את דוד פוגל (1944־1891) וחיים לֶנסקי (1943־1905) ניתן לשייך לקבוצת המשוררים המזוהים עם דור ביאליק, כדוגמת יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג וזלמן שניאור, שהפכו למשוררים עברים למרות שהעברית לא היתה שפת אִמם.
רובם נולדו במזרח אירופה בסוף המאה ה־19, דיברו יידיש, למדו בישיבות אך לא הסתפקו בכך, אלא למדו לשונות וספרויות נוספות (רוסית, גרמנית). התשוקה לציונות, שנולדה בעקבות הולדת ההשכלה והרומנטיקה באירופה – ובמיוחד לאחר פשיטת הרגל של האמנציפציה ובה בעת התעוררות האוטו־אמנציפציה – הביאה אותם לחיזוק לימוד העברית. רבים מהם עברו למרכזים העבריים בוורשה או באודסה; לאחר שעזבו אותם התגוררו חלקם שנים אחדות באוסטריה, גרמניה או שוויץ, ומשם עלו ברבע הראשון של המאה העשרים ואחריו לארץ־ישראל. ביאליק, למשל, יצא מאודסה לברלין בעקבות השתדלותו של הסופר הרוסי מקסים גורקי, שהעריך מאוד את שירתו, ומשם לארץ. בכתיבה בעברית ובהוצאה לאור של ספרות עברית עסקו רוב המשוררים העברים גם באירופה, ואף היו פעילים בקונגרסים הציוניים.
המעניין לגבי חיים לֶנסקי ודוד פוגל הוא ששניהם שהו במקומות שונים באירופה, ולא חיו כלל בארץ־ישראל. נדייק: פוגל היה בארץ פחות משנה ולאחר מכן חזר לאירופה. לֶנסקי כלל לא זכה לעלות לארץ.
ועוד דבר מעניין ביותר לגבי השניים: אף שהשתייכו לדור משוררי התחייה, הם כתבו באופן מודרניסטי, והיו קרובים בכתיבתם למשוררי דור המדינה, זך ועמיחי. מכאן עולה השאלה: הייתכן כי דווקא העובדה שלא שהו בארץ תרמה לחדשנות שלהם? שהרי רוב המשוררים שחיו כאן בסמיכות לביאליק – אף שכל אחד מהם שמר על ייחודו – כתבו שירה חרוזה, וחלקם גם בהברה אשכנזית־מִלעילית. לעומתם, לֶנסקי כתב בהברה ספרדית־מִלרעית, אך שמר על חריזה; פוגל לא שמר כלל על חריזה ועל משקל קבוע, אף שכתב בהטעמה אשכנזית.
שניהם הצטיינו בשימוש מיוחד וחדשני בלשון, אך למרות זאת נשכחו במחצית הראשונה של המאה, כנראה משום שהקדימו את זמנם. בנימין הרושובסקי ודן פגיס – מראשוני החוקרים של דור המדינה – הם שהעלו משכחה את שירי שני המשוררים, והכניסו אותם למחזור השירה העברית.
אהבה לעברית
נתחיל בסיפור צמיחת שירתו של לֶנסקי, על־אף שהיה צעיר מפוגל ב־14 שנים, וזאת משום שאצלו מובנת יותר התשוקה אל העברית. אצל לֶנסקי, כמו אצל ביאליק והמשוררים בני דורו, הייתה השירה העברית כרוכה ברצון לעלות לארץ ולחיות בה. בשפה העברית הם ראו את שפת התנ"ך, שיש לשמור עליה ולהחיותה במהלך החיים בארץ־ישראל.
לֶנסקי, כאמור, לא זכה לעלות לארץ. פרט זה הוא רק אחד מפרקי סבל רבים בחייו; עליו אפשר להגיד שלא היה משורר עברי שהרבה לסבול כמותו. כשנולד בסְלונים (בליטא של היום) בשנת 1905 ננטש על־ידי שני הוריו, וסבו וסבתו העניים מאוד גידלו אותו. כשהיה בן 16 מתו שניהם. הוא למד זמן מה בסמינר בווילנה, וגם שם, לדברי חבריו, בלט מאוד בעוניו. אחר כך יצא ללנינגרד, שהייתה מרכז של סופרים עברים. המשטר הסטליניסטי לא אסר בחוק על לימוד עברית, אך ראה בכך עיסוק קלריקלי, דתי.
לֶנסקי לא היה חבר בשום מפלגה פוליטית. אהבתו הייתה מכוונת אל העברית, אך מצד שני בלט באישיותו גם פן אנרכיסטי־אוטופיסטי שהתנגד לעריצות, ואולי גם לכך הייתה השפעה על יחסו של המשטר אליו. בשנת 1934, לאחר ששהה בכעשרה מחנות עבודה בסביבות לנינגרד, הוגלה ל־5 שנות עבודה מפרכות בסיביר. משם כתב לידידו סערוני שכבר עלה לארץ: "הוציאוני מכאן! אל תפחדו. אם שירי אינם שווים כלום – ידי יפרנסוני. הרי פסי ברזל דרושים גם לרכבת הארץ־ישראלית?!".
בשנת 1940, לאחר שחרורו, הצליח לפרסם קובץ שירים עברי, אך רק בשנת 1958 הגיעו השירים לארץ. המכה הקשה ניחתה עליו בשנת 1941, שבה הפתיע היטלר את סטלין בפלישתו לברית המועצות. סטלין פקד לשלוח שוב לסיביר את כל הגולים ששהו בה בשנים קודמות, מחשש להתפרצות מרידות. לֶנסקי היה בין הגולים. נראה שהוא מת בסיביר בשנת 1943, שכן כוחותיו לא עמדו לו.
איני מכירה משורר כלנסקי שכתב כה הרבה שירי אהבה לעברית, לה קרא "הלשון הדרומית". בשנת 1936, בהיותו בסיביר, כתב את השיר "בצפונו של עולם". העברית מופיעה בו כהתגלות, כדרך היחידה היכולה לתאר את חייו בסיביר, וגם לאפשר לו לשאתם:
לְמָקוֹם זֶה שָׁמֵם… (סיביר), לֹֹא אֵם, לֹא עָמִית, – אֱמוּנֵךְ הֵבֵאת לִי אַתְּ – לְשׁוֹנִי הַדְּרוֹמִית// מִנִּבְכֵי הַזְּמַנִים בְּכל נוֹי נְעוּרַיִך… // לִי נִגְלֵית. הַצָּפוֹן בָּךְ הִכִּיר בַּת־אָחִיו./ הוּא חִבְּקֵךְ וּבְקַרְחוֹ לֹא דָּקַר, לֹא הִכְאִיב./ וּבְגָרְשׁוֹ עוֹפוֹתָיו מֵאִילָן וּמִשִׂיחַ – אֶת זְמִירַיִךְ מִקֶּרֶב לִבִּי לֹא הִסִּיעַ….
העברית, הלשון הדרומית, לשון הארץ החמה, מבטאת את חום הלב, והיא הרחם שממנה נולדה שירתו.
בהיותי בכתה י"א הכיר לנו מורנו, המשורר אריה סיון, את שירו הנפלא של לֶנסקי, שגם הולחן, "קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה":
קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה/ בִּמְרִירוּת מִיצָהּ חֲרִיף־הָרֵיחַ./ רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ, נָד אֲנִי וָנָע – אָדָם אוֹרֵחַ./ נֶטַע־נוֹד חֲבוּט רוּחוֹת קָדִים,/ עַל לֹא חֵטְא רְגוּם בָּרָד חַד־רֶגֶב./ שֵׂיבָתוֹ הַלֵּזוּ הַיְרַקְרֶקֶת/ לִי יָקְרָה מֵאַרְגָמַן וְרָדִים,/ אַף מִשְּׁנִי שְׂפָתַיִךְ בַּת הַיֹּפִי!/ טוּר שִׁנַּיִךְ אַל בִּצְחוֹק תַּחְשׂוֹפִי,/ לֹא נָזִיר אֲנִי וְלֹא עָנָו– קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה.
אז לא יכולנו להבין את השיר, אך סיון שיתף אותנו באהבתו של לֶנסקי לעברית, וגילה לנו סוד: הלענה שלמענה המשורר נודד בסבלותיו, בעלת היופי העתיק (שׂיבתו הירקרקת), היא השפה העברית, היקרה לו מכל יופי נוצץ (ארגמן ורדים, שׂפתי אישה יפה). מאז יפה השיר בעיני שבעתיים.
האהבה לעברית קשורה גם בגאונותו הלשונית של לנסקי. בשיריו נראה לעיתים כאילו אין צורך במילים, אלא די במוזיקה, והרי המוזיקה היא עיקרה של השירה. כך בשיר "לֵילות לִילָך" (1930), שהולחן, המהווה מופת לצליליות לשונית וכן גם להומור:
לֵילוֹת לִילָך, לֵילוֹת לִילָך! // רֵיחָם זָלַף – לֹא לִי, לֹא לָךְ.// רֵיחָם זָלַף, קִסְמָם חָלַף./ לָחַשְׁתִּי לָךְ: הַהֵן, אִם לָאו?// הִרְכַּנְתְּ רֹאשֵׁךְ: הֵן – לָאו, לָאו – הֵן. חִיְכָה לֶחְיֵךְ, גּוּמַת־הַחֵן.// שָׁאַלְתִּי פִּי הַכּוֹכָבִים: מָה טִיב חִיּוּךְ דּוּ־פַּרְצוּפִים?// הָעֲרוּמִים! רָמְזוּ: מִיָּד! רָמוֹז, דָּעוֹךְ אֶחָד אֶחָד.// חָלַף הַלֵּיל כִּיצִיר חֲלוֹם – נֶעֱלַמְתְּ וּבְלִי בִּרְכַּת שָׁלוֹם…/ וְעָלַי צִיֵּץ כָּל עוֹף הַגָּן: מַקְשָׁן טִפֵּשׁ! טִפֵּשׁ מַקְשָׁן!.
האהבה אל הנערה, המוּשֶבת פה ריקם, נמסרת בהשלמה ובטון מפויס (כדאי לקרוא את השיר בקול רם ולחוש את הצליל "לה־לה־לה" העירני המרקד בו).
בעיקר ניתן לתהות בשירת לֶנסקי על כתיבת שירים בעלי ניחוח אופטימי, כמו אלו שהובאו כאן, על־ידי משורר שכל חייו נדד ממקום למקום בעוני ובעבודת פרך. ואמנם, לֶנסקי כתב גם שירים אחרים, המתייחסים ישירות לסבלותיו ונושאים אופי ביוגרפי. כך, למשל, בשירו "נָדוֹן לִשְׁנוֹת טִלְטוּל", שגם אותו כתב בסיביר (1935):
נָדוֹן לִשְׁנוֹת טִלְטוּל וָטֹרַח/ נִדָּח כְּקַיִן, כִּמְקֻלָּל,/ עַל מִי לִסְמֹךְ, עַל מִי לִבְטֹחַ?/ מֵאֲחוֹרֵי פִּסְגוֹת אוּרָל/ הוֹלְכִים שׁוֹקְעִים יְמֵי הַנֹּעַר./ וּמָה מָחָר עָלַי יוּטַל?/ בְּלֵב סִיבִּיר, בְּזֹךְ שְׁלָגֶיהָ/ מָה לִי צָפַנְתָּ, הַגּוֹרָל?/ עוֹד פֶּגַע? הַב! תְּלָאָה – שַׁלְחֶהָ! וְלֹא אֶשְׁאַל עוֹד מֵהֵיכָן:/ אֲנִי מוּכָן, מוּכָן, מוּכָן….
בשיר זה הזעקה חשופה. כאן אין יכולת לחיות באמצעות ההשתייכות אל יקום בעל כוחות זרימה והתחדשות. מצטייר בו ניגוד עז בין אופיו של הטבע ("זֹך שלגיה של סיביר") לבין גורלם של חיי אדם, כשהמשורר הוא מעין סיזיפוס, המוחה נגד גורלו בידיעה שאינו יכול לשנותו.
צריך לומר: לֶנסקי, כפי שהוא מופיע בשיריו, אינו נוטה לדיכאון. שיריו הם ביטוי למצבים משתנים, אבל אינם מבטאים דיכאון פנימי.
שלמות של השפה
בעוד שעל לֶנסקי קיימות עדויות רק משיריו ומסיפורי ידידיו שהועלו על הכתב, הרי שמפוגל, פרט לשירים, יש עדויות נרמזות על חייו גם ברומנים שלו (בעיקר "רומן וינאי") וגם ביומנו השני – הראשון אבד – שנכתב במשך תשע משנות שהותו בווינה (1924־1912).
פוגל, שהיה, מבוגר מלנסקי ב־14 שנים, נולד בסטנוב (אוקראינה). כלנסקי גם הוא למד בווילנה (1912־1909), נדד והוחזק בבתי כלא שונים. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאסר בווינה למשך שנתיים על ידי הגרמנים בשל נתינותו הרוסית. למרבה האבסורד, בשנת 1939 אסרו אותו הצרפתים בפריז בגלל נתינותו הגרמנית… פוגל שהה פחות משנה בארץ־ישראל (1929) וחזר לפריז. בתחילת 1944 עצרו אותו הגרמנים בהוטוויל (נורמנדי), שבה שהה, ושלחו אותו, כנראה, למחנה ההשמדה אושוויץ, שם מצא את מותו.
כפי שכבר נאמר, העברית הייתה השפה הייחודית לכתיבה אצל פוגל, אף כי לא דיבר בה ולא היה כמעט בארץ. פוגל מעיד על עצמו ביומנו: "ראש שאיפתי היה אז ללמוד את השפה העברית בשלמות" (5.2.13), וכן: "תמיד כשאני מצייר לי את עתידי, הריני רואה את עצמי – מה לי לכחש – בתור סופר… אבל לעזאזל, אין לדבֵר הבלים! בין כך ובין כך מפריעה שאלת הלֶחם הרבה". הוא אינו מדבר כאן על העברית, אך זאת משום שברור לו מאליו שזוהי שפת שירתו.
ואכן כשלא היה ביכולתו ללמוד או לכתוב עברית, בעיקר בגלל הרעב, חש מודאג: "ושפתי העברית משתכחת אצלי משעה לשעה מפני שאיני מפתחה בקריאת ספרות עברית ואיני מחזקה בזיכרוני, אבל אין ברירה אחרת", וכן: "הריני דואג כל יום רק לחיי שעה, לאכילה תכופה וללינה. איני קורא ואיני מתעסק ברוחניות". הוא גם כותב ביומנו על עצמו בגוף שלישי דברים המעידים על תחושת הריקנות שהייתה תדיר מנת חלקו: "ספקן וגם ליצן, אבל מפרק לפרק הוא כותב שיר… אי, אי… אין שמחה עמוקה ואמיתית ואין צער עמוק. איזה חיץ בין הכול ובין הנשמה".
אך יש הבדל בין תפיסת העברית אצל לֶנסקי ומשוררי הדור האחרים לבין זו של פוגל. בעוד שכמעט כל הצעירים היהודים שחיו באירופה קשרו את העברית עם חיבת ציון, כשכתיבת שירה בעברית הפכה תחליף לתפילה, פוגל חיפש, כנראה (זאת אנו דורשים מהמאוחר אל המוקדם), רק את השלמות של השפה עצמה. את ארץ־ישראל לא החשיב. הוא דיבר עליה רק כעל מקום שיכול אולי לרפא את השחפת שבה לקה, או שאולי יקבל שם עזרה בפרנסה. ביומנו כתב שאם מוטל עליו לרעוב, מוטב לו להישאר בווינה או לעבור לברלין או לפריז. כשכבר היה בארץ, סירב לעבוד כמורה בגימנסיה (אולי העבודה היחידה שיכול היה לעסוק בה).
כתיבתו של פוגל מודרניסטית כשל לֶנסקי. הוא כתב ללא חריזה ומשקל (בהברה אשכנזית, אף כי כתב חלק משיריו מחדש בהברה ספרדית), אך גם האווירה בשירתו שונה מאוד מזו של לֶנסקי. אצל לֶנסקי המוזיקה יוצרת חיים, גם כשהוא מתאר את התמודדותו מרובת הסבל. אצל פוגל נראה שאילו יכול היה לשתוק, היה שותק. כתיבתו המינימליסטית מכילה בדרך־כלל תארים ולא פעלים, ומבטאת בעיקר מצב סטטי ועגום. דוגמאות מאוצר המילים שלו: דומם, חרישי, חרש, רועד, שחוח, עירום, וגם שמות העצם הקשורים לאותה קטגוריה: שתיקה, לילה, צללים, צל.
נתבונן בשיר שפוגל בחר להעמיד בראש הספר, "לְאַט עוֹלִים סוּסַי":
לְאַט עוֹלִים סוּסַי/ עַל מַעֲלֵה הָהָר,/ לַיְְלָה כְּבָר שׁוֹכֵן שָׁחוֹר/ בָּנוּ וּבַכֹּל.// כְּבֵדָה תַּחֲרֹק עֶגְלָתִי לִרְגָעִים/ כַּעֲמוּסָה אַלְפֵי מֵתִים.// זֶמֶר חֲרִישִׁי אֶשְׁלַח עַל פְּנֵי גַלֵּי הַלֵּיל,/ שֶׁיַעֲבֹר לַמֶּרְחָק.// סוּסַי מַאֲזִינִים וְעוֹלִים לְאַט.
העגלה העולה על ראש ההר היא זו הנושאת מתים בהלוויות. נראה כאילו היא מתמוטטת תחת המעמסה (אולי יש כאן אלוזיה להמוני המתים במגפות באירופה), ומזכירה את הסירה של כארון, המעבירה את המתים להדס.
גם לֶנסקי כותב על סוסים, אך אצלו הם מובילים אותו ממקום למקום, בעוד אצל פוגל נוצרת התחושה שהסוסים, העגלה והמתים הם סמלים למצעד שיש לו רק כיוון אחד: אל המוות. ואם יש משהו שמאפשר ומקל במקצת את המסע אל האחרית, הרי זה השיר החרישי של המשורר הנשמע אל תוך הלילה. נראה כאילו פוגל האקספרסיוניסט משליך באופן הדוק את הגישה הקוהלתית שלו על העולם, כלומר יוצא מתוך עצמו המלנכולי החוצה, בעוד לֶנסקי יוצא מן העולם ושב אל עצמו.
אצל פוגל יש בשירים ציוני זמן רבים: עתה, מחר, לילה, בוקר, צהריים, ערב… הוא, כמו קוהלת, נמצא בנקודת גובה אולימפית שממנה ניתן לראות הכול, ובעיקר את התנועה אל המוות. מקצת משירים אלו הם ארוטיים ומחלקם עולה ניחוח ילדות. אלא שרק משירים מעטים מסוג זה נעדרת חרדת הזמן המוביל אל המוות.
חזון השואה
פוגל נרצח באושוויץ בשנת 1944, ואפשר לשאול על שירתו המלנכולית האם היא מנבאת את השואה. פוגל ידע סבל רב. מלבד העוני המחפיר, הנדודים, בתי הסוהר, הבדידות (שלחלקה הייתה אחראית אישיותו המנוכרת), הוא אובחן מגיל צעיר כחולה שחפת. עם זאת קשה להשוות אותו למשורר כמו אורי צבי גרינברג שכתב מפורשות על רצח עם.
אצל פוגל היחיד קיים לעצמו. אך לאחר השואה, קשה שלא לחשוב עליה עם קריאת שורות כמו:
כְּבֵדָה תַּחְרוֹק עֶגְלָתִי לִרְגָעִים/ כַּעֲמוּסָה אַלְפֵי מֵתִים" או: "אַחֲרוֹנִים אַנַחְנוּ, הַיּוֹם יַעֲרֹב, קָרוֹן יְחִידִי וְאַחֲרוֹן כְּבָר נָכוֹן לַדֶּרֶךְ,/ הָבָה נַעֲלֶה דּוּמָם/ וְנִסַּע אַף אָנוּ, כִּי לֹא יְחַכֶּה.
ההיסטוריה יוצרת הקשרים חדשים, וההווה "משנה" את העבר.
שלושת השירים האחרונים של פוגל נכתבו בצרפת, לפני שהוּבל לאושוויץ. האחד הוא "ערי נעוּרי", שגם הולחן:
עָרֵי נְעוּרַי,/ עַתָּה אֶת כֻֻּלָּן כְּבָר שָׁכַחְתִּי./ וְאוֹתָךְ בְּאַחַת מֵהֵנָּה.// תּוֹךְ שְׁלוּלִית מֵי גֶּשֶׁם/ יְחֵפָה בִּשְׁבִילִי עוֹד תִּרְקֹדִּי – וְהִנֵּה בֶּטַח כְּבָר מַתְּ.// מִתּוֹךְ יַלְדוּתִי הָרְחוֹקָה/ לִדְהֹר אֵיךְ נֶחְפַּזְתִּי, /עַד בּוֹא אֶל הֵיכַל הַזִּקְנָה הַלָּבָן – וְהוּא רָחָב וָרֵיק./ רֵאשִׁית דַּרְכִּי/ שׁוּב לֹא אֵרֶא,/ וְאוֹתָךְ לֹא אֵרֶא,/ וְלֹא אוֹתִי מֵאָז.// אֹֹרְחַת הַיָּמִים,/ מֵרָחוֹק,/ לָנוּעַ תּוֹסִיף הָלְאָה,/ מֵאַיִן אֶל אָן,/ בִּלְעָדָי.
חיים לֶנסקי ודוד פוגל – שני יהודים נודדים. לֶנסקי כתב על עצמו: "נָד אֲנִי וָנָע אָדָם אוֹרֵחַ", ופוגל כתב: "עַל מַעֲלֵה הָהָר / אַט לוֹ יְטַפֵּס צֵל־נוֹדֵד עָיֵף שָׁחוֹחַ". אצל הראשון הנדודים מבטאים געגועים לבית שהיה ("הָיָה לִי גַּג, הָיָה לִי גַּן – / אוֹפִיר שֶׁלִּי וַחֲוִילָה!/ … הַכֹּל עָבָר") ובעיקר לארץ־ישראל. אצל פוגל קיימים געגועים מעומעמים למשהו מן העבר ("וְיֶלֶד כָּחוֹל בִּי יָנוּם/ וְעֵז עֲנוּדָה מַחְרוֹזֶת כֹּוכָבִים"), ובעיקר הם ביטוי לגלות מהעולם, אולי גלות אקזיסטנציאליסטית. לֶנסקי ופוגל כאחד שייכים לפליאדה של ביאליק, אך האחד החשיב את היחד, אף כי היה אינדיבידואליסט, והשני התבדל מחברת אנשים, גם אם היו משוררים כמותו. אולי דווקא העובדה שלא חיו בארץ והיו נתונים פחות להשפעת משוררים כותבי עברית תרמה ליצירתה של שירה מיוחדת במינה אצל שניהם, שירה מודרניסטית מופלאה.
ספר שיריה השישי של ד"ר רבקה איילון "דיבור עם ילדה" ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל.
