להמתיק מר במר: ריסון השיח המתחסד השולט

בסוף השבוע הבא יחול יום הולדתו ה־198 של ר' צדוק הכהן מלובלין, מההוגים הבולטים והפוריים של תנועת החסידות. בדברים הבאים אבקש להציג רעיון אופייני ממשנתו של ר' צדוק הנוגע לפרשת השבוע, ולקשר אותו לביוגרפיה הייחודית שלו כתלמיד חכם ליטאי שעקר ממסורתו ה"מתנגדית" ודבק בחסידות, ולעולמות הרוחניים השונים שהשתלבו באישיותו. לבסוף, אצביע על השלכות שניתן לגזור מהדברים לשיח הרווח בימינו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לראשונה זה שנים: אפס נרצחים בפיגועים אנטישמיים בעולם
– גנץ החליט על סגירת גלי צה"ל, האם יוכל ליישם זאת?
– שבעה מועמדים, רק אחד ינצח: פריימריז במפלגת העבודה

לאחר קריעת ים סוף, מופיע בפרשתנו סיפור מי מרה:

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם.

באיזה עץ המתיק משה את המים המרים, כפי שהורה לו ה'? המדרש מבאר:

בשר ודם מכה באִזמל ומרפא ברטיָה, והקב"ה אינו כן, אלא במכָּה שמכֶּה – בו מרפא… היה משה סבור שהקב"ה אומר לו שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין… העץ… מר היה (תנחומא בשלח, כד).

על פי המדרש, המתקת המים במרה לא נעשתה באמצעות אובייקט מתוק, כדבש או תאנים, אלא דווקא בדרך של "המתקת מר במר".

מוטיב ההמתקה חוזר בדברי חז"ל גם בחטא העגל, תוך קישור לתפקידו הקודם של משה בהמתקת המים המרים בפרשתנו:

מהו 'וַיְחַל משה'? עשה את המר מתוק. 'ויחל' לשון חלוי… כיון שבאו ישראל למרה… התחיל משה מהרהר בלבו ואמר: המים [המרים] הללו למה נבראו? מה הנָיָה [הנאה] יש לעולם בהן? מוטב היה אילו לא נבראו!

…אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תאמר כן, ולא מעשי ידַי הן?! יש דבר בעולם שלא נברא לצורך?! אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, אמור כך: 'עֲשֵה את המר מתוק'. ומנין שלימדו הקב"ה להיות אומר כך?… "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ". 'ויראהו' אין כתיב כאן אלא 'ויורהו'… לשון למוד… כיוון שבאו ישראל למדבר ובקש האלהים לכלותן, אמר לו משה: ריבונו של עולם… מכלה אתה אותם מן העולם? לא כך אמרת לי במרה, הוי מתפלל ואמוֹר 'עֲשֵה את המר מתוק'?! ואף עכשיו, חלי מרירתן של ישראל ורפא אותן (שמות רבה מג, ג).

המדרש מפרש את המילה "ויחל" כנגזרת משורש ערבי שמשמעו מתוק (כמו חלווה). כשם שבמרה נצטווה משה להמתיק את מרירות המים ולהפיג את ייסורי הצמא, כך בחטא העגל הקב"ה מלמד את משה כיצד להמתיק את מרירות החטא ולהפוך את המר למתוק.

כמו הבצל והאש

רעיון זה של המתקת מר במר, מיושם על ידי ר' צדוק בנוגע ליחס שבין המתיקות של החסד, הניתן לפנים משורת הדין, ובין מרירות הדין, המציבה גבולות, שמתבטאים בין השאר בייסורים ובחטא:

והשם יתברך ממתיק את המר במר ולא במתוק… דבר זה לימוד עצה בידיעת דרכי הש"י: כאשר הרע גובר חס ושלום, שאין מקום להמשיך שפע ממידת החסד והרחמים, שהוא בלא הגבלה וצמצום ויוכל חס ושלום הרע להתגבר יותר… [אלא יש] למצוא עצות להמשיך שפע על ידי מדת הדין דוקא, וכענין יצחק ביקש יסורין (בראשית רבה סה, ט). והם מעבירין על דעת קונו לפעמים בביטול תורה ועבודה, ומכל מקום הם כמלח הממתיק את הבשר. וכיוצא בו יש תיקונים גם לתקן הרע הקודם. והכל במשפט. וכדרך שאמרו (עבודה זרה ד, א): "דין דלא כתיב ביה 'אמת', הקב"ה עושה לפנים משורת הדין". והיינו דגם זה דין, כי הוא אחד מדיני ומשפטי התורה לעשות גם כן לפנים משורת הדין, דזהו המתקת הדינים על ידי מדת הדין עצמה, בדרכיו של הש"י, להמתיק המר במר דוקא (ישראל קדושים ז, מג; ההדגשות שלי).

לפי ר' צדוק, המתקת המרירות באמצעות הוספת גורם ממתיק עלולה להפוך את המרירות לחסרת משמעות וממשות – אם בשל ותרנות יתרה כלפי החטא, ואם בשל מחיקת המרירות בעוצמות הגדולות של החסד חסר הגבולות. בכך נפגם לא רק המר, אלא גם איכותה של המתיקות עצמה, ההופכת סכרינית וקיטשית.

הוספת חסד מתוק במקום שבו מצוי הדין המר (מקור הרע), עלולה להוביל לוויתור לרע ולעושיו, ואף לחיזוק חיוּתם וכוחם. חשש זה מתגבר לאור תפיסת התשובה של ר' צדוק, הנעוצה בהבנה שגם החטא היה רצון ה' (חסד; צדקת הצדיק מ), ועל כן אין לחוש לגביו אשמה ואחריות (דין), ואולי אף יש לבקש את הניצוץ האלוקי שבו לכתחילה, כדרך השבתאים.

כדי להתמודד עם חשש זה מעדיף ר' צדוק את "המתקת המר במר"; כשם שחריפות (דין) הבצל מתמתקת דווקא בהעברתו באש (דין) ומגלה בו טעם חדש ואיכותי יותר – כך בהדגשת הדין מורחב החסד שבסוף דווקא על ידי תיקון החטאים מתוכם עצמם, שאף בתיקונם אינם נמחקים אלא נותרים בממשותם. את הדין והרע הנגזר ממנו יש לתקן דווקא מתוך הדין עצמו. אמנם הדין הוא צמצום, המונע חיוּת של חסד מהחוטא הזקוק לה כעת ביותר, והדין הוא אף מקור החטא ועיסוק בו עלול להרחיב את החטא – אך דווקא כך ניתן להימנע מחסד שלא במקומו, ולהצמיח חסד אפילו מתוך הדין.

כך מבין ר' צדוק גם את בקשת הייסורים של יצחק, המייצג את מידת הדין. אמנם גם הייסורים כרוכים בהמשך החטא – בביטול התורה שהם גורמים, או בכלל בהיותם דין המפריד בין האדם לאלוקיו (כגון בתחושת חוסר המשמעות והיעדר ההשגחה הנלווית להם); אך חריפותם היא כחריפות המלח שלבסוף ממתיק את הבשר. בקשת ייסורים היא קבלת הדין, המבינה כיצד העונש צומח מתוך המעשה הרע עצמו ואף מתקנו, ומכאן שהדין והרע הנגזר ממנו הם המעניקים לאדם עצמאות בחירית.

קבלת הדין המר ממתיקה אותו מתוכו עצמו ומעניקה לו ממשות, אף שביחס למוחלטות האלוהית אין הוא אלא קונטינגנטי, ארעי וזמני. ממשות קונטינגנטית זו עולה באי־הבנתו של משה מדוע ברא הקב"ה בעולם דברים שאינם נחוצים, כגון מים מרים. הציפייה היא שתיקונם יהיה במה שיש בו נחיצות ומשמעות – במתוק. אך הקב"ה לא רק ממתיק את המים, שחסרונם מייסר את ישראל, אלא גם מוסיף ומלמד את משה את דרכו: תיקון המכה המקרית והסתמית מתוכה עצמה; גם בסתמיות הקונטינגנטית הקב"ה מצוי. אף שהנוכחות האלוקית מתקנת את הרע ומשנה את איכותו, אין היא משנה את סתמיותו אלא מעניקה לו ממשות ככזו, כסתמית וקונטינגנטית. מדברי המדרש על "ויורהו" לומד ר' צדוק שהקב"ה מורה לנו לדבוק בדרכיו ולהמתיק גם את מרירות החטא הקונטינגנטי מתוך עצמה.

המתקה כזו ניתן למצוא גם באופן הצורני שבו מתמודד ר' צדוק עם חוטאי העבר בישראל. ר' צדוק אינו מסתפק בטענת החסד הכללית ששורשם הפנימי של ישראל דבוק בקב"ה וש"הכל בידי שמים"; הוא מתדיין (דין) מדקדק בפרטי מעשה החטא (דין), במקורותיו ובתוצאותיו, ואפילו במראית העין החיצונית שלו, והתדיינות זו מובילה לגילוי הטוב והחסד המתוק שהניעו אליו וצמחו ממנו. למשל, במקרה של חטא העגל שבו חילה משה את פני הקב"ה – הוא הביא למתן לוחות שניים הכוללים את התורה שבעל פה ובניית המשכן וריבוי המצוות הכרוכות בו (דברי סופרים לח). החטא מתגלה כחלק מהרצון האלוקי בבחירה עצמה; התיקון אינו משיב את הרע להיות טוב פשוט, אלא הופכו ל"טוב מאוד" הכולל לפי ר' צדוק את הרע עצמו, והוא גדול מהטוב הרגיל (צדקת הצדיק קב).

כך מורחב החסד כשהוא מתגלה אפילו בדין עצמו ובפרטיו, אפילו בחטא ובייסורים, ואפילו לגבי העבר שבאופן ריאלי אינו ניתן לתיקון; הדין האנושי מתגלה כמה שמוסיף כביכול חידוש דינמי על המוחלטות האלוקית. החטאים והייסורים אינם מתבטלים בוותרנות, בטשטוש ההבדל בין טוב לרע או במחיקתם כפרטים חסרי ממשות לעומת החסד והטוב האינסופיים הכלליים והמוחלטים. "לפנים משורת הדין", מדגיש ר' צדוק, אינו התרת הרצועה אלא נובע מהדין עצמו.

עם זאת, אף שלדין עדיפות על החסד, אין זאת אלא משום שבסופו של דבר הוא רק אמצעי להשגת החסד: התמקדות בדין כמטרה בפני עצמה או בחסד כמטרה המבטלת את הדין כאמצעי, סופה ייסורים וחטא; שימוש בדין לתיקונו שלו יוביל לחסד הגבוה יותר מהחסד הרגיל.

בין חסידות להתנגדות

תפיסה זו מתקשרת גם לעמדתו הייחודית של ר' צדוק ביחס למסורת החסידות, שאליה פנה לאחר שגדל במסורת הליטאית־מתנגדית. בדרך כלל מתואר מעבר זה כהיפוך הלב, כאשר ר' צדוק נטש את חינוכו המיוסד על דרך היראה והדין – בהבלטת הלמדנות הדקדקנית והטרנסצנדנציה האלוקית – והחליף אותו באהבה ובחסד המאפיינים את החסידות כשמה, וחותרים לקרבת אלוקים אימננטית.

ואולם נראה שהדברים מורכבים יותר. תורתו של ר' צדוק, המשקפת את אישיותו, מיוסדת על הפרדוקס: האחיזה בין שני קצוות סותרים במלואם, ללא כל מיתון של קצה זה או אחר על מנת שיסתדרו זה עם זה. באופן זה נוצר ביניהם קשר של מתח הדדי, קשה – אך מפרה. כך ביחס לסוגיית "ידיעה ובחירה" השוזרת את כתביו; וכך גם ביחס למתח בין חסידות והתנגדות, שהוא היחס בין חסד לדין – או "המתקת המר במר". הבנה זו יכולה אולי להאיר גם את יחסו הכללי של ר' צדוק לחסידות, ומדוע בחר דווקא במסורת פשיסחה־קוצק.

במעברו לחסידות לא מחק ר' צדוק את עברו המתנגדי אלא ביצע בו "אתהפכא", שעם שיש בה טרנספורמציה – היא משמרת את הממשות הקודמת. בבואו לחצרו של ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה הצטרף ר' צדוק למסורת פשיסחה־קוצק, שגם היא מאופיינת בלמדנות ובחתירה בלתי מתפשרת לאמת אישית, בבחינת "יקוב הדין את ההר"; בחצר זו התעצבה דמות "החסיד הלמדן", החותרת להשגת הדבקות החסידית בקב"ה מתוך מאמץ אינטלקטואלי דווקא בלימוד התלמוד, ולאו דווקא בלימוד הקבלה בשל הדגשתו את הדבקות, הטהרה והקדושה שבלימוד. ר' צדוק, שכבר בצעירותו עסק בשאלת "ידיעה ובחירה", מצא את מקומו דווקא באיז'ביצה, שכן בה המאמץ הבחירי של עבודת ה' בטהרה עצמית לא מוּקד רק למודע, כמו בפשיסחה, אלא חתר לרתום גם את הלא־מודע, מתוך הכרה ש"הכל בידי שמים" – ושרצון ה' מתגלה בליבו ובתשוקותיו של האדם, ולעיתים אף באופן של פריצה זמנית של ההלכה. הלמדנות קוּשרה בה לתיקון החטא, ההופך לגורם חיובי של תשוקה בלימוד.

כך מצטיירת מסורת פשיסחה כמבליטה את הדין. ומה אפוא מקומה במסורת החסד של החסידות? במה היא שונה מהתפיסה המתנגדית? מתוך "המתקת המר במר" שמציב ר' צדוק ניתן להציע בהכללה, שבעוד שמטרת התפיסה המתנגדית היא הדין, עבור המסורת הפשיסחאית לדין יש אמנם עדיפות על החסד, אך זאת רק בהיותו אמצעי קונטינגנטי לחסד המוחלט.

בזרמי חסידות מסוימים חתרו לחסד באמצעות החסד עצמו, ובהיפגשם ב"דין" (ייסורים או חטא) הוסיפו עליו אהבה וחסד, בהנחה שריבוי הטוב יבטל את הרע. ר' צדוק מזהה סדר כזה מצד הקב"ה:

הסדר מצד השם יתברך בקבלת התורה: 'אנכי' ואחר כך 'לא יהיה', שיוקבע הקדושה, ואחר כך ממילא נעקר היצר הרע, כמו שהיה קודם הקלקול, האלקים עשה את האדם ישר (פרי צדיק ג, בחוקתי ב).

אך מילוי העולם בחסד ואהבה, ב"אנכי" שמצד הקב"ה, הוא מילויו ב"ידיעה" המוחלטת המבטלת את ה"בחירה" והדין הקונטינגנטיים, ולפי ר' צדוק הוא עלול גם לחזק את הרוע – בנטרול האשמה ואחריות התיקון, ואף בהצדקה שהחטא הוא רצון ה' לכתחילה. לכן מבקש ר' צדוק את החסד כמסורת החסידות, אך את זה העולה מהדין עצמו, כמסורת המתנגדים; לפיכך –

מצד האדם, שעיקר ההשתדלות ביראה, כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה", ואחר כך בא האהבה ממילא מצד הש"י (שם, ראש חודש אייר ה).

"אנכי" ו"לא יהיה לך"… [הם] כלל מצוות עשה ולא תעשה… "סור מרע ועשה טוב", שמקודם צריך לסור מהרע להוריק כל הרע מה"לב כסיל [לשמאלו"; קהלת י, ב] ואז יוכל להכניס דברי תורה בלב, שהוא "ועשה טוב" (שם ה, ראה ח).

בבואו לאיז'ביצה מצא אפוא ר' צדוק לא רק את התאיזם הטרנסצנדנטי והלמדנות הליטאיים, אלא גם את הפנתאיזם האימננטי והדבקות החסידיים – מתוך הלמדנות עצמה; הוא מביא את הדרך הפשיסחאית לשיאה, כשהוא מגלה את העבודה מהאהבה והחסד של החסידות שלא בהוספת מתיקות של חסד, אלא מידה כנגד מידה – מתוך המרירות של הדין עצמו, מתוך עצם הדקדקנות והעבודה מיראה של ההתנגדות, ב"המתקת המר במר"; בכך הוא מבצע "אתהפכא" הכוללת פרדוקסלית את שני מהלכי חייו יחד.

לא למסמס את ההבדלים

להמתקת המר במר, כפי שמציג אותה ר' צדוק, השלכות רבות למרחב הציבורי האקטואלי שבו אנו חיים כיום. החתירה לשלום מיוסדת בעולם המערבי – לא פעם בהשפעה כזו או אחרת של דת החסד, הנצרות – על תפיסות של חסד השובר את הגבולות, שעל מנת לקבל את ה"אחר" דורש למחוק את ההבדלים ("האחר הוא אני"), להפנות את הלחי השנייה, לבטל את הזהות העצמית והשורשיות הכרוכה בדם ובאדמה, לטובת זהותו של ה"אחר" הנדכא.

בכך נפתחה פוליטיקה של זהויות, שחוקיה חוקי התקינות הפוליטית, שאינם מושתתים על הזכות שבדין – כלומר בזכות השתדלותו של האדם, אלא על ה"זכות" שבחסד – משום עצם היוולדו זכאי הוא לזכות כזו או אחרת. האפשרות להשיג במערכת זו דבר היא רק באמצעות ההתקרבנות, המעוררת את מצפון הזולת לחמול ולהעניק לאחר בחסד וברחמים, לפנים משורת הדין התובעת גם את עוולותיו של אותו אחר מתקרבן.

שיח זה אינו נחלתו של השמאל הפוסט־מודרני בלבד; זהו השיח הדומיננטי כיום בכול – גם בשורות הימין, האמון על הדין שבברית עם התורה, העם והארץ. הדבר נכון לא רק לפוליטיקה "הגדולה", שבה אנשי ימין עסוקים בתלונות על האופן שבו "הדירו" את הימין כל השנים מן התקשורת והאקדמיה, או מחזיקים במשרדים בעלי ניחוח בולשביקי כמו "המשרד לשוויון חברתי", אלא גם לפוליטיקה "הקטנה" שמאפיינת כל קבוצה אנושית: די להיות חבר בקבוצות ווטסאפ מקומיות – מחברי ילדות ועד קבוצות הורים של כיתה או שבט של הילדים – כדי להיווכח עד כמה השיח המתחסד שולט, בדרך כלל שלא במודע. הילדים (ובעקבותיהם המורים המשמשים אותם) מוצגים כקורבנות מעצם היותם ילדים, ועל ההורים לטפחם ולהגן עליהם רק בדרך אחת: דרך החסד המוחל והמכיל; לעולם לא בדרך הדין והגבול, הנתפס כניכור וכאכזריות.

"המתקת המר במר" כפי שתוארה לעיל, עשויה להציג אלטרנטיבה: אמנם החסד המקרב לבבות זרים ומוחל לחולשותיהם הוא המטרה; אך הדרך לכך אינה במסמוס ההבדלים, הלבושים והגבולות (דין), אלא דווקא מתוך דין ודברים דווקא עליהם, באופן שיעורר אמנם מתח קשה – אך עם פוטנציאל פורה להתחדשות, שבמקום לוותר ולמחוק את העוולות ההדדיות או את הקשיים והנפילות, תצמח דווקא מהם.

ספרו של ד״ר אביחי צור, ״השורש הנעלם – פרדוקס ׳הידיעה והבחירה׳ במשנת ר׳ צדוק הכהן מלובלין״, יצא לאור בקרוב בהוצאת תבונות של המרכז האקדמי הרצוג