בהלוויות יהודיות נהוג שעם הטמנת המת בקברו פונה איש החברה קדישא אל המת ואומר: "אנחנו פוטרים אותך מחברות בכל חברה או ארגון", כסוג של ביטוי להתרת כל הקשרים והמחויבויות בין הנפטר לעולם הזה. אילו ספדו בהלוויתו של משה מושקוביץ ממשואות־יצחק, שנקרא בפי כול מושקו, כל נציגי הארגונים שבהם היה חבר בימי חייו, ההלוויה הייתה נמשכת שעות ארוכות. אין כמעט גוף המזוהה עם הציונות הדתית שמושקו לא היה חבר בו או פעל בו בשלב כלשהו של חייו, וברבים מהם גם כיהן כיו"ר או חבר הנהלה: מהמועצה האזורית שפיר ועד מועצת העיר אפרת, מישיבת הר עציון ועד אוניברסיטת בר־אילן, מכללת שערי משפט, היכל שלמה, ישיבת ירוחם, ישיבת שיח יצחק, מכון צומת, עמותת מנורה להשבת ספרי תורה ותשמישי קדושה לישראל, עמותת תימורה להקמת מוסדות לנוער דתי מנותק, ועוד ועוד ועוד. כולם היו בניו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
הסבה מקצועית: עובדות התרבות שהפכו לחוקרות אפידמיולוגיות
בלי ימין ושמאל: שמירה על האקלים צריכה להיות קונצנזוס
"גם אם לפעמים נשארים כלים בכיור, אנחנו מצליחות להירדם"
הרב שלמה ברין, ר"מ בישיבת הר עציון, שמושקו היה מייסדה ויו"ר ההנהלה שלה עד יומו האחרון, אומר: "זה היה מדהים. במשרד שלו היו מתקיימות ישיבות קצרות, והוא יכול היה תוך כמה דקות לעבור מנושא לנושא. חמש דקות לפיתוח הישיבה, חמש דקות לקליטת עולים, חמש דקות דיון על החזרת ספרי תורה מפולין, וללהטט בין כל התחומים האלה מתוך שליטה מלאה בפרטים. בכל ישיבה כזו הוא היה רושם ביומן מה שצריך לעשות, ומיד כשהסתיימה הישיבה גם מתחיל בביצוע".
שורה ארוכה של פרויקטים שהקימה הציונות הדתית ב־73 שנות המדינה חייבים לו את עצם קיומם, אבל מחוץ לציונות הדתית ולמעגל אנשי העשייה של משרדי הממשלה ותנועות ההתיישבות, איש כמעט לא שמע את שמעו. מושקו תמיד העדיף את העבודה מאחורי הקלעים, בלי טיפה של יחצנות. חבריו מספרים שהעבודה מאחורי הקלעים הייתה חלק מכלי העבודה שלו: גם כי בדרך הזו פחות מעוררים התנגדות, וגם כי כך מאפשרים לאדם שאתה צריך את עזרתו לקחת את הקרדיט לעצמו.
סיפור חייו נשמע כמו מהדורת פורסט גאמפ של הציונות הדתית: איש שהיה בכל מקום שבו התרחשו האירועים החשובים; תורם להם תרומה מכרעת בעצמו, אבל תמיד מאחורי הקלעים.
הוא נולד ב־1925 בברטיסלבה שבצ'כיה, ועלה עם משפחתו לארץ כשהיה בן עשר. הם התיישבו בתל־אביב, ומושקו הצעיר נשלח ללימודים בתיכון החקלאי במקווה ישראל. שם פגשה אותו רבקה נדיבי, שמאותו רגע והלאה הפכה לחברה קרובה במשך 78 (!) השנים הבאות, כולל שכנות קרובה למשפחת מושקוביץ בביתם שבמושב משואות־יצחק.
נדיבי סיפרה: "זה היה בשנת 1942. הגעתי למקווה ישראל, והוא כבר היה מבוגר ממני בשנתיים. כמוהו גם אני נולדתי בצ'כיה, אבל באתי לארץ בעליית ילדים, ללא הוריי שנשארו שם, והוא הרגיש צורך לדאוג לי. הוא עבד במחלבה, ותמיד דאג לי לחלב. הוא התבלט בלימודים כתלמיד טוב. בכלל היה חרוץ מאוד, וגם אהב לעבוד עם העיזים. אני חושבת שבתוך נפשו, בעצם הוא היה חקלאי. ב'מקווה' הוא דווקא לא התבלט במיוחד בתפקידי מנהיגות. זה התחיל מאוחר יותר. בכל אופן, מכיוון שלא הייתה לי משפחה, הבית שלו היה לי כמו משפחה. התארחתי שם המון, והייתי בקשר נהדר גם עם ההורים שלו.
"כשסיימנו את 'מקווה' הקמנו את הגרעין הצ'כי, כדי לבנות יחד קיבוץ. הקמנו גרעין של 40 איש, והלכנו לטירת־צבי ללמוד מה זה קיבוץ. אחרי ההכשרה בטירת־צבי מיקמו אותנו באופן זמני בתל־עריש, לא רחוק מ'מקווה', והוא וחנוך אחימן (אביו של ינון אחימן, לימים ראש המועצה המקומית אפרת; י"ש) דאגו לכל הצרכים שלנו ולקשר עם המוסדות". וכך היה מושקו גם בין מי שסיכמו שהגרעין יעלה להתיישבות בגוש עציון, והקיבוץ שיבנו ייקרא משואות־יצחק – על שם הרב הראשי של אותם ימים, יצחק הרצוג, שעוד היה בין החיים.
ניסוי כלים
כמי שכבר התחיל לבלוט בלקיחת אחריות ציבורית, נשלח מושקו בשלב מסוים למחנות המעפילים בקפריסין, שם היו עצורים המעפילים ששלטון המנדט הבריטי לא אפשר את כניסתם לארץ. לימים יתייחס לשליחות הזו כאחד הרגעים המכוננים של חייו: גם במה שחווה שם, וגם במה שלא חווה בארץ. בקפריסין פגש לראשונה את ניצולי השואה, וסבלם עשה עליו רושם גדול. אריאל סקולוף, מנכ"ל עמותת תימורה שהקימה עם מושקו את הכפרים לנוער מנותק באבנת ובמחולה, התרשם ש"בקפריסין הוא רכש את הרגישות הגדולה שלו לסבל אנושי. לראות לא רק את התמונה הגדולה של הפרויקט שאותו רצה לבנות, אלא גם את האנשים".
אך בזמן שהוא פעל שם, בארץ התחוללה מלחמת העצמאות ובמהלכה נפל גם גוש עציון ובתוכו קיבוץ משואות־יצחק. לפני יותר מ־30 שנה ראיינתי את מושקו לעיתון "נקודה", והוא הגדיר את העובדה שלא היה עם חבריו ברגעיהם הקשים כטראומה של חייו. מאז עשה הכול כדי לדאוג לאנשי הגוש ולהנצחתו, ולימים גם לבניית הגוש מחדש.
כשחזר לארץ, משימתו הראשונה אכן הייתה לדאוג לאלמנות וליתומים של הגוש. הוא חיפש עבורם מקומות יישוב ומקומות עבודה, תוך דאגה גם לצרכיהן הפרטניים של המשפחות. בתוך כך עמדה על הפרק גם שאלת הקמתם מחדש של קיבוצי הגוש. את כפר־עציון אי אפשר היה להקים, כיוון שהירדנים ערכו טבח בכל הגברים ששרדו את הקרב. חלק מאנשי הגוש הלכו עם דוד בן־דוד להקים את מושב ניר־עציון על הכרמל. מושקו לקח על עצמו לדאוג לאחרים, ופעל להקמה מחדש של שני הקיבוצים הדתיים האחרים, משואות־יצחק ועין־צורים, באזור שפיר שליד קריית־מלאכי. "הציעו לנו לבוא להתיישב גם כן על הכרמל, אבל האנשים שלנו החליטו שהאדמות באזור שפיר יותר טובות לחקלאות", מספרת נדיבי.
מושקו לא רק דאג לשיקום הקיבוצים, אלא הפך בעצמו לראש המועצה האזורית שפיר, תפקיד שאותו מילא במשך 27 שנים רצופות, מ־1952 עד 1979. בשנים ההן נוצר הקשר העמוק שלו עם מנהיג המפד"ל ושר הפנים של אותם ימים, משה חיים שפירא. שפירא סייע למושקו בפיתוח אזור שפיר, ומושקו סייע לשפירא בהקמת מפעלים אחרים של הציונות הדתית, כדוגמת אוניברסיטת בר־אילן. עד יומו האחרון הייתה תמונתו של שפירא, המפא"יניק הגדול של הציונות הדתית והסמל לפשרנות המאוסה מבחינת הדור הצעיר והמרדני שהחל לקום אז, אחת התמונות היחידות שהתנוססו במשרדו של מושקו. הוא נדהם לגלות שגם בין מנהיגי הדור הצעיר היו כאלה שלא זיהו במי מדובר.
בשבוע החולף, כשכולם דיברו על מושקו כבנאי הגדול של גוש עציון, נשכחו משום מה 27 שנות שפיר. אבל בשפיר ביצע מושקו את ניסוי הכלים של כמה מהרעיונות שיישם אחר כך בגוש. לדור שידע רק ערים, קיבוצים או מושבים, הוא יצר צורת התיישבות חדשה: היישוב הקהילתי. מסגרת שמאפשרת חיי קהילה, בלי להתחייב לשיתופיות החונקת של היישובים החקלאיים. כך נבנו בשפיר מרכז שפירא ואבן־שמואל, ואיתם חידוש נוסף: יישוב שנבנה סביב מוסד חינוכי. מרכז שפירא נבנה סביב ישיבת אור עציון, ואבן־שמואל סביב אולפנה לבנות. כך ייבנה בעתיד גם היישוב אלון־שבות, סביב ישיבת הר עציון.
הרעיון, כפי שאמרו ידידיו, היה שמוסד חינוכי מביא איתו קודם כול משפחות רבות של אנשי צוות שיגורו סביבו, ואחר כך גם משפחות של תלמידים ובוגרים. אבל נראה שלא רק השיקול התועלתני הזה עמד לנגד עיניו של מושקו; אולי אפילו התייחס לכך רק בתור תירוץ. תחום החינוך, ובמיוחד מוסדות תורניים, היה קרוב מאוד לליבו בכל מקרה. אגב, לא במקרה נקראה הישיבה אור עציון לזכרו של האזור האהוב, והיישוב הקהילתי נקרא לימים מרכז שפירא, לזכרו של הפטרון והחבר האהוב.
ישיבת אור עציון גם הייתה הבסיס לחברות עמוקה וארוכת שנים בין מושקו לרב חיים דרוקמן, שאותו הביא מושקו לעמוד בראשה. הרב דרוקמן סיפר: "הקשר בין היישוב לישיבה היה חד־משמעי. בתחילת הדרך (עד שהפכה לחלק ממרכז ישיבות בני עקיבא, שדרוקמן עומד גם בראשו; י"ש), הישיבה הייתה בבעלות המועצה, והמועצה היא שהייתה חתומה על כל הצ'קים".
הקשר בין מושקו לרב דרוקמן הפך לידידות אמיצה לכל החיים. עד השבועות האחרונים ממש נהגו השניים להיפגש בכל יום שישי, לשוחח על כל מה שמעסיק אותם, ובמיוחד על מצבה של הציונות הדתית. "המשבר הפוליטי של הציונות הדתית מאוד הטריד אותו. לא שהיה לו איזה פתרון קסם, אבל בהחלט היה אכפת לו. הוא היה איש הציונות הדתית בכל רמ"ח איבריו", אומר הרב דרוקמן.
לא פחות מתיאטרון ירושלים
מלחמת ששת הימים העניקה למושקו את ההזדמנות להגשים את חלום חייו: לשקם את המפעל שבו התחילו חבריו, אלה שלא היה לצידם ברגעיהם הקשים. הוא התחיל בכך עוד בימי המלחמה עצמם. ביומנו מאותם ימים, בעמוד המוקדש לכ"ח באייר, היום שבו שוחררו ירושלים וגוש עציון גם יחד, רשומות תוכניות מפורטות שכנראה נכתבו באותו יום עצמו, להחייאת הגוש: מרכז אזורי שישמש כמרכז מנהלי למשקים החקלאיים, מוסדות חינוך (כולל ישיבה גבוהה ובית ספר שדה), ומרכז תיירות.
זמן קצר אחרי המלחמה הוא כבר ניגש להגשמת התוכניות. את כפר־עציון החיו ילדי הנופלים והלוחמים. הם לא נזקקו לו. אבל מושקו חלם כאמור על מרכז אזורי שיקום סביב ישיבה, וכך הגה את הקמת ישיבת הר עציון. מאז ועד יום מותו, במשך 52 שנים, הוא היה היו"ר המיתולוגי של הנהלת הישיבה, זה שבלעדיו לא ייכון דבר. הוא האיש שהזמין את הרב יהודה עמיטל לעמוד בראשות הישיבה, וכשהרב עמיטל ביקש לצרף לישיבה ראש ישיבה נוסף, מושקו הוא שביצע את משימת הבאתו של הרב אהרן ליכטנשטיין. למעשה, כל אנשי הישיבה מתארים אותה כמי שהונהגה בידי שלושה: שני ראשי הישיבה, ומושקו.
"למושקו הייתה אמונה גדולה, וגם אמונת חכמים גדולה", אומר ברין. "למרות שהיה דעתן, בכל נושא לימודי ותורני הוא ביטל את עצמו לגמרי בפני ראשי הישיבה. מבחינתו המושג 'מרא דאתרא' היה מקודש. אבל אין ספק שבכל התחום של פיתוח הישיבה, העובדה שהיא הפכה למוסד ענק שמפעיל היום גם מוסד מקביל לנשים (המדרשה במגדל עוז; י"ש), ובשעתו הקימה גם את מכון יעקב הרצוג להכשרת מורים שלימים הפך לגוף עצמאי בשם מכללת הרצוג – נזקפת קודם כול לחזונו של מושקו. אני מתאר לעצמי שאם פה ושם התגלעו חילוקי דעות בין שני ראשי הישיבה, היה לו גם חלק במציאת הנוסחה המאזנת והמפשרת ביניהם".
הוא אהב את ראשי הישיבה כבני משפחה ממש, והם השיבו לו באותה מטבע. ברין מספר ששבועיים לפני פטירתו של הרב ליכטנשטיין, הוא בא לשיחת פרידה ממושקו: "מושקו סיפר לי שהרב ליכטנשטיין יזם את הפגישה, ובמהלכה הוא פרש את המהלכים הגדולים השונים שעשתה הישיבה במשך השנים וניתח מה לדעתו הייתה הצלחה ואיפה נכשלו. זו הייתה דרכו להיפרד. כשסיימו, מושקו ליווה אותו עד הדלת והם התחבקו ובכו דקות ארוכות. שבועיים אחר כך הרב נפטר".
באותו ריאיון שקיימתי עם מושקו לפני שלושה עשורים, שאלתי אותו מדוע החליט לבנות את הישיבה כמבנה מפואר, עם בריכת דגים ורצפת שיש, עניין לא שכיח באותה תקופה בעולם הישיבות, לפחות לא בישראל. תשובתו האינסטינקטיבית חרוטה עד היום בזיכרוני: "ולא תהיה כוהנת כפונדקית? למה אנחנו מבינים שתיאטרון ירושלים צריך להיות במבנה מפואר, וישיבה לא?"
"הוא כמו אליהו הנביא"
באמצע שנות השבעים כבר נפנה להשלים את חלומו החדש: הקמת עיר בגוש עציון, הלא היא אפרת. עודד רביבי, ראש המועצה הנוכחי של אפרת, אומר: "הטראומה של נפילת גוש עציון ב־48' הייתה בשביל מושקו טראומה מכוננת. הוא לא היה מוכן שמשהו דומה יתרחש אי־פעם בעתיד. כדי למנוע תסריט כזה הוא חלם, בין היתר, על יישוב 100 אלף יהודים בין ירושלים לחברון. חלק מהפרויקט הזה היה לא להסתפק בישובים קהילתיים וקיבוצים, אלא לבנות גם עיר. זה היה חזון מאוד מרחיק לכת, אבל מושקו ידע לחלום רחוק מצד אחד, וגם להיות לגמרי עם רגליים על הקרקע בהגשמה פרטנית של החלום מצד שני".
כדי לממש את החלום בדיוק באופן שבו חלם אותו הוא פרש מראשות המועצה בשפיר, ודאג להתמנות לראש המועצה באפרת (מכיוון שזו הייתה עיר בהקמה, לא היה צורך בבחירות). בנוסף, הוא הגה רעיון שהגרעין הראשוני להקמתה של אפרת יהיו עולים מארה"ב ומדרום אפריקה, שתי ארצות שבהן התגוררו יהודים אמידים בפרוורים עשירים, ויישוב כמו אפרת היה אמור לקסום להם. לשם כך יצר קשר עם הרב שלמה ריסקין מניו־יורק, וביקש ממנו לדאוג להבאת אותם יהודים.
הרב ריסקין מספר: "את הקשר בינינו יצר יהודה נוימן מעין־צורים, שהיה משבויי גוש עציון במלחמת השחרור וחבר של מושקו. הוא ידע שאני מחפש הזדמנות לעלות לארץ. מושקו אמר לי ששמע מגולדה, ממש בסוף הכהונה שלה כראש ממשלה, שיש צורך בגיוס יהודים עשירים מארה"ב ודרום אפריקה, ושאם נצליח לגייס עולים כאלה היא תדאג שכל אישורי הבנייה יינתנו תוך זמן קצר. ואז הוא הציע לי עסקה: שאני אגייס את היהודים האלה, ואהיה הרב של אפרת כשהוא מכהן כראש המועצה.
"מאוד התרשמתי ממנו והסכמתי מיד, אבל כשבאתי הביתה וסיפרתי לאשתי היא קצת חששה: אתה הרי לא מכיר את האיש הזה, איך אתה יכול לבנות את כל העתיד שלנו על ההבטחה שלו. אז החלטנו שנתייעץ עם הרבנית ליכטנשטיין, שמושקו היה מעורב גם בהבאת משפחתה לארץ. ידענו שממנה נקבל תשובה כנה. כשהגעתי אליה היא אמרה לי דבר שמאוד הרשים אותי. מושקו, אמרה, הוא כמו אליהו הנביא".
הדיל מומש. ריסקין הביא לאפרת עשרות משפחות מארה"ב ודרום אפריקה גם יחד (שאליה נסע לכמה סבבי הרצאות), והתמנה לרב היישוב. "מושקו היה האדם הנוח ביותר לעבוד איתו. כמעט לא היו לנו חילוקי דעות, ואם היו, הם נפתרו בנועם ובפשרה. מעולם לא שמעתי אותו צועק או מתרגז", מעיד הרב ריסקין.
מושקו כיהן בראשות מועצת אפרת, כממונה מטעם משרד הפנים, ארבע שנים בלבד – מהנחת אבן הפינה ב־1981 ועד 1985. הוא לא העמיד את עצמו לבחירה מחודשת כראש המועצה, משום שלא רצה לגור במקום. ריסקין: "הרבה אנשים התפלאו מדוע אינו עובר בעצמו לאפרת, שהרי היה כל כך מחובר למקום ולגוש עציון בכלל. אבל אני חושב שבסוף בסוף, הוא היה עוד יותר מחובר לחברים הוותיקים שלו במשואות־יצחק. הוא אהב את הבית הצנוע שלו ואת העובדה שהוא יכול לקרוא לעצמו 'חבר משק', למרות שכל הזמן עבד בעיר ובגוש. אחרי שאשתו הראשונה אורה נפטרה, היה לו עוד יותר קשה לעזוב את הבית שבו חיו". שנים אחדות אחרי פטירתה של אורה, אם ילדיו, התחתן מושקו עם יעל. הם חיו יחד 42 שנה, עד מותו.
אבל גם הרבה אחרי שעזב את הכהונה באפרת, נשאר מושקו מחובר בכל נימי נפשו לעסקי היישוב. רביבי מספר שעד הזמן האחרון היו לו ולמושקו פגישות קבועות: "נפגשנו בפעם הראשונה אחרי שנבחרתי כראש המועצה ב־2008. בבחירות ההן הוא דווקא תמך במועמדת שהתמודדה נגדי, אבל אחרי הבחירות הוא שלח לי הודעה ואמר שישמח לעזור בכל מה שאצטרך. נפגשנו, ומאז הפכנו לחברים בלב ובנפש. היו לנו פגישות עדכון קבועות, וגם מחוץ להן, בכל פעם שנזקקתי לעזרה הוא העמיד את כל הקשרים והכישורים שלו לטובת העניין.
"אני זוכר שכבר מהתחלה מאוד הרשים אותי האופן שבו הוא בנה את היישוב מהרגע הראשון, עם הקפדה אסתטית ואיכותית עצומה. הוא לא הסכים בשום אופן שיהיו ביישוב קרוואנים, למרות שזה היה יכול להקפיץ במהירות את מספר התושבים. הוא רצה בתי אבן שיעמדו לדורות וימשכו קהל איכותי, גם אם יהיו יקרים יותר. הוא בנה כבישים רחבים יותר מהסטנדרט המקובל. ובכלל, כשהיינו מסיירים יחד והוא היה רואה את תנופת הבנייה ראית ילד שבוכה מרוב אושר, שהנה החלום הגדול שלו התגשם".
גם שלמה נאמן, ראש המועצה הנוכחי של גוש עציון, נהג לשבת בקביעות עם מושקו: "פעם בחודש היינו יושבים לכמה דקות, לעבור על התוכניות והצרכים ולראות במה הוא יכול לעזור. בשנים האחרונות, מה שהעסיק אותו ביחס לגוש היו שני פרויקטים אסטרטגיים: האחד – פרויקט הבנייה בשטח של משואות־יצחק הישנה (שעד היום עומד שומם), והשני – פינוי בסיס החטמ"ר, החטיבה המרחבית עציון, שהוא רצה לבנות במקומו עוד מאות יחידות דיור. בשני העניינים האלה הוא היה מנדנד לי כל הזמן, וגם היה פונה בעצמו לאנשים שחשב שיש לו אוזן קשבת אצלם. הוא גם כעס שהקיבוצים בגוש לא מוכנים לוותר על אדמות משואות־יצחק, שמשמשות אותן לחקלאות. לא שהוא זלזל בחשיבות החקלאות, אבל הוא חשב שהגדלת הגוש זה הדבר הכי חשוב, ושטחים חקלאיים אפשר למצוא גם במקום אחר. בשלב מסוים הוא אפילו יזם לעצמו ריאיון בעלון האזורי שלנו, דבר שמאוד לא התאים לו, כדי לדבר שם נגד העדפת החקלאות על ההתיישבות".
"אבל מה עם הבנות"
מלבד חלקו בהקמת גוש עציון, מושקו עמד כאמור בראש עמותות וגופים רבים של הציונות הדתית וסייע להם. אבל שני נושאים היו קרובים לליבו במיוחד, ולמענן הקים בעצמו עמותות חדשות. האחת הייתה עמותת תימורה, להקמת כפרים לנוער דתי מנותק – כפר אחד לבנים ביישוב אבנת שלחוף ים המלח, והשני לבנות במושב מחולה.
אריאל סוקולוף, מייסד ומנכ"ל העמותה בשיתוף עם מושקו, מספר: "גיליתי את נושא הנוער המנותק כשעבדתי כמחנך במעלה אדומים, וראיתי את הבעיות האלה מתחילות גם בשכונה הדתית התורנית שם, מצפה נבו. אחרי שייסדנו איזו פעילות מקומית במעלה אדומים, רציתי לעסוק בנושא הזה באופן ארצי. פניתי להרבה אנשי ציבור בציונות הדתית, ורבים מהם לא הבינו בכלל מה הבעיה. הכחישו את קיומה, או שחשבו שזה לא מתפקידם לטפל בנוער נושר כי הם צריכים לבנות את האליטה הדתית. עד שהגעתי למושקו והוא הבין תוך דקה וחצי על מה אני מדבר, וגם ראה בזה שליחות חשובה. הוא הסכים מיידית לכהן כיו"ר העמותה, ופתח לנו המון דלתות שקשה לדעת אם היינו מצליחים בלעדיהן. בהתחלה הוא הציע שנחפש מקום בנגב, ואני אמרתי שזה רחוק מדי. התגובה שלו המחישה את עומק החזון שאפיין אותו. תוך 50 שנה, הוא אמר לי, זה יהיה מרכז המדינה. אבל בסוף הוא הצליח למצוא את הנקודה באבנת, ליד ים המלח.
ראש מועצת גוש עציון, שלמה נאמן: הוא היה קצר בדיבוריו, חד בניסוחיו. למד את הנושא לפני הפגישה וגילה בקיאות בפרטים. עבד בשיטות של פעם, בלי יחצנות, ואפילו בתחושה שיחצנות פוגעת במטרה. תמיד נתן לאחר להרגיש שאין לו שום בעיה שהוא ייקח את כל הקרדיטראש מועצת אפרת, עודד רביבי: נפילת גוש עציון ב־48' הייתה בשבילו טראומה מכוננת. כדי למנוע תסריט כזה בעתיד הוא חלם על יישוב 100 אלף יהודים בין ירושלים לחברון, וחלק מהפרויקט היה לא להסתפק ביישובים קהילתיים, אלא לבנות גם עיר
"המועצה האזורית שם מאוד התנגדה, כי מדובר בקיבוצניקים שמאלנים שמאוד לא רצו כמה דוסים שיסתובבו להם ביו הרגליים, ועוד מביאים נוער מנותק. זה היה מאבק קשה. לא רצו בהתחלה לחבר אותנו לא למים ולא לחשמל. אבל מושקו לא ויתר. עם הקשרים שלו הוא לחץ על כל האנשים שהכיר במערכת הפוליטית, ובוודאי על נציגי הציונות הדתית, עד שהצלחנו. ואחרי שהצלחנו הוא אומר לי 'יפה, דאגנו לבנים, אבל מה עם הבנות?' וממש כפה עלי להקים מוסד נוסף לבנות, שקם במחולה".
העמותה השנייה שהקים מושקו הייתה עמותת מנורה, ששמה לה למטרה להחזיר לחיק העם היהודי, במדינת ישראל, תשמישי קדושה ואוצרות תרבות שנלקחו ממנו במשך השנים, במיוחד בתקופת השואה. גולת הכותרת של הפעילות הייתה מבצע השבה של מאות ספרי תורה לארץ. חלקם תוקנו וניתנו לקהילות שונות, ואלה שכבר היו במצב שאיננו מאפשר תיקון נקברו בטקס רב רושם בהר הזיתים בירושלים.
סוקולוף: "אני לא הייתי חלק מהפעילות הזו, אבל אני זוכר עד כמה זה העסיק אותו. כשהוא ארגן את טקס הקבורה לספרי התורה שהיו במצב קשה, הוא דאג להביא אוטובוס מהר עציון כדי שהטקס ייערך ברוב עם ומתוך כבוד לספרים. הם נקברו בשורה של כדי חרס, ולפני הקבורה בחורי הישיבה רקדו סביבם וליוו אותם לקבורה, כאילו היה מדובר בכלל בהכנסת ספר תורה".
הפער שבין חוזה להוזה
כיצד הצליח מושקו בכל המפעלים הרבים שלקח על עצמו? מה אִפשר לו להיות כנראה איש הציבור עם הקריירה הממושכת ביותר בישראל, בת שבעה וחצי עשורים (מאז היה בין ראשי הגרעין שהקים את משואות יצחק הישנה), ולזכות באמונם ואפילו באהבתם של האנשים שמולם עבד?
חבריו ושותפיו מדברים על שילוב נדיר של תכונות; איש חזון מן המעלה הראשונה, שהיה גם מודע לחלוטין לכל הפרטים הקטנים ולא בחל בעבודה קשה להגשמתם. הוא עצמו נהג לומר שהפער בין חוזה להוזה הוא קטן מאוד, "אבל זה הפער שמעסיק אותי כל החיים".
סוקולוף: "אני זוכר שעמדנו ליד האתר באבנת, וכדרכו הוא חולם על מוסד שמסביבו יקום יישוב, ומדבר איתי על 250 משפחות במקום. ואני שואל אותו: איך זה ייתכן? הרי האתר חסום מצפון ומדרום בנחלים, ממזרח בים המלח וממערב בקו המצוקים. אז לאן יש לו להתפתח? ומושקו, בלי להתבלבל, אומר לי: אנחנו נבנה גשר מעל הנחל, וכך נוכל להתחבר לשטחים נוספים. ומה אתה חושב, שזה לא קרה? ממש בימים אלה התוכנית הזו עומדת לפני מימוש".
על הצד השני של המטבע, זה של העבודה הקשה, מספר ברין: "הוא לא בזבז זמן. תמיד הקפיד על פגישות שנפתחות בזמן ומסתיימות תוך זמן קצר. בלי ברבורים, ומאוד ענייני. היה לו משפט קבוע, 'צריך להספיק בחיים', והוא אכן הספיק. הוא לא בחל בעבודת שתדלנות גם מול אנשים שיכלו להיות הנכדים שלו, אם חשב שהוא יכול להשיג מהם משהו. פעם שאלתי אותו למה הוא צריך להתבזות בהליכה למישהו כזה, ואז הוא אמר לי: 'במקווה ישראל לימדו אותנו שכשאתה רוצה לחלוב פרה, אתה צריך לפעמים להתכופף". אז הוא התכופף, אבל אף פעם לא בצורה מבזה. תמיד מתוך כבוד עצמי. תמיד מזכיר שמדובר במטרה גדולה, וגם יודע לומר לפוליטיקאי שמולו הוא עומד איך זה ישרת גם את מטרותיו".
"הוא היה קצר בדיבוריו, חד בניסוחיו", מתאר שלמה נאמן. "למד היטב את הנושא עוד לפני הפגישה וגילה בקיאות בפרטים. אי אפשר היה למרוח אותו וגם ידע לדרוש תשובות מעשיות, לא התחמקויות עמומות. מצד שני, תמיד היה פותח ומסיים בשבחו של האדם שאיתו נפגש. תמיד אמר משהו כמו 'אנחנו מוקירים מאוד את פועלך, גם אם לא תמיד מסכימים'. ולא התבייש לנדנד. אם לא הייתי מחזיר לו טלפון תוך 24 שעות, הייתי מקבל ממנו פנייה במייל. בלי כעס או מרמור. 'אני יודע שאתה מאוד עסוק, אז לא אנדנד בטלפון. רק תן בבקשה תשובה קצרה על נושא זה וזה'. הוא עבד בשיטות של פעם: בלי יחצנות, ואפילו מתוך תחושה שיחצנות פוגעת במטרה. תמיד נתן לאחר להרגיש שאין לו שום בעיה שהוא ייקח את כל הקרדיט. עבד יותר עם פקידים מאשר עם שרים, כי הפקיד בדרך כלל יישאר הרבה אחרי השר, ואתה צריך לוודא שהוא בראש אחד איתך".
השיטות שנקט היו אופייניות לדור הנפילים של הציונות הדתית, דורם של משה חיים שפירא, יוסף בורג, מיכאל חזני ועוד. זה הדור שממשיכיהם ראו בהם מפא"יניקים פשרנים, לא מספיק אידיאולוגיים, לא מספיק תובעניים ולעומתיים. אבל באופן מעניין, מושקו לא רק האריך ימים כדי להיות האחרון מבני דור הנפילים שעוד המשיך לעבוד עם הצעירים יותר, אלא גם זכה בכל זאת להערכתם והוקרתם.
לדברי הרב דרוקמן, "התפיסה שלו הייתה שהדבר הכי חשוב זה המעשה עצמו, כי זה מה שיקדם אותך אל היעד שהצבת. כל מה שמסביב פחות חשוב. אם אתה יכול להשיג הרבה מה טוב, אבל אם אתה יכול להשיג רק מעט, עדיף שתקבל את זה ואל תתפתה לעימותים מיותרים, שיגרמו לך להפסיד גם את המעט".
תוכנית המאה
בתפיסת עולמו היה מושקו ימני לא פחות מכל עמיתיו הצעירים. כשהיה בן 14 הצטרף לאצ"ל, ושנה אחר כך, כשהאצ"ל התפצל, הלך עם הפלג הקיצוני יותר של הלח"י, זה שהאמין שצריך להמשיך להיאבק בבריטים גם במהלך מלחמת העולם. ב־1967, אחרי המלחמה, היה בין חותמי כרוז הייסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אפילו בשנה האחרונה עוד הספיק להצטלם לסרטון שבו דיבר על כמיהתו להר הבית ובניין המקדש, אבל הוסיף מיד ש"אי אפשר לפעול כרגע בעניין הזה, כל עוד הציבור הרחב לא חש את הצורך".
זו הייתה נקודת המפתח: להציב יעד מקסימלי, אבל לפעול להשגתו מתוך קונצנזוס מתמשך, צעד אחר צעד. אפילו הרב דרוקמן, מנהיגם של הצעירים, מספר ש"לפעמים שמעתי ממנו ביקורת על כך שהצעירים יותר מדי לוחמניים, לא מבינים שזה רק מעורר נזק". את תמיכתו בתנועת מימד של הרב עמיטל מסבירים חבריו במחויבות אישית לעמיטל, אבל גם ב"מחויבות עמוקה לכלל ישראל, והבנה שצריך לפעול מתוך השגת הסכמה רחבה".
ובתוך כל העשייה, גם המשפחה לא נזנחה. בתו, מיכל קרן, אומרת ש"אמנם בימות השבוע הוא בקושי היה בבית, אבל בשבתות התמסר לגמרי למשפחה. בבית לא כל כך שרנו זמירות, כי אף אחד מאיתנו לא מאוד מוזיקלי, אבל הוא פיצה על זה בהמון סיפורים מכל המפגשים שלו עם אנשים, וגם ביקש להכיר לנו עולם רוחני של אנשים כמו עגנון ואצ"ג. אלה היו שיחות מרתקות שמאוד עיצבו אותנו". בנוסף, במשך שנים ארוכות, מאז פטירת אשתו הראשונה, העביר מושקו במשואות־יצחק שיעור שבועי בפרשת השבוע, לרוב בשיטתה של נחמה ליבוביץ. בשבת האחרונה לחייו, שהייתה גם יומו האחרון עלי אדמות, לא העביר את השיעור, אבל טרח לומר לבתו היכן הניח את השיעורים שהכין לארבע השבתות הקרובות.
זה שנים רבות שחבריו של מושקו מציגים את מועמדותו לפרס ישראל. השנה אף פרסמה המועצה האזורית גוש עציון בפומבי את דבר הגשתו לפרס, אולי כדי ליצור לחץ ציבורי על חברי הוועדה. העובדה שנפטר לפני שזכה לו, מתסכלת את החברים. נאמן: "הרי ידעו את עוצמת פעילותו וידעו גם את גילו. אז מה היה כל כך קשה לתת לו כבר לפני כמה שנים. אנשים אחרים, שאני לא כופר בכך שגם הם ראויים, יכלו לקבל כמה שנים מאוחר יותר". עם זאת, כולם מסכימים שלמושקו עצמו זה בכלל לא היה אכפת. "מבחינתו, הפרס הכי גדול שלו היה הצלחת המפעלים שלו".
בתקופה האחרונה היה למושקו חזון מרכזי חדש. ברוח תוכניתו של דונלד טראמפ הוא קרא גם לה "תוכנית המאה". היעד שלה היה שעד יום הולדת המאה למדינת ישראל, יתגוררו מיליון יהודים במרחב שבין ירושלים לחברון. מי שתהה אם מושקו נשאר איש ארץ ישראל השלמה במשנתו, גם אחרי שנות הידידות עם הרבנים ליכטנשטיין ועמיטל, קיבל תשובה ברורה. מבחינתו, החזון הזה התחבר לטראומה וליעד המרכזיים של חייו: להנציח את גוש עציון לא באמצעות אנדרטאות אלא בשיקום חי, שאף יהיה גדול בהרבה מעוצמתו של הגוש לפני נפילתו.
