג הבדידות"
– נתניהו כופר באישומים: לא נחקרתי על האירועים

אבי היה קורא תחילה בזוהר ובפרקי משניות, ומבקש מן האחרים לקרוא מספרו הישן שהיו טבועים בו מפירותיה של הארץ שהובאו למרוקו, ועתה מפירותיה הטריים של הארץ. אחיי ואחיותיי היו פעמים מושיטים יד בעורמה אל הפרי שהתייבש על השולחן, טועמים קמעה ונושרים מן השולחן, ומשעה שאבי היה מתחיל להשמיע את "יהי רצון מלפניך ה'… שבזכות אכילת הפירות שנאכל ונברך עליהם עתה", החלו שבים אל השולחן והתחילה שעתם של פירות הארץ לחוש את ידיהם של יושבי ארץ ישראל.

כל אחד מן המסובים היה לוקח את הפרי שאבי היה אוחז בידו ואומרים את שבחו של הפרי, מברכים ומתענגים. משעה שנפשנו חשקה בטוב הארץ, היינו חוטפים בסתר המדרגה משאר הפירות המונחים בשולחן. אבי היה ממשיך ומונה כל פרי ושבחו ומספר לנו מבריאת הארץ, צמיחת האילנות ויופי הבריאה, ופונה קמעה אל דברי שירה ותשבחות. ובטרם הגיעה הסעודה לסיומה, כל המסובים אשר היו יוצאים מחוץ לבית היו אוחזים בידם שקית ואוספים קצת מפירות הסעודה כדי להביא את הברכה אל ביתם.

מנהג תיקון ט"ו בשבט נשתמר בקהילות רבות, וכבר נודע שמנהג זה התגבש על ידי חכמי צפת במאה ה־16. משם התפשט מנהג זה במהירות בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. המנהג קיבל ביטוי משמעותי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן וכן בקהילות החסידים. בקהילות מרוקו נשתרש המנהג על ידי השד"רים הרבים שנהגו לפקוד את ארצות צפון אפריקה ובמיוחד במרוקו כדי לאסוף כספים ונדבות. משם נמשך מנהגו של אבי שנה בשנה בעלותו ארצה.

אפקט הפרפר המוסרי

ראש השנה לאילנות הוא השעה שבה מתחילה התרעננות הטבע, וזרם חיים חדשים מפעפע בעורקי האילנות. נזכרתי כיצד נתקשרו מעשיהם של רבותיי הראשונים מבני העלייה הראשונה אל הטבע, הבריאה והאילנות. חכמי הקהילה שהיו מחובשי ספסלי בתי הכנסת ועוסקים במלאכת עראי, שאחזו בידיהם בטוריה ובמלאכה ותורתם בפיהם, לא היו מנותקים מן הטבע. הם הביטו בטבע אשר הקיפם ועמדו על היהדות המקורית המעמידה אותנו בחיק הטבע.

כך זכיתי לראות את בני העלייה מנווטים את חייהם תוך כדי חיבור אל הטבע, ואף מעשיהם המוסריים השפיעו על תוצרת תבואתם. זכיתי לראות את דודיי שהתיישבו הרחק מאוד מטבורה של הארץ והיו עומדים בין גבול לבנון לישראל – אלה אשר רגבי אדמת ישראל מלחכת בידם ואשר מסרו את נפשם על עלייתם לארץ, כיבוש הארץ ויישובה – והייתי מתקנא בהם בהפרחת השממה ובחשק נטיעת האילנות.

התורה שלנו צריכה להקיף את כל תחומי החיים… עבודתו של החקלאי הגורמת לארץ להוציא את פירותיה הקדושים אינה חשובה פחות, היא אינה דתית פחות מהעבודה של מי שמניח תפילין (הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו), שערי דמעה, עמ' 55) .

הרב אשכנזי עומד על הקשר הישיר בין ההתנהגות המוסרית של האדם ובין מצב האדמה והטבע. והייתה מרגלא בפומיה לשון רבו ר' יעקב גורדין, שכך היה אומר: ככל שהמוסר גובר בעולם, הטבע מתנהג כשורה. וכך הוא מסביר את דברי רבו:

בורא אחד ברא את הכל… ואותו בורא קבע בתורתו מהו המוסר המביא לקדושה. הטבע והמוסר עבורנו מבוססים על אותו עיקרון. בורא אחד ברא את שניהם. הוא קבע את החוקים שעל פיהם מתנהג הטבע, וקבע את הערכים המחייבים אותי כבן אדם. אם האדם משחית דרכו, הופך העולם כולו בסופו של דבר למושחת (סוד מדרש התולדות ג, 275).

עולה מדבריו שההתנהגות המוסרית של האדם משפיעה על מתיקותם של הפירות ויופי הפריחה. הבסיס לאמונה זו נובע מתוך אחד הקטעים המרכזיים בפרשת שמע, "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ… וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם". קיימת זיקה הדדית בין "משיב הרוח ומוריד הגשם" לפסוקי "והיה אם שמוע". על האדם להבין שככל שייתן יותר צדקה וידבר פחות לשון הרע, כך האילנות יתנו פירותיהם בטוב, אולי עוצמת מגפת הקורונה תהא פחותה ואולי יהיו פחות צרות בעולם.

מעשה אחד של האדם, טוב או רע, ישפיע לא רק על האדם ועל סביבתו הקרובה כי אם גם על המתרחש בצידו השני של העולם… והאדם המתחבר למוסריות מסוגל לשנות גם את החוקיות של הטבע. החשיבה המערבית אינה מסוגלת לעכל זאת, אך על פי התורה כשקין רוצח את הבל, מתחילות החיות לטרוף, והאדם מאבד את השליטה עליהן (סוד העברי ב, עמוד 38).

זהו אפקט הפרפר המוסרי, המייצג מקרה פרטי של מעשה טוב, שמשפיע על משק כנפי פרפר העשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה, שבסופו של דבר ימנעו או יגרמו להופעת סופות טורנדו.

עוברי דרכים במכולת

תמיד הייתי תמה על אותה תפילת כהן גדול בעיצומו של יום כיפור בצאתו מקודש הקודשים. בקשתו השלישית הנאמרת במעמד מיוחד זה היא: "שלא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים". היכן מצינו בקשה על דרך השלילה? בקשה התובעת לסתום תפילתו של הזולת? יתרה מכך, האם זוהי התפילה הנחוצה בשעה כה מרוממת זו? שאלה זו הטרידה אותי בימי עלומיי ושמעתי תשובות רבות, אך מענה לשאלה זו זכיתי לראות במעשה שהיה בשעת ילדותי, וכך היו הדברים:

הימים ימי מלחמת יום הכיפורים, ואנוכי ילד בכיתה ג'. זמן חורף. והנה אישה מבוגרת חסודה וענווה נכנסת, מתנשפת בכבדות, לחנות המכולת של אבי. היא אומרת בשמחה "רבי מרדכי, בני שב מן המלחמה לזמן קצר", ומבקשת ממני חצי לחם. אני חותך לה את הלחם ועוטף לה אותו בעיתון כפי שנהגו אז. שקיות פלסטיק לא היו בנמצא.

משעה שבאה לצאת מפתח החנות, סערת גשם משתוללת בחוץ והיא עומדת ותוהה מה לעשות. ליבה הולם בחוזקה, והסערה מתגברת. היא ממתינה, אך הזמן דוחק. היא פונה אל אבי ושואלת אותו בשפה המרוקאית: "מה לעשות?", אבי משיב לה במילה אחת: "תתפללי". עומד אני ושומע קול תפילה חרישית מפיה, ידיה מושטות כלפי מעלה ותפילה זועקת מליבה, ואבי משיב לה אמן. עם סיום תפילתה נסתתמו שערי הגשמים ואותו מבול הגשם נפסק לגמרי, והאישה הניצבת מהלכת בדרכה אל בנה. הייתי אז ילד ולא הבנתי מה שראיתי, אך כשגדלתי והגעתי לסוגיה זו נזכרתי באותו מעשה והיו הדברים מתחברים.

האדם אשר התנהגותו המוסרית היא בדרך התורה, הרי שהטבע נענה לו. אין מציאות בעולם שיכולה למנוע מתפילה זו להתקיים. ולימדונו חז"ל שמול תפילה זו הנשמעת מאדם כזה, ישנו רק אדם אחד, שבשעה מסוימת, ביום מיוחד ובמקום מסוים, יכול לבטל תפילה זו. ללא אותה תפילת כהן גדול, אין שום סיכוי לאף אדם למנוע קיום אותה התפילה של אותם עוברי דרך. כאן האדם מרגיש את הברית האמיצה עם הטבע וכוחותיו, תחת חסותו של השם יתברך.

וכבר היינו שונים משנה זו:

הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה (לומד תורה) וּמַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

וכי אסור לאדם להסתכל על אילנות וליהנות מהם?! והרי נהגנו לברך על אילנות מלבלבים "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני האדם". אך יש לדייק, בלשון המשנה יש תוספת של שתי מילים "ומפסיק ממשנתו". מכאן שאם "היה מהלך בדרך ושונה ואומר מה נאה אילן זה", ולא היה מפסיק ממשנתו, הרי לא היה מתחייב בנפשו. כלומר, אם ראיית האילן וההתפעלות ממנו היו ההמשך של לימוד משנתו, אזי אדרבה, היה בכך רוממות לנפשו, והייתה זו התפשטות התורה שלו לתחום רחב יותר. הבעיה האמיתית של אדם זה עמוקה היא. יש לו בעיה אמונית, אצלו יש שני עולמות – עולם האילנות ועולם התורה.

תפילת האילנות

בימים אלו, שבהם השקדייה פורחת וניתן לחוש את הטבע בדרגה נאצלה של קדושה, אבקש לצעוד יחד אל גן העדן של בתי הכנסת שפגשתי בימי צעירותי במקומות רבים בעיר בה גדלתי. רבים מבתי הכנסת היו אוחזים בגינת אילנות. עתה, משנבנו בתי כנסת חדשים ושמו דגש על המבנה והמעיטו מחצר בית הכנסת, שינו רבים מהם את סביבתם הטבעית וחיבורם אל הטבע, ונתרחקו ממרחב מחייתנו הטבעית. כך היה המעשה אז למתפלל כשהגיע אל בית הכנסת במעגל השנה:

ברגל הראשון, חולו של מועד פסח, היו מתאספים קהל ברוב עם, מתבוננים בעצי הפרי המלבלבים והיו מברכים ברכת אילנות שבתוך גן בית הכנסת: "וברא בו… אילנות טובים ליהנות בהם בני האדם". עודני עומד בגן ושומע את רשרוש האילנות, והנה חג השבועות בפתח. השמש יוצא אל גינת בית הכנסת וקוטף שושנים והדסים ומקשט את בית הכנסת, והיה החזן קורא את כתובת חג השבועות "יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת בָּשְׂמוֹ".

משעה שחמה יצאה מנרתיקה ותמוז הלך לו, היינו מבכים את תשעה באב בגינת העפר, "על נהרות בבל שם ישבנו". באה הנחמה ובא לו חודש אלול, שעת הסליחות. היינו מתענגים בכוס תה עם נענע או שיבא. לעת סיום הסליחות היה שמש בית הכנסת קוטף תאנים מבושלות ומתוקות מן העץ שבגן והיה מחלק בין משכימי הסליחות, והיו מברכים אותו "יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ".

משעה שסוכות עמד לו בפתח, היו צובאים כל המתפללים אל גן בית הכנסת ומבקשים מן השמש לתת להם ארבעה קני סוף כדי שישמשו כעדים בסוכה בארבע פינות הסוכה. הערבה שבלולב לא היו קונים אותה בתוך פלסטיק, אלא בטרם היה אדם נוטל לולב היה יוצא אל גן בית הכנסת, ניגש אל עץ הערבה וקוטף לו את בדי הערבה מן העץ היישר אל לולבו בלא שקית ולא מקרר. כשהיית נכנס אל תוך בית הכנסת, צופה היית בקנקן שבו היו מונחים כל לולבי המתפללים המקושטים בגימוניות של זהב. אשרי עין ראתה כל אלה. ובשעה שהיינו מתקנים את מנהג חיבוט הערבה מול עץ הערבה, בידוע לנו שבאותה שעה עולה וצומחת הערבה לשנה הבאה.

עם שחר של שמיני עצרת היה השמש מזהירנו על אותה שעת תיקון הגשם, ורבי חיים שושנה זצ"ל היה עומד מול ההיכל ובבכי היה פותח "אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם, בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן תְּבָרֵךְ עֵדָה", והיינו צופים בגינת הגן המתברכת ובטוחים בתפילתו.

ולקראת כל שבת ושבת היה עומד השמש כחתן בחופתו ומזכה כל מתפלל בזוג הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וביציאתו היה יוצא אדם עם עלי בשמים לביתו. עוד מריחים מגן העדן ובא שבת בראשית, והיה החזן משתהה קמעא, פותח את מנהג הבקשות ובקולו הייחודי "דודי ירד לגנו", והיה כל מתפלל זוכה לתה עם תיבולי הנענע או השיבא.

ובשעה שנתקדרו השמיים, תרדמה ירדה אל הגינה והייתה אוצרת את כוחה לפריחה והאילנות מרשרשים מתפילת המתפללים. וכשזרחה השקדייה שבגן ושבת שירה בפתח, נתמלא בית הכנסת והשולחן עמוס פירות החג. במנגינה ותיקונים היו משוררים בני ישראל בשבת שירה: "אָשִׁירָה כְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל, אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה", אשרינו שזכינו לשוב לארץ אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה.

כה הם געגועיי לגינות בתי הכנסת ההם אשר נשארו מהן מתי מעט. בתי הכנסת בימינו ברובם אינם מחברים את קיום המצוות אל הסביבה הטבעית שיכולה להיות בגן בית הכנסת. במקום תפילתי היום, בית הכנסת נבנה בתוך סביבה אורבנית, שלא מצאה מקום לאילנות ליהנות בהם בני אדם, אך זכינו למתפלל הגר סמוך לבית הכנסת ואנו נהנים מגינתו. בכל שנה גינתו מתברכת בברכת האילנות של הציבור, ובכל ערב הוא מביא אל משתתפי השיעור אשכוליות או תפוזים סחוטים בו ביום מן העצים אשר נתברכו בברכתם. אשריו ואשרי הזוכים.

ועתה קומו וצאו לכם בט"ו בשבט החוצה, ומה טוב ומה נעים נאמץ לנו תשומת לב בחיבורו של הגן והטבע – מרחב מחייתנו הטבעי, אל בית הכנסת, כדי שנוכל לעמוד בחודש שבט ונקרא משנה זו מחלון בית הכנסת אל הגן שבתוך הגן: "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ".