צמד ידידים, חכם ושיודע לשאול, נפגשים בספרו של הלל לרמן ליום של שיחה ארוכה על פילוסופיה. כמו בדיאלוגים הסוקרטיים של אפלטון, הצד הידען בשיחה משתדל לדרבן את בן שיחו להגיע לתשובות בעצמו ולהכיר בעצמו בטעויות שבנקודות המוצא שלו. זה האחרון, שומע־הלקח, אינו תמיד לקוח קל. הוא מקשה קושיות ולפעמים חולק. אך בסופו של דבר הוא לומד. שלא כבדיאלוג הסוקרטי, הידען שבין השניים אינו דוחף לאורך כל הדרך לתפיסה אחת, אלא נע בין דעתנות מגמתית לבין הצגת דעות שונות בלי הכרעה.
הספר הדק הוא מין מבוא ידידותי לפילוסופיה. אפילו הומוריסטי למחצה. דרך ארוכה של זיכוך וריכוך עשה הלל לרמן מאז ספרו הקודם "אין אנשים טיפשים", שבו שיטה בקוראיו והתהפך עליהם בתרגילים שלא היה להם כיסוי מספק בגוף הטקסט. הפעם שקד לרמן על יצירת מכלול לכיד ועל דיאלוג בהיר ושנון. גיבוריו מדברים על סוגיות שונות – אונטולוגיה, אמונה, אתיקה, לוגיקה, פילוסופיה של המדע – והמעבר מסוגיה לסוגיה חלק וקולח, ממש בלי תפרים. לרמן מצליח לגלגל את הקורא שלו הלאה והלאה בארצות החוכמה וההתפלספות – בעזרת שתי דמויות פלספניות שיודעות לזרום.
האחדות מושגת גם באמצעות התמקדות. הספר, כאמור, נכנס לחדריה השונים של הפילוסופיה, אך דומה שרובם נועדו בעיניו לשרת את תורת ההכרה ואת תורת היש. הלוגיקה, למשל, מובאת ככלי לביסוס הטיעון האונטולוגי לקיום האלוהים; והוכחה זו, משונה ולא־משכנעת, היא היחידה הנידונה באריכות. יש בדגש הזה על שאלות "מנַין לי שהעולם קיים" ודומיה משהו קלאסי, מעין חזרה לשאלות שפילוסופים בעבר הטיחו אליהן את ראשם; ויש בו, ובדרך הטיפול בענייניו בספר הזה, גם מין שיבה להתנצחויות המעסיקות כיום בעיקר נערים מתחכמים וּוַכחנים כרוניים וכאלה הרווים נחת מהתפלספות מעוטת השלכות מעשיות.
הכרעה נוספת של המחבר תורמת אף היא לאחדות המרקם ולהתאמת הספר לטעם צעיר: כמעט שאין מוזכרים בו שמות של פילוסופים. לעיתים מוזכר פילוסוף בכותרת של פרק אך בפרק עצמו לא מצוין לאיזו מהדעות המוצגות בו הוא אחראי. השיחה בין הידען לתלמידו הנבון מנסה להתמקד ב"מה" ולא ב"מי", ב"מדוע" ולא ב"מתי" וב"איפה". משפטים כגון "יש גישה שלפיה מקור המוסר האנושי היא התבונה בלבד" אופייניים לספר. עולות בו, ומוסברות בבהירות נעימה, עמדות פילוסופיות שלעיתים מתנגשות זו עם זו, ושכל אחת מהן משתייכת למסכת רעיונית ולהקשר זרמי – בלי שהן מקושרות לא למי שהגה אותן, לא לאגפיה האחרים של שיטתו ולא להקשר התקופתי.
ההתבוססות בתורת ההכרה, וההימנעות מהצגת ההקשר ההיסטורי, האידיאולוגי והביוגרפי של העמדות, ראויות לביקורת אך גם מקנות לספר את ייחודו בין ספרי פילוסופיה פופולריים אחרים. נראה שחשוב היה ללרמן שספרו החביב לא יצטייר כספר לימוד. שעידוד הקורא למחשבה חשוב לו מהקניית הידע האנציקלופדי. זה אופיו של המדיום שיצר – והמדיום הדיאלוגי, במקרה הזה, הוא חלק מהמסר.
אני חושב משמע אתה קיים דיאלוגים בגובה העיניים על השאלות הגדולות, הלל לרמן, מנדלי מוכר ספרים ברשת, 2017, 160 עמ'
