אישה פוגשת באינסוף: כשהשגרה מנציחה את הקודש

התמונה האהובה ביותר עליי שוכנת באגף המרכזי של הרייקסמוזיאום באמסטרדם. באולם רחב הידיים תלויות יצירות אלמותיות: "משמר הלילה" ו"הכלה היהודייה" של רמברנדט, "מוזגת החלב" של ורמיר ועוד, אך לבי נמשך אחר תמונה צנועה אחת: יצירה של ניקולאס מאס (1634־1693), תלמיד של רמברנדט שצייר עמו בסטודיו שלו. חלק מעבודותיו המוקדמות כה דומות לאלו של מורהו הדגול, עד שבעבר שייכו אותן לרמברנדט עצמו. מאס הרבה לצייר תמונות קטנות ממדים שמתארות נשים העוסקות במלאכות ביתיות או קוראות בתנ"ך.

התמונה "אישה זקנה מברכת" (1656) מתארת אישה בערוב ימיה היושבת על כיסא עץ פשוט בפינת קיתון צר. על שולחנה הקטן מונחת ארוחתה הכוללת כיכר לחם, עיגול גבינה, נתח דג סלמון, קערת דייסה וקנקן שתייה. הגומחה שבקיר לשמאלה משמשת מעין ארון אחסון קטן ובו מסודרים חפצים מעטים. את מחצית שטח המדף תופס ספר תנ"ך פתוח לרווחה. הספר מלמד את הצופה שזוהי אישה יודעת קרוא (לא מובן מאליו במאה ה־17), "המקדישה עיתים לתורה". משפך מתכת מבהיק עוצר את הספר מליפול. לידו עומד שעון חול שנותרו בו גרגרים מעטים. מתחת לשעון החול תלוי צרור מפתחות על מסמר פשוט.

תפילה אינסופית

בציור, האישה עוצמת עיניה בריכוז, כפות ידיה צמודות זו אל זו ברכות במחוות ברכה ותפילה. לכאורה זוהי סצנה ביתית שגרתית המתארת אישה בודדה מהמעמד הבינוני־נמוך נושאת ברכה על האוכל לפני שהיא מתחילה לסעוד. אך ציור הולנדי מן המאה ה־17 המשלב תיאור של חפצים שונים אינו רק ציור של "טבע דומם" ריאליסטי. החפצים השונים, המונחים לכאורה באקראיות על השולחן או על המדף, נבחרים על ידי האמן בקפידה ומשמשים סמלים שמטרתם להביע רעיון מוסרי או דתי. החפצים בציור זה מרמזים שימיה של האישה ספורים. שעון החול מדגיש את הזמן האוזל, צרור המפתחות מזכיר את המפתחות של השליח הנוצרי פטרוס לשערי השמים. הלחם והסכין מונחים בקצה השולחן כשהם תלויים על בלימה ומשרים תחושה של חוסר יציבות. הסכין מופנית באופן מדויק לעבר האישה ומדגישה את הקיום האנושי השברירי.

אל הפינה הימנית שבקדמת התמונה מתגנב חתול רעב המותח את כפותיו הקדמיות ומושך במפה כדי להגיע אל נתח הסלמון שעל השולחן. כמיטב המסורת הבארוקית, האמן אינו מנציח בסצנה את הרגע הדרמטי אלא את הרגע שלפניו. פעולה זו מוסיפה ליצירה מתח וקוראת לצופה להשלים את הסיפור בדמיונו. הוא יכול לראות בעיני רוחו את החתול מצליח לבצע את זממו ולהרוס את הארוחה. ובהשאלה, הוא עשוי להעלות בדעתו שזהו רגע לפני המוות. יצירות מסוג זה מכונות "וניטס" (vanitas = הבל הבלים) ומטרתן לגרום לצופה לחשוב על אפסות האדם ולשוות לנגדו את הפתגם: "דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן" (אבות ג, א).

האם האישה שומעת? האם היא מודעת לכך שארוחתה, המסמלת את עצם חייה, עומדת להתנפץ על רצפת החדר? נראה לי שהשאלה אינה מעסיקה אותה ברגע זה. היא מתעלה מעל הקיום הדל והארעי. בתפילתה היא יוצרת "מקדש בזמן". אחת הדרכים להביע אהבה וקרבה ליצירת אמנות, לנסות להכיר את סודותיה, היא להעתיק אותה. כשביקרתי ברייקסמוזיאום עמדתי לנוכח התמונה הזאת והעתקתי שוב ושוב את דמות האישה המברכת, מגלה בה פנים נסתרות. בזמן שעבדתי חלפו אנשים רבים על פני הציור. כל האנשים התבוננו באישה, ואז גילו את החתול ואמרו זה לזה בחיוך: "איזה חמוד, כמה מגניב…". רציתי לצעוק להם: האם אינכם רואים את מה שעומד לקרות בעוד רגע? האם אינכם שומעים את הכלים המתרסקים?

מאס, ברוח סגנון הבארוק, יצר תמונה מלאה ניגודים. ראש האישה, מפת השולחן וספר התנ"ך בוהקים בלובנם, בוקעים מתוך הצל שבו שרויים שאר חלקי התמונה. האישה נתונה בעיצומה של תפילת הודיה על הארוחה, על  החיים הצנועים שזכתה בהם. ידיה יוצרות ציר אנכי המכוון את המבט אל ראשה המואר. בין כפות ידיה נוצר חלל. כביכול החלל הזה חופן בחובו את ליבה. ברגע הזה אין בעולמה קיום לשום דבר מעבר לברכה. התפילה מעניקה חיי נצח גם לרגעים הקטנים של החיים. החתול נמצא בתמונה, אך מחוץ לשדה ראייתה. אולי הוא מסמל את הכאוס בעולם, את עולם התוהו המאיים לפגוע ולהרוס את עולם התיקון. האישה אינה נותנת לכוחות החייתיים שבתוכה ולאותות המוות הקרב לפגום בשלמות אמונתה. ציור זה, המכונה גם "תפילה אינסופית", לא בא לתאר רק רגע אחד קטן ואינטימי. הוא מתאר רגע של קדושה, רגע שבו מתוך חיי היומיום הארציים בוקע האינסוף.

גם לאה גולדברג באחד משיריה הידועים, פונה אל הא־ל ומבקשת שילמד אותה לפגוש את הנצח המקופל בהוויה, לברך ולהתפלל; לחוש את מה שמאס הצליח לתאר ביצירתו (שירי סוף הדרך ג', בתוך: מוקדם ומאוחר, עמ' 188):

לַמְּדֵנִי, אֱ־לֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

 

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

קרבן הנפש

ספר ויקרא מכונה "תורת כוהנים" על שום שהוא מרבה לעסוק במצוות הקשורות למקדש ובמרכזן עבודת הקרבנות. הספר מונה סוגים רבים של קרבנות וביניהם עולה, שלמים, חטאת, אשם. הקרבנות מובאים מן החי ומן הצומח. הם מתחלקים לקרבנות ציבור, המוקרבים בקביעות בשם העם כולו, ולקרבנות יחיד, שבהם יכול אדם מישראל להביא מעת לעת קרבן ככפרה על חטא או כקרבן נדבה. מכל הקורבנות שבהם עוסק ספר ויקרא, פותחת פרשת ויקרא דווקא בקרבנות המובאים על ידי האדם הפרטי: בקרבנות נדבה. אלו קרבנות שאינם חובה אלא האדם בוחר להקריב אותם בבית המקדש כאות תודה לקב"ה על חסדיו שגמל עמו.

המילה קרבן נגזרת מן השורש קר"ב ובאה לבטא את שאיפת האדם לקרבת א־לוהים. בעוד עבודת הקרבנות עצמה רחוקה מעולמו של האדם בן ימינו, הרי הרעיון  שעומד במרכזה, הרצון לבטא את כמיהת האדם לקרבת הא־ל והצורך האנושי לבטא את רגשותיו באמצעות מעשים, ממשיך לעורר הזדהות בלבו של כל אדם מאמין.

קרבן נדבה מובא על ידי היחיד, על ידי ה"אדם": "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א, ב). אך בפרק ב', בבואו לתאר את קרבן המנחה, שהוא הצנוע בכל הקרבנות ועשוי מן הצומח, משנה הכתוב את נושא המשפט ומכנה את מביא המנחה בתואר הייחודי: "נפש": "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב".

בפירושו לפסוק זה עמד רש"י (בעקבות הגמרא) על השוני בין הביטוי "אדם" לביטוי "נפש" והסביר: "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב: לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". רש"י מסביר שקרבן המנחה הובא למקדש על ידי אנשים שלא היו להם אמצעים כספיים לקנות בהמה או עוף כדי להעלותם כקרבן, ולכן הם הביאו מנחה, מתנה. מנחת סולת היא מתנה צנועה ומבושמת. היא עשויה קמח חיטה משובח, בלולה בשמן ובלבונה המופקת מצמח קטורת ריחני. באמצעות המילה "נפש" מבטא הכתוב את המוטיבציה של העני הנודב. הוא יודע שאכן דלה מאוד היא מנחתו, אך לא אותה כשלעצמה הוא מקריב, כי אם את נפשו הוא מקרב אל הא־ל בתפילה ובתודה.

האם בן המאה ה־21 מלא הספקות והחרדות, הצופה בעולם במבט ציני, מסוגל לחוש את אשר בליבה של האישה הזקנה מן הרייקסמוזיאום? האם הוא פוגש את האינסוף, או את החתול? האם הוא רואה כי שולחן האוכל הוא מעין מזבח, כי האישה היא כוהנת במקדש מעט שלה וכי בתפילתה היא מעלה מנחה את נפשה? או שמא הוא צופה מתוך בדיחות הדעת בתיאור הרגע שלפני התנפצות החיים ארצה לאלפי רסיסים קטנים?

תיאור בוקר במטבח

בשירה "תפילה לאם בטרם שחרית" מתארת חווה פנחס כהן סיטואציה ביתית יומיומית בביטויים השאולים מעולם המקדש.

הטיפול היומיומי בצורכי הילדים הוא מלאכת קודש. תיאור ההשכמה של האם "בטרם שחרית" מזכיר את פעולתם המדיטטיבית של החסידים הראשונים שהיו משכימים לפני תפילת שחרית כדי לכוון את לבם למקום: "חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְלִים כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם" (משנה ברכות ה, א). אך בניגוד לחסידים, היא אינה "שוהה". ביתה הומה מתינוקות, היא עסוקה באותן פעולות של אם הדואגת לילדיה. מתוך כך תפילתה אינה מכוונת לעולמות העליונים אלא דווקא לקדושה הנמצאת בעולמות התחתונים (חוה פנחס כהן, "תפילה לאם בטרם שחרית", בתוך: מסע איילה, עמ' 33):

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת

הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת

וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ

שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת

שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.

וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי

שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי

לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי

כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג

…

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ

בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר

מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים

עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד

שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.

פנחס כהן מציירת במילים שולחן ערוך הדומה במהותו לשולחן של האישה הזקנה. אף היא רוצה להודות לא־ל, להביא לפניו קרבן נדבה. אך הפשטות שבה האישה מן הציור מביעה את תודתה בתפילה רחוקה מן המשוררת ומחיי האדם המודרני. את חרדותיה האימהיות היא מביעה בשורה של בקשות המנוסחות על דרך השלילה, כמו: הסר ממני… שילכו ממני… שלא יבלבלו… ועל דרך החיוב: ותן לי אומץ… תן בי אהבתך…

תיאור הבוקר במטבח המשוררת יוצר אנלוגיה בינו לבין עבודת הקרבנות המתוארת בספר ויקרא. האדם בן ימינו ממשיך לבקש את קרבת הא־ל בדרכים חלופיות. דייסת הסולת מקבילה למנחת הסולת שהוקרבה במקדש, ניחוח החלב וריח הקפה מעלים באפינו את ריח קטורת הלבונה. אך המשוררת, כמו רובנו, אינה יודעת איך מעלים קרבן.

פנחס־כהן כורכת בסוף השיר יחדיו את קרבן התודה, שהוא קרבן היחיד, עם קרבן התמיד, שהוא קרבן הציבור המוקרב במקדש פעמיים בכל יום. בכך היא מקשרת בין ההרגלים היומיומיים שמזכירה גולדברג בשירה ומתאר מאס על שולחן האוכל הבנאלי של הזקנה לבין היכולת המופלאה שזכתה לה הזקנה ולה מייחלות המשוררות. היכולת להודות על הקיום הפשוט ולהכיר בייחודו. אף הן, בדומה לזקנה, פונות אל הא־ל בדיבור ישיר ואינטימי מלב אל לב.

הציור של מאס אינו מתאר סצנת וניטס שגרתית כלל. הוא לא מתמקד בניצחון המוות, אלא בקדושת החיים בצל המוות. הוא מנציח את המתח שבין הצד החייתי שבאדם לבין מרכיב הקדושה שבחייו. ייתכן שכדי לחוש בקדושה זו יש להתכנס ולעצום עיניים, להסיר מעלינו את המחשבות הזרות, לזכך את הפנים ולהפוך אותן למראה רחוצה, חגיגית ומייחלת. כלשונו של רבי משה אלשיך, הפרשן הצפתי, על שמות לא: "ואם כן, כיון שהמשכן אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם כמה דאת אמר: 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה, ח), כי בתוכו לא נאמר – אלא בתוכם, שהוא כי היכל ה' הוא האדם וממנו יתפשט אל המשכן".

ספרה של יעל מאלי "אמנות כפרשנות" לחומשים בראשית ושמות ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים". מאמר זה הוא פרק הפתיחה מתוך החלק השני, המוקדש לחומשים ויקרא, במדבר ודברים.