"סדר ט"ו בשבט" – מנהג הכולל אכילת מינים שונים של פירות על פי מפתח קבלי, ולימוד טקסטים הקשורים בפירות האלה – מופיע לראשונה בספר "ברכת אליהו" שהודפס ב־1728. מצוטט בו הרב משה חגיז, שהנהיג אותו לרבים על סמך מנהג רבותיו, ובמיוחד סבו רבי משה גלנטי. בסוף דבריו על המנהג מציין חגיז: "וכן מצאתי בשם האר"י ז"ל שהיה נוהג כסדר הזה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בלתי נמנע: המשבר הכלכלי מחייב עימות עם ההסתדרות
– אנשי הנשיא: הכוורת היהודית של ביידן
– שאלה הרת גורל: אנשי מקצוע דנים בחיסון נשים בהריון
האזכור המפורסם יותר של סדר ט"ו בשבט הופיע בכתובים שלוש שנים אחר כך, עם הדפסת הספר "חמדת ימים" ב־1731. מחבר הספר מצטט את ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, המדבר על אכילת שלושים מיני פירות בט"ו בשבט: עשרה מהם שתוכם וגם קליפתם נאכלים, עשרה שרק תוכם נאכל, ועשרה שרק פריים נאכל אך לא הגרעין. לפי הציטוט מר' חיים ויטאל, שלושים הפירות באים כנגד עשר ספירות הקיימות בכל אחד מהעולמות הקבליים המכונים בריאה, יצירה ועשייה (מלבדם קיים גם "עולם האצילות").
בעשורים האחרונים יצא מנהג סדר ט"ו בשבט מעולמם של המקובלים והפך לנחלת רבים. נגה הראובני, מייסד שמורת הטבע "נאות קדומים" שבה צמחים המופיעים בתנ"ך, והמחנך אמנון ידין מהתנועה הקיבוצית, יזמו "סדר ט"ו בשבט ארצישראלי", המסתמך על המנהג הקדום אבל מוסיף לו נופך ציוני עכשווי. ברבות השנים הפך המנהג הזה לנפוץ מאוד בחוגי ההתחדשות היהודית, וגופים שונים – מכינות דתיות וחילוניות, תנועות נוער, החברה למתנ"סים ועוד – אף פרסמו הגדות ובהן נוסחים שונים של הטקסט שיש לומר במהלך ה"סדר" החגיגי.
אין זה המנהג היחידי שהפך לפופולרי בימינו ומיוחס לחוג האר"י ותלמידיו בעיר צפת, קבוצה הידועה בכינוי הכללי "מקובלי צפת". גם מנהגי תיקון ליל שבועות ותיקון ליל הושענא רבה, שאף הם נפוצו מאוד בעשורים האחרונים גם מחוץ לעולם הישיבות, מיוחסים לחבורה הזו. עוד הרבה לפני כן נכנס לסידור התפילה מנהג "קבלת שבת" – אמירת קובץ מזמורי תהלים והפיוט "לכה דודי", שאף הוא נכתב בידי אחד מראשוני חבורת צפת, רבי שלמה אלקבץ, לפני תפילת ערבית של ליל שבת. רבים נוהגים גם להקדים למזמורי קבלת השבת, שמרוב חיבתם זכו למנגינות רבות, את הפיוט "ידיד נפש", שאף הוא נכתב בידי אחד מבני החבורה הצפתית, רבי אלעזר אזכרי.
ואם כל זה אינו מספיק, צריך להוסיף ולומר שמן החבורה הצפתית, שחיה בעיר הצפונית במשך תקופה לא ארוכה, בסך הכול כמה עשורים לאורך המאה ה־16 (1600-1520), יצאו שניים מהחיבורים המשמעותיים ביותר בכל תולדות היהדות, שעיצבו את דמותה מרגע פרסומם ועד היום. הכוונה לספר ההלכה "שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו, שכתיבתו התחילה אמנם בנדודיו של המחבר עוד לפני הגעתו לצפת, אבל הסתיימה בצפת ומשם נפוץ הספר בכל רחבי העולם היהודי. החיבור השני אינו ספר בודד אלא קבוצה גדולה של חיבורים הידועה בשם "קבלת האר"י", שהשפיעה באופן עמוק על כל עולם הקבלה, החסידות והמנהגים.
מה היה בה באותה חבורה צפתית, שאִפשר פרץ יצירה מדהים כזה? מה גרם מלכתחילה להתכנסותם דווקא בצפת? מדוע דווקא שם נוצר מגוון כזה של יצירות ומנהגים משפיעים? מה היה אופי היחסים בין גדולי עולם אלה? ואיך קרה שהפריחה המפוארת הזו נקטעה באותה מהירות שבה נוצרה, תוך עשורים בודדים?
תגובה לטראומת הגירוש
בדור הראשון של החבורה הזו בלט אותו רבי שלמה אלקבץ, מחבר "לכה דודי", פיוט שהתקבל בעולם היהודי במהירות שיא לא רגילה, וכבר בדור שאחרי חיבורו נמצא בסידורים רבים. אחד מתלמידיו של אלקבץ היה ר' משה קורדובירו (רמ"ק), ששמו מעיד על מוצא משפחתו מהעיר קורדובה שבספרד. רמ"ק היה בעל שיטה ייחודית בלימוד הקבלה, אותה פיתח ופרסם בספרו "פרדס רימונים". הוא חיבר כמה חיבורים חשובים נוספים, וכנראה היה נזכר כאחד מגדולי המקובלים בכל הזמנים, אלמלא האפיל עליו אחד מתלמידיו.
כשנתיים לפני מותו של הרמ"ק הגיע לצפת עולה ממצרים בשם ר' יצחק לוריא (האר"י). הוא החל ללמוד אצל הרמ"ק אבל כעבור זמן קצר פיתח שיטה עצמאית ומהפכנית, שבמובנים רבים חלקה על רבו. כאילו הרגיש שזמנו קצוב, החל האר"י ללמד בקצב מסחרר חבורה נבחרת של תלמידים ובראשם מי שהועיד לממשיכו, ר' חיים ויטאל. ואמנם, כמו רבים מגדולי היהדות, האר"י לא פרסם בעצמו במהלך חייו שום חיבור, וכל תורתו הידועה לנו כקבלת האר"י נמסרה על ידי תלמידו ויטאל ושאר התלמידים. האר"י עצמו נפטר כעבור פחות משנתיים מאז בואו לצפת, והוא בן 38 בלבד.
בעקבות גרשום שלום, מייסד מחקר הקבלה המודרני, נהג מחקר הקבלה לייחס את תופעת צפת לפוסט־טראומה של גירוש ספרד, מתוך ניתוח כולל של ההיסטוריה היהודית שקישר בין אסונות וחורבנות גדולים ובין התעוררות של זרמים משיחיים ומיסטיים. הגירוש אכן אירע כמה עשורים בלבד לפני שראשוני החבורה החלו לכתוב את יצירותיהם הגדולות, וכל היוצרים שבהם מדובר אכן השתייכו למשפחות של מגורשים, שהגיעו לצפת דרך שני נתיבים: הנתיב הצפוני – מספרד לאיטליה, משם לטורקיה ולבלקן, ומשם לארץ ישראל; והנתיב הדרומי – מספרד למרוקו, ומשם דרך כל ארצות צפון אפריקה ומצרים לארץ ישראל.
ד"ר אורי ספראי: קבוצת מקובלי צפת יצרה את הרפורמה האורתודוקסית הכי משמעותית בהיסטוריה היהודית מאז חתימת המשנה והתלמוד. הם יצרו מהפכות אדירות בטקסטים ובספרות הקאנונית היהודית, והדבר המדהים הוא שהרפורמות שלהם התקבלו ללא עוררין, למרות המהפכנות שהייתה בהם
הקישור לגירוש ספרד ניזון גם מאופיים של כמה מהיצירות והמעשים הגדולים שנוצרו בצפת. אחד מראשוני החבורה, רבי יעקב בירב, יזם את מפעל חידוש הסמיכה (מסורת התולה את אפשרות חידוש ההלכה בחכמים שיסמיכו זה את זה, דור אחר דור, ממשה רבנו), במטרה ברורה להביא לחידוש הסנהדרין. ככל הידוע הוא הסמיך בסופו של דבר רק את רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. אבל ברור שהמטרה במהלך הזה הייתה תחייה רוחנית שתביא בסופו של דבר גם לגאולה מדינית ולימות המשיח.
גם אופייה המהפכני של קבלת האר"י מסמל לכאורה את תקופת הגירוש. ד"ר אורי ספראי, חוקר קבלת האר"י מאוניברסיטת בן־גוריון, אומר שייחודה של הקבלה הזו, המשנה את כל עולם הקבלה שקדם לה, טמון בשני יסודות מרכזיים: האחד הוא הפיכתה של תורת הספירות (עשר המדרגות המובילות מן האלוהות ועד עולמנו) ל"תורת הפרצופים", היינו שכל ספירה איננה עוד רק ביטוי מופשט של רעיון כלשהו, אלא מיוחסת לאנשים ספציפיים. היסוד השני, המהפכני עוד יותר, היה ראיית האלוהות לא כשלמות מוחלטת המנביעה שפע אינסופי לעולם, אלא דווקא כישות שצומצמה ואף נשברה, וזקוקה למעשים שהאדם יעשה כדי להביא לתיקונה.
באופן מדהים, התפיסה המהפכנית והאנרכיסטית הזו התקבלה תוך זמן קצר כמעט ללא עוררין בכל רחבי העולם היהודי, והשפיעה על כל חיי היומיום והשפה היהודית: מאינספור ה"תיקונים" שנוסדו בעקבותיה (תיקון חצות, תיקון ליל שבועות ועוד) ועד הביטוי הקבלי הנאמר לפני כל מצווה, לפחות בנוסח החסידי: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כלומר: מעשה המצווה הוא שמאפשר לקב"ה להתאחד עם השכינה, שממנה נפרד. הרעיון המהפכני על "שבירת האלוהות" בוודאי מתאים לתחושת השבר של צאצאי המגורשים.
לרקע הזה מתחבר גם הסיפור על האר"י, המבקש ללכת עם תלמידיו בערב שבת לכיוון ירושלים. אלה אומרים לו שתחילה עליהם לבקש את הסכמת נשותיהם, והוא נוזף בהם ואומר שבעיכוב הזה גרמו לעיכוב הגאולה כולה.
הרב תדהר אילון אזולאי, ראש ישיבת המקובלים "שמן ששון", מנסח קצת אחרת את המהפכה של קבלת האר"י. גם הוא מדבר על "תורת הפרצופים", אבל נותן לה משמעות שונה: "הרעיון של האר"י הקדוש הוא שלא רק מאור האינסוף משתלשלות עשר ספירות, אלא שכל עולם רוחני המשתלשל מאור האינסוף נחלק לחמישה 'פרצופים', ובכל 'פרצוף' עשר ספירות. למשל, כשאדם חושב על רעיון גדול, זה 'הפרצוף'. אחר כך, כדי להפוך את הרעיון לממשות, הוא יצטרך לעבוד אולי שלושים שנה. הפרטים האלה הם 'הספירות', וגם בספירות עצמן יש התפרטות לספירות. למשל, מושג החסד יכול להיות 'פרצוף', שיתפרט בעצמו לעשר ספירות. האמונה שאצליח להשפיע חסד על זולתי, היא הכתר שבחסד. היכולת להעניק את החסד לזולת בלי שייפגע היא החוכמה שבחסד, וכך הלאה".
מתח משיחי
פרופ' משה אידל, מגדולי חוקרי הקבלה בדורנו, חולק על ההנחה של שלום הקושרת את קבלת צפת דווקא לגירוש ספרד. בהרצאה שנשא על המרכז הקבלי בצפת, במסגרת סמינר של החוג למיסטיקה ורוחניות במכללת צפת, טען אידל שההנחה של שלום בעייתית משתי בחינות: ראשית, מגורשי ספרד התפזרו במקומות רבים לאורך כל ארצות הים התיכון, ואף בכמה מארצות אירופה. מדוע אפוא טראומת הגירוש לא השפיעה על פרץ יצירה מסוג זה גם בקהילות אחרות? אידל אף בדק ומצא שהגירוש לא מופיע כלל בכל הספרות שחוברה בצפת, ואם כך, קשה לייחס את היצירות דווקא לחוויית הגירוש.
אדרבה, מרחיב אידל בשיחה, "החבורה שהתקבצה בצפת כבר הייתה דור שני, ולפעמים שלישי, למגורשי ספרד. העובדה שההורים והסבים שלהם עברו טראומה הייתה יכולה להשפיע עליהם, אבל זו לא השפעה הכרחית. ואי אפשר לנתח את מה שקרה בצפת רק על בסיס איזו אג'נדה כללית שקושרת כל התפרצות משיחית לטראומה. לפני עשרים שנה פרסמתי טקסט של מגורש, שנכתב באונייה שלקחה אותו מספרד לאיטליה, והוא מספר שמה שהוא עושה באונייה זה ללמוד לכתוב שירים. אז אי אפשר להניח שכל מי שיצא מספרד, קל וחומר ילדיו ונכדיו, חוו את אותה חוויה. אדרבה, ההתפרצות המדהימה של יצירתיות שהופיעה באותה תקופה לא רק בצפת, אלא גם בקהילות רבות אחרות של המגורשים, מעידה פחות על טראומה ודווקא יותר על חיוניות מרשימה".
לכן מציע אידל שורה של הסברים חלופיים להופעת החבורה דווקא בצפת. ייתכן למשל שקרבתה של צפת לקברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון משכה אליה את מי שספר הזוהר, שהמקובלים ייחסו לרשב"י, היה חשוב לו במיוחד. הסבר נוסף הוא שעולם הקבלה התמודד באותה תקופה עם העובדה שגם הנוצרים, במיוחד באיטליה, התחילו לעסוק רבות בקבלה (בהקשר הזה ידוע במיוחד שמו של איש הרנסנס פיקו דלה מירנדולה). ייתכן שאף הם הגיעו לכך בעקבות מפגש עם מגורשי ספרד, אבל בכל מקרה היה חשש שהנוצרים יפרשו את עולם הקבלה שלא כראוי, והדבר ישפיע גם על יהודים רבים. משום כך החליט כבר הרמ"ק לשבור את המנהג שלא להחצין את העיסוק בקבלה, ופרסם את ספריו. בעקבותיו נהגו כך רבים מאנשי צפת, ולימים גם במרכזים אחרים.
הסבר שלישי של אידל הוא שבהיותה בארץ ישראל, ואחת מארבע הערים שבהן התרכז היישוב היהודי (לצד ירושלים, חברון וטבריה), משכה אליה צפת יהודים מקהילות רבות ומגוונות, הן מקרב מגורשי ספרד והן מקהילות אשכנזיות. האר"י עצמו, אף שנולד בארץ ישראל וחי את רוב חייו במצרים, היה ממוצא אשכנזי. הקהילות האלה הביאו איתן גם מגוון של מסורות, שהתנגשו בינן לבין עצמן ובינן לבין הקהילות הוותיקות שישבו בצפת. העימות הזה תרם גם הוא להתפרצות היצירה, שהרי כל קהילה רצתה להבליט את עולמה. עימות נוסף, שגם הוא הגביר את המתח היצירתי, התעורר בין שתי המסורות השונות של יוצאי ספרד עצמם – בני המסלול הצפוני ואלה הדרומיים.
עוד מציין אידל כי עוד הרבה לפני גירוש ספרד רווחה מסורת יהודית עתיקה שלפיה גאולת ישראל עתידה להתפתח בגליל. המסורת הזו הייתה קשורה כנראה לעובדה שהדורות האחרונים של הסנהדרין, הסמל האחרון של העצמאות היהודית, פעלו בגליל. מכל מקום, המתח המשיחי הזה הוסיף למתח המשיחי שיצר גירוש ספרד.
והמרכיב החשוב ביותר, לפי אידל, ביצירה הצפתית, היה עצם התקבצותם של שורת אנשים גדולים – אלה שהזכרנו ועוד רבים אחרים (רבי יעקב בירב, רבי משה אלשיך ועוד) – לאותו מקום. לפי אידל, החבורה הצפתית שמה לה למטרה לא רק לחבר ספרות קבלית תיאורטית, אלא עוד יותר מכך לעצב את כל סדרי החיים היומיומיים ברוח הקבלה. כך נולד עולם שלם של "תיקונים" – מתיקון חצות ועד תיקון ליל שבועות, תיקון ליל הושענא רבה, וגם סדר ט"ו בשבט כסוג מיוחד של תיקון. אידל מזכיר בהקשר זה שמול שולחן ערוך של ר' יוסף קארו, שגם הוא ביקש לעצב כל פעולה בחיי היהודי – מקשירת השרוכים בבוקר ועד הפסוקים שאדם צריך לומר לפני שיירדם בלילה – הופיע מעין שולחן ערוך של האר"י, שאף לו היה מה לומר ביחס לכל חיי היהודי.
דווקא מהשוליים
ספראי מציין היבט ייחודי נוסף לצפת שאפשר את פרץ היצירה: דווקא הנידחות שלה. לדבריו, מקומות פריפריאליים מאפשרים יותר העזה ומהפכנות מאשר מקומות מרכזיים, המצויים בשליטתם של ממסדים ותיקים. הוא מציין שחלק מאנשי חבורת צפת כמו הרדב"ז (רבי דוד בן זמרה), ניסו קודם לפעול בירושלים אבל ברחו ממנה, הן בגלל לחץ השלטון העות'מאני והן בגלל נוקשות ההנהגה היהודית הוותיקה בעיר. טבריה הייתה יכולה לכאורה לשמש אופציה נוספת של מגורים, וגם היא לא רחוקה ממירון שמשכה כאמור את הצפתים, אבל בקהילת טבריה שלטה באותן שנים צאצאית אחרת של מגורשי ספרד, דונה גרציה, שהתמקדה בטיפוחה הפיזי והכלכלי של העיר, וממילא טבריה לא יכלה להוות כר מתאים לפריחה רוחנית דווקא. בצפת, לעומת זאת, היה גם בסיס כלכלי נוח, בשל תעשיית האריגים המשגשגת שפעלה בה באותה תקופה, ומצד שני לא היה בה שלטון דומיננטי, שיכול היה להפריע לפריחה הרוחנית. גם דעיכתו של המרכז הצפתי קשורה, כך משערים, לתחרות שקמה עם הזמן לתעשיית האריגים הצפתית מצד מקומות אחרים במרחב הים התיכון.
הרב גור אריה ארגמן: המקובל חותר תמיד אל המפגש עם האור האלוהי בתוך קיום המצוות והמנהגים. ייתכן שמקורו של מנהג מסוים הוא קדום, אבל הנופך הרוחני שנוסף לו בתקופה מסוימת הוא שמקבע ומייחס אותו אל האר"י וגוריו
מבחינת המקובלים עצמם, אלה העוסקים בלימוד ספרות הקבלה כספרי קודש ולא במחקרה האקדמי, אין ספק שקבלת האר"י היא לב ההתרחשות בצפת, כמעט אפשר לומר הסיבה היחידה להתעניינותם בתקופה הזו. המקובל הרב גור אריה ארגמן אומר שבעיניו "קבלת האר"י היא כמו מעמד הר סיני מחודש. אני חושב שגם ספר הזוהר קיבל בזכות האר"י את מעמדו המיוחד. עד האר"י לא היה לגמרי ברור שמדובר בספר קדמון, אבל אחריו אף אחד לא חלק על מעמדו המיוחד. אין גם אח ורע לתופעה של גדול בישראל שדבריו יתקבלו מיידית וללא עוררין ומחלוקות. יש אמנם טוענים שהגאון מווילנה חלק על כמה מתפיסות האר"י, אבל תלמידו של הגאון, ר' חיים מוולוז'ין, מבהיר שאין כאן מחלוקת בתפיסת הקבלה, אלא לכל היותר לגבי כמה הנהגות מעשיות. בעניינים האלה אכן יש עד היום מחלוקות בין אשכנזים לספרדים, וגם בין הספרדים עצמם".
בניגוד למסורת הקושרת את מקובלי צפת עם שורה של טקסטים כמו סדר ט"ו בשבט ותיקון ליל שבועות, ארגמן רואה במקובלים אחראים בעיקר לשורה של מנהגים מעשיים, "למשל מנהג החלאקה (התספורת הראשונה לבנים המגיעים לגיל שלוש). ב'שער הכוונות' (אחד החלקים בספרו העיקרי של ר' חיים ויטאל, 'עץ חיים', שבו הוא מביא מתורות רבו) נכתב שהאר"י בא ממצרים למירון לעשות לבנו חלאקה, וקיים בכך מנהג ידוע מימים ימימה. אבל זה דבר שמאפיין בכלל את עולם הקבלה: ייחוס מנהגים למסורת עתיקה, כאשר ראשית הדברים למעשה הרבה פעמים עמומה, ולא בכדי. המקובל חותר תמיד אל המפגש עם האור האלוהי בתוך קיום המצוות והמנהגים. ייתכן שמקורו של מנהג מסוים הוא קדום, אבל הנופך הרוחני שנוסף לו בתקופה מסוימת הוא שמקבע ומייחס אותו אל האר"י וגוריו.
"אפשר לייחס למקובלי צפת גם את זיהוי קברי הצדיקים בגליל", מציין ארגמן. "הרבה מאוד מהם הם זיהויים של האר"י עצמו, כמו קבר בניהו בן יהוידע בביריה או קברי אביי ורבא. יש גם מנהגים שנולדו בצפת ולא התקבלו לדורות, כמו המנהג לבצוע בשבת על תריסר חלות ולא על שתיים. זה בא מהאר"י, אבל לא התקבל ברחבי הציבור. הנחת תפילין כפולה, של רש"י ורבנו תם, אמנם נזכרת כבר בראשונים, אבל מי שהפך אותה למנהג רווח היה האר"י. כך גם המנהג ללכת בשבת עם ארבעה בגדים, כמו הכהן ההדיוט בבית המקדש – כותונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט – שכולם לבנים. כשהרב גץ (רב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית־אל ברובע היהודי; י"ש) הלך בשבת בבגדי לבן, הוא בעצם קיים את מנהג האר"י. בעבר גרתי בחיפה, בשכנות לרב שאר־ישוב הכהן. כשהוא היה רואה אותי בשבת בבגדי לבן הוא היה מתרגש. הוא אמר לי שהוא עצמו כרב עיר לא נוהג כך, אבל זה מזכיר לו את אבא שלו, הרב הנזיר".
לא קבוצה מגובשת
אחד מחוקרי הקבלה החשובים, שביקש להישאר בעילום שם, מערער על כל הנרטיב של "חבורת צפת" ועוצמתה. לדבריו, "באותה תקופה היו בעולם היהודי כמה מרכזים נוספים, שגם בהם הופקו יצירות אדירות. בפראג ישב המהר"ל, ובקרקוב ישב הרמ"א (ר' משה איסרליש), שתכנן בעצמו מפעל דומה ל'שולחן ערוך', והסתפק לבסוף ב'מפה' שהקיפה את כל המקומות שבהם מנהג האשכנזים שונה מזה שנפסק ב'שולחן ערוך'. אלמלא הגהות הרמ"א, ה'שולחן ערוך' לא היה מתקבל אצל האשכנזים, וכנראה גם מעמדו בקרב הספרדים היה נמוך יותר. ואז אולי היינו זוכרים את צפת רק כמקום שבו התחברו כמה פיוטים יפים".
לפי אותו חוקר, אי אפשר גם לראות באנשי צפת חבורה אחת מלוכדת: "אילו חיו בימינו, לא הייתה להם קבוצת ווטסאפ משותפת. כל מזמורי התהילים של קבלת שבת לא מופיעים בסידור של האר"י, וגם לא 'לכה דודי'. בתוך צפת עצמה היו קבוצות שונות שלא השפיעו זו על זו, כך שאי אפשר לדבר על 'נוסח צפת'. גם האישים היותר גדולים של צפת פעלו בדרך כלל באופן עצמאי. אדרבה, בספרים על האר"י מסופר שרבי יוסף קארו ורבי משה אלשיך רצו ללמוד אצלו. הם הגיעו לשיעורים שלו ונרדמו, והאר"י אמר בעקבות זאת שהקבלה שלו לא נועדה בשבילם".
באותה רוח, הרמ"ק נחשב למורו של האר"י, ואחת האגדות על האר"י מספרת שבהלווייתו של הרמ"ק הוא ראה להבת אש מעל מיטתו של הרמ"ק עוברת לכיוונו, ורק אז הבין לכאורה שהרמ"ק הכתיר אותו ליורשו. בפועל, האר"י התנהג כמי שבטוח בכוחו ובתורתו עוד הרבה לפני פטירת הרמ"ק. למעשה, זמן קצר לאחר שהגיע לצפת, כאיש צעיר וללא פרסום קודם, הוא כבר החל לחלוק על מורו הרמ"ק בענייני קבלה ועל רבי יוסף קארו בענייני הלכה. כך למשל, בניגוד לקארו, שפסק כי יש להעדיף את הפיוטים הספרדיים על האשכנזים, האר"י טען שרק לפיוטים האשכנזיים יש תוקף ומשקל. בהקשר זה, ייתכן שהסיפור המפורסם על 'המגיד' הפלאי שהופיע אצל קארו וגילה לו את תורתו, נולד כדי לאפשר לבעל השולחן ערוך ליהנות ממעמד מיסטי דומה לזה שזכה לו האר"י, וכך להציב מולו עמדה בעלת משקל.
אידל מוסיף על כך: "אכן, היו שם כמה חבורות שונות. חבורת הרמ"ק התפזרה זמן קצר אחרי שנפטר, ואז האר"י, שהיה חלק מן החבורה, הקים לעצמו חבורה אחרת. כמה מתלמידי הרמ"ק האחרים הוא לא היה מוכן לקבל לחבורה החדשה. הוא רצה שבחבורה שלו יהיו רק עשרה אנשים, ואחרי שהגיעו לעשרה הרשימה נסגרה".
שאלת היחסים הפנימיים בתוך חבורת צפת באה לידי ביטוי מיוחד בסוגיית היחסים בין האר"י לתלמידו העיקרי, ר' חיים ויטאל. לפי ספראי, "האר"י רצה לעבוד באופן בלעדי מול ר' חיים ויטאל. הוא סיפר שלפני שהגיע לצפת היה לו גילוי אליהו, שאמר לו שבצפת ימצא את התלמיד שיעביר את תורתו לדורות הבאים. ברגע שמצא את ר' חיים ויטאל, הוא לא חיפש יותר תלמידים. אבל כנראה שלוויטאל עצמו האחריות הבלעדית הזו הייתה קשה, והוא רצה לחלוק אותה עם אנשים נוספים. כך שהוא הכניס למעגל הלומדים אצל האר"י גם אנשים אחרים, והאר"י לא אהב את זה. יש מקורות שאומרים שהוא אפילו נזף בוויטאל על כך, וחשש שהפתיחה הזו מכניסה למעגל הסודות הכמוסים של הקבלה אנשים שאינם ראויים לכך. יש טענה שמייחסת את מותו המוקדם של האר"י לכך שהוא התקשה לקבל את החשיפה הרחבה יחסית של סודות תורתו. מסופר שעל ערש דווי הוא אמר 'לא מצאתי פה את מה שביקשתי".
לפחות מבחינת האר"י נראה שלא היה עניין ביצירת חבורה, אלא בהעברת תורתו לדורות הבאים על ידי תלמיד אחד רציני ובודד. יש הטוענים שהוא לא היה מעוניין בכלל בפרסום תורתו, אפילו לא על ידי ויטאל, ולמעשה אחיו של ויטאל הוא שפרסם את הכתבים בניגוד לרצונו. מכל מקום, האר"י אמר לוויטאל כבר מראשית הקשר ביניהם: "אני משיח בן יוסף ואתה תהיה משיח בן דוד". ייתכן שמהרקע האליטיסטי הזה נובע גם אותו סיפור אכזבה של האר"י מן התלמידים, שציפייתם לרשות נשותיהם עיכבה לדעתו את הגאולה.
ספראי: "צריך לומר שגם ר' חיים ויטאל לא היה אדם פשוט. הוא היה אדם קשה, עם הרבה כישלונות ואף כעסים גדולים. כשהוא מנסה לדרוש בפני הציבור את תורת האר"י, לאחר מותו של האר"י, הוא מגורש מבית הכנסת. ביומנים שלו יש הרבה תנועה בין רגעים של תחושת סיפוק והצלחה מדהימים, לרגעי משבר קשים ומייאשים. בסופו של דבר הוא עזב את צפת כי התייאש מאנשיה וחיפש את הגאולה במקומות שונים; בהתחלה בירושלים ואחר כך בדמשק, שם גם נפטר ונקבר. למה האר"י רצה דווקא בו? לפי המסורת הקבלית הגאולה לא תבוא בהכרח על ידי הצדיקים 'הרגילים'. היא זקוקה לאנשים מחוספסים, עוצמתיים".
מסורת שבתאית
המחקר נוטה לפקפק בחלק מהמסורות הקשורות למקובלי צפת, וטוען שבגלל עוצמת המיתוס של החבורה היה נוח לתלות בה הרבה דברים שלאו דווקא נוצרו על ידה. אידל טען בהרצאתו שאפילו רוב מה שנחשב לקבלת האר"י לא באמת משקף את תורתו. הוא לא סיפק הוכחה ישירה לטענה הזו, אבל לדבריו, "פשוט לא יכול להיות שהאר"י הספיק להכתיב את כל זה בפחות משנתיים שבהן חי בצפת. גם אם היה מדבר ללא הפסק, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, כולל חגים ושבתות, בלי לאכול ובלי לישון, הוא לא היה מספיק להכתיב את כל מה שנאמר בשמו".
אידל מציין בהרצאתו שגם חלק גדול ממה שמיוחס כמנהגי האר"י ונוסח התפילה של האר"י איננו נובע ממנו. בעולם של ימינו נוסח האר"י מזוהה עם נוסח ספרד, היינו נוסח ספרדי כביכול שאומץ דווקא על ידי החסידים במזרח אירופה. "אבל מי שיבחן את העותקים המקוריים של סידור האר"י יגלה שהם היו דווקא סידורים בעלי אופי אשכנזי", וכאמור הוא אפילו תקף את ר' יוסף קארו על העדפתו את הפיוטים הספרדיים.
המנהג המפוקפק ביותר מבחינת אמינות ייחוסו למקובלי צפת הוא דווקא זה שבו פתחנו, סדר ט"ו בשבט. ראשית, בשום מקום בכתבי האר"י לא מוזכר מנהג כזה, וגם הציטוט שמביא בעל "חמדת ימים" מר' חיים ויטאל לא באמת מופיע בכתבי ויטאל. אדרבה, ספר "חמדת ימים" נחשד כבעייתי בעצמו. פרופ' בועז הוס, חוקר קבלה מאוניברסיטת בן־גוריון, כתב לפני שנים, בהסתמך על עבודה שעשו במשך השנים גם רבנים מסורתיים, ש"חמדת ימים" אינו אלא חיבור שבתאי, והאילן שהוא רוצה לטפח אינו אלא מורשת שבתי צבי. הוס מציין גם שר' משה חגיז, הראשון שהזכיר את מנהג סדר ט"ו בשבט בספר "ברכת אליהו" אמנם לא היה שבתאי, אבל סבו ר' משה גלאנטי, שלו הוא מייחס בפועל את המנהג, אכן נחשב שבתאי.
מצד שני, עצם ייחוסם של מנהגים וטקסטים רבים כל כך למקובלי צפת, גם אם הייחוס אינו נכון, מעיד על חשיבותה של הקבוצה. המנהגים יוחסו להם דווקא משום חשיבותם, וכדי לגרום לכך שהמנהגים הללו יתקבלו בציבור ביתר קלות, כפי שאכן אירע.
"קבוצת מקובלי צפת יצרה את הרפורמה האורתודוקסית המשמעותית ביותר בהיסטוריה היהודית מאז חתימת המשנה והתלמוד", אומר ספראי. "הם יצרו מהפכות אדירות בטקסטים ובספרות הקאנונית היהודית, והדבר המדהים הוא שהרפורמות שלהם התקבלו ללא עוררין, למרות המהפכנות שהייתה בהם. זה עצמו מעיד על המעמד שממנו הם נהנו".
