קיומה של מדינה יהודית מציב אתגרים רבים לפתחו של עולם ההלכה, אשר דורשים מפוסקי ההלכה לשנס מותניים ולספק מענה לצורכי השעה. אחד האתגרים הללו הוא המאפיינים הייחודיים של העלייה הגדולה והמבורכת ממדינות בריה"מ לשעבר. לסוגיה זו השלכות הרות גורל על עתיד העם היהודי, אולם היא טרם קיבלה מענה הלכתי מגובש דיו. כפי שנתאר להלן, מאפייניה של עלייה זו וההיבטים הדמוגרפיים, הציבוריים והלאומיים הכרוכים בה, דורשים דיון מעמיק וגיבוש של מדיניות הלכתית מבוססת בשאלת אופן בחינת יהדותם של העולים וצאצאיהם, וזאת בראי השיקולים הלאומיים אשר מצויים על הכף.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לראשונה זה שנים: אפס נרצחים בפיגועים אנטישמיים בעולם
– גנץ החליט על סגירת גלי צה"ל, האם יוכל ליישם זאת?
– שבעה מועמדים, רק אחד ינצח: פריימריז במפלגת העבודה
מדי שנה עולה שיעורם של אלו המוגדרים "חסרי דת" בקרב אזרחי מדינת ישראל. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף שנת 2019, קרוב ל־450 אלף איש, שרובם ככולם הגיעו ממדינות בריה"מ לשעבר, מוגדרים במרשם האוכלוסין "חסרי דת". הגדרה זו נקבעת בשלבי הבדיקה של זכאותם לעלות לישראל, במקרים שבהם בקשת העלייה אינה של אדם שאימו יהודייה או שהתגייר. עם זאת, אין גורם הלכתי רשמי שבוחן בשלב זה את יהדותם של העולים, ונראה שחלק מהמוגדרים חסרי דת, ואולי אף חלק לא זניח מהם, הם למעשה יהודים שעדיין לא הוכיחו את יהדותם מצד אימם.
על אף נתונים גבוהים אלו, יש לזכור כי רוב העולים ממדינות בריה"מ החיים היום בישראל הם יהודים, וכי כמעט כל מי שנדרש להליך בירור היהדות בבתי הדין הרבניים (כ־4,000 תיקים בשנה) איננו רשום במרשם האוכלוסין כ"חסר דת" אלא כיהודי, לאחר שתעודותיו נבדקו זה מכבר על ידי הגורמים הקולטים ועל ידי רשות האוכלוסין וההגירה.
הדיונים ההלכתיים בסוגיית בירור יהדותם של העולים אינם רבים, ובלא מורשת הלכתית ברורה, מדיניות הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים הולכת ומחמירה באופן מגמתי. בשורות הבאות אבקש לבחון את השיקולים ההלכתיים בסוגיית בירורי היהדות, הנערכים לאותם עולים שהוריהם הוכיחו את יהדותם בעת עלייתם ועל כן נרשמו כיהודים במרשם האוכלוסין, אך כיום זו מוטלת בספק על ידי הממסד הדתי.
מתייאשים מראש
כאשר בוחנים את סוגיית הנאמנות של אדם להעיד על עצמו כי הוא יהודי, ברור ומוסכם כי האומר "ישראל אני", כפי שהדבר מכונה בשיח ההלכתי – נאמן. כמעט כל הראשונים והאחרונים סבורים שאדם נאמן להעיד על עצמו כיהודי ללא צורך בראיה או בבירור נוספים, בכל הנוגע לאיסור והיתר. כך, רבים מגדולי הפוסקים בדורנו – הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב משה מרדכי פרבשטיין, הרב שלמה עמאר ועוד – נקטו בגישה שלפיה זהו עיקר הדין. גם בתי הדין הרבניים ציינו בפסקיהם שמעיקר הדין אדם נאמן, אף שבפועל יישמו מדיניות מחמירה והפנו את העולים לחוקרי יהדות לבירור יהדותם.
בנוסף, המציאות שנוצרה עם שיבת ציון והקמת מדינת ישראל, דורשת מאיתנו שלא להסתפק בדיון הלכתי פורמליסטי בסוגיות איסור והיתר, אלא לקחת בחשבון גם שיקולים רחבים יותר השייכים להיבטים של מדיניות הלכתית לאומית. שיקולים אלו נידונו בעבר בסוגיית הגיור של העולים מבריה"מ לשעבר, וראוי לבוחנם באופן נרחב ומעמיק יותר בהקשר של סוגיית בירור היהדות.
למציאות של מאות אלפי אזרחים בעלי זיקה ושורשים יהודיים, המוגדרים כחסרי דת או שמעמדם מסופק, השלכות חברתיות על החברה הישראלית. דחייתם של כל אלו שאינם עומדים בתנאי בירור היהדות הקפדניים, תביא בסופו של דבר לדחייתם ממערכת הנישואים היהודית ולמציאת חלופות אזרחיות. חלק מאלו שיוגדרו כחסרי דת או מעוכבי חיתון, שהם למעשה יהודים כהלכה, עלולים ברבות השנים להרחיב את בעיית הממזרות. שכן אם לא יהיה ידוע אם הם יהודים, גויים או ממזרים, למעשה מבחינה הלכתית לא ניתן יהיה להתחתן איתם ואף לא לגיירם.
כבר היום יש רבים שמתייאשים מראש מלפנות לנישואים ברבנות, בשל נוקשותו של הליך בירור היהדות ואופיו המשפטי, אף שיהדותם ודאית, והתוצאה עלולה להיות הרסנית. כאשר עסקינן בבתי דין ממלכתיים ודיינים השואבים את כוחם ממדינת ישראל הריבונית, ישנה חשיבות יתרה לאמץ גישה הלכתית המכירה בחשיבות הסוגיות הללו בספירה הציבורית ובהשלכותיה הלאומיות.
בתי הדין הרבניים כפופים לחוק ולנהלים, כמו גם לביקורת שיפוטית, ואמורים לפעול בשקיפות ובשוויון. הליך מסודר ומפורט לאישור יהדותו של אדם לא היה קיים מעולם בהלכה, אך בשל מעמדם הרשמי של בתי הדין וסמכותם החוקית, היה עליהם לנסח הליך כזה יש מאין כדי לעמוד ברף החוקי הנדרש. התוצאה היא הנחיות בירור יהדות, שגובשו בשנת 2010 ותוקנו לאחרונה. במסגרת זו הותירו בתי הדין הרבניים בידם את הסמכות לשיקול דעת רחב בכל ספק שעשוי לעלות, תוך צמצום סמכותם של רשמי הנישואים לערוך בירור בעצמם, כפי שהיה מקובל בעבר.
גורם שלטוני אחר שמשפיע על פסיקת בתי הדין הרבניים בנושא בירור היהדות הוא רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. קביעת אפשרותו של אדם להירשם כיהודי במרשם האוכלוסין נעשית בכפוף להצגת מסמכים וראיות, אך אין בהכרח התאמה בין קביעה זו ובין קביעת יהדותו של אדם על פי קריטריונים הלכתיים. רישום יהדות במרשם האוכלוסין עשוי לסייע לבירור יהדות, אך לעיתים רשות האוכלוסין מחמירה אף יותר מבתי הדין הרבניים ומשפיעה על פסיקתם, אף שאי־רישום יהדות במרשם האוכלוסין אינו מכריע את אי־יהדותו של אדם.
דעת מיעוט בהלכה, שאינה מקובלת על רוב הפוסקים, גורסת כי לעניין יוחסין אין אדם נאמן להעיד על עצמו שהוא יהודי. נראה כי על כך נסמכים בתי הדין הרבניים במדיניותם המחמירה שלא לפסוק על פי עיקר הדין ולסמוך על אדם שאומר "ישראל אני" ומציג רישום כיהודי במרשם האוכלוסין. מעבר לכך שדרכי הפסיקה המקובלות אינן להישען על דעת מיעוט, גם לפי שיטה זו יש לפסול רק את מי שהתברר באופן מוחלט שאינו יהודי. אך המצב היום בבתי הדין הרבניים, כאשר שיעור של כ־10־15 אחוזים מהפונים לבירור יהדות אינם עוברים את התהליך בהצלחה, אינו תואם גם את השיטה הזו, שכן במרבית המקרים אין מדובר בקביעה ודאית של אי־יהדות, אלא אך ורק באנשים שהראיות שהביאו אינן מספיקות בעיני בתי הדין, ולכן הותירו אותם תחת הגדרה שאין לה מסורת הלכתית – "ספק יהודים".
מפגש ראשוני עם היהדות
ניתן להעלות סברה כי מדיניות בתי הדין הרבניים כיום שלא להסתמך על עקרון הנאמנות, נובעת משינויים בנורמות; בין אם משום שבניגוד למצב בעבר, לגוי הגדל בחברה יהודית ומתנהג כיהודי כבר אין בושה להצהיר על עצמו שהוא יהודי, ובין אם בשל התועלת של המצהיר כתוצאה מקביעת מעמדו האישי כיהודי. עם זאת, נראה כי ישנם שיקולים כבדי משקל שמחייבים בכל זאת להמשיך במסורת ההלכתית המקובלת.
ראשית, רוב מוחלט של העולים הרשומים כיהודים אכן מתבררים כיהודים, ולכן ניתן להסתמך על הכלל ההלכתי שקובע כי הולכים אחר הרוב. בנוסף, מדובר בעולים שכבר התאזרחו ורשומים כיהודים ומעוניינים להינשא כדת משה וישראל, ואין סיבה שיעדיפו זאת אם אינם מאמינים בעצמם כי הם יהודים, ובייחוד כאשר ישנן דרכים אחרות להכרה בזוגיות כמו נישואים בחו"ל או הצהרה על מעמד של ידועים בציבור.
יש לזכור כי עבור רבים מהעולים, הרישום לנישואים מהווה מפגש ראשוני ולפעמים יחיד עם היהדות וההלכה. אין זה סוד כי מספר גדול של עולים אינו פונה כלל להירשם לנישואים כדין תורה. במקום לקרב את אלו שבחרו בדרך זו, לא פעם יש בהליך פגיעה והרחקה. ראוי לשקול מחדש את ההשלכות הקשות של מדיניות ההחמרה על מדינת ישראל ולכידות העם היהודי.
לאור הדיון בעקרונות העולים מסוגיית הנאמנות של מי שמצהיר כי הוא יהודי, יש לחזור להסתמך על עיקר הדין, ללא החומרות הרבות שהועמסו בניגוד למסורת הפסיקה בסוגיות הרלוונטיות. נדגיש כי אין בדברים אלו משום רצון להתערב בשיקולי בתי הדין בכל תיק ותיק, אלא להציע לשוב למדיניות המבוססת על אמון, אשר נטועה היטב בעקרונות ההלכה לאורך הדורות.
