היהודים – עם שנולד לעבדות כדבר טקיטוס בעולם העתיק, עם סגולה מכל העמים, כדברו של עם זה עצמו. יהודים אלה ביצעו את שינוי הערכים המופלא ההוא שבזכותו קיבלו החיים על פני האדמה במשך אלפי שנים, איזה חן חדש ומסוכן. נביאיהם התיכו לאחד את המושגים עשיר, רשע, חסר אלוהים, עריץ, חושני… בהפיכת ערכים זו, עליה נמנה גם שימוש במונח "עני" כזהה עם המונחים "ענו" ו"רֵע", נמצאת חשיבותו של העם היהודי: בו מתחיל מוסר מרד העבדים
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבחירות הקרבות מזמנות לנתניהו אתגר חדש
– "ז'בוטינסקי מתהפך בקברו": דני דיין יורה לכל הכיוונים
– מנהיג "השולמנים": "קבוצות אינטרס שולטות בליכוד"
שורות אלו נכתבו על ידי פרידריך ניטשה, אחד הפילוסופים המהפכניים ביותר, אדם שגילה מחדש את כוחה של הכתיבה המקראית, וזכה ללא ספק להשראה ולפאתוס נבואיים, מנבואתו של הסטרא אחרא!
צילום: גטי אימג'ס
העולם האלילי הקלאסי אימץ את מוסר הטבע. המוסר של החיות הטורפות. החזק מול החלש והאדון מול העבד. והנה קם עם עבדים המנסה לבנות מוסר חדש, את מוסר הכבשים, ונביאיו מכריזים על אוטופיה: "וגר זאב עם כבש".
ניטשה הבין נכונה כי המהפכה היהודית היא מהפכה של עבדים המשתחררים. ספר שמות הוא העדות החשובה למהפכה זאת: "עבדים היינו". בובר קרא את תשומת לבנו לכך שאין א־לוהים בוחר עם קיים. הוא יוצר אותו יש מאין, ושולח אותו לשעבוד. הגל לימד אותנו עיקרון, שהתגלגל אחר כך לבסיס המחשבה הסוציאליסטית: בעימות בין האדון והעבד, מגיע העבד לתודעה עצמית. תודעה עצמית זו היא הסגולה האנושית החשובה ביותר, שאליה מגיע העבד לפני האדון. זהו סודו של ספר שמות. העבדות הייתה המפתח ללידתה של התודעה העצמית, במקרה זה – לתודעה הקולקטיבית של העם כולו. שלב העבדות היה הכרחי. הוא היה מקור התודעה הלאומית, ויחד עם זאת גם מקור המוסר.
באופן פרדוקסלי, לומדים אנו עיקרון חשוב זה דווקא מניטשה. ניטשה שזיהה זאת וביקר את היהדות על "מוסר העבדים" שלה, רצה לקלל אך נמצא מברך. רצה לגנות ונמצא משבח. העם חייב היה להיוולד מתוך העבדות. כך נולדה תודעתו ונוצר המוסר הנעלה יותר, מוסר המגן על הגר והעבד.
אי־העקביות הברוכה
אולם היהדות נתקלה גם בביקורת ההפוכה, בביקורת של הפילוסופיה הסוציאליסטית. וכך, קרל מרקס קבע שליהודים יש ערך עליון אחד והוא הכסף. זהו בעיניי פשעו הגדול של מרקס, שעליו הוא נדון עד עצם היום הזה. כנגדו קם להגנת היהדות משה הס, מבשר הסוציאליזם היהודי. הוא מראה שהתורה איננה ביטוי אידיאולוגי לעם של סוחרים, כפי שטען מרקס, אלא להפך, דווקא למהפכה של עבדים משתחררים. לפי הס, היהדות אינה מבטאת כלל את המבנה הכלכלי של יהדות הגטאות, שעסקה בעיקר בחלפנות ובכספים (מחוסר אלטרנטיבות אחרות), אלא שומרת על מקור השראתה הראשוני: ראשיתה במרד עבדים, ביציאת מצרים, והדבר בא לידי ביטוי באמונות ובחוקים שבתורה וגם בהתפתחויות המאוחרות יותר של היהדות.
ניטשה לימד אותנו שהמקרא אחראי למהפכה פילוסופית ראשונה במעלה, בכך שהוא שינה את המילון המוסרי ואת מושגי הטוב והרע, מאלו ששלטו בעולם האלילי. אולם, אל מול "מוסר העבדים" מעמיד ניטשה, בספרו "לגניאולוגיה של המוסר", חזון מבהיל של מוסר אחר:
חיות טרף בלונדיות, גזע כובשים ואדונים… מאורגנים כלוחמים וניחנים בכוח ארגוני, שם ללא רחם את כפות רגליו על אוכלוסייה שאולי עולה עליו בכמותה העצומה לאין שיעור, אך עדיין אינה אלא המון נוודים משוטטים חסרי צורה. הרי זו היא ראשית המדינה עלי אדמות.
ניטשה אולי צודק בכך שנקודת הראשית של מוסד המדינה מצויה בכיבוש ובכוח, אך בניגוד לרעיון המדינה המודרנית בעולם הדמוקרטי, הבנוי בצורה זו או אחרת על רעיון האמנה וההסכמה החברתית, מעמיד ניטשה את רעיון המדינה הבנויה על סמכותו של המצַווה: "מי שיודע לצוות, מי שמטבעו הוא אדון, מי שכולו אומר אלימות בכל, בכל תנועה בכל מעש".
שני פילוסופים חשובים, שופנהאואר ולאחר מכן ברגסון, לימדו אותנו שבבסיס כל שיטה פילוסופית קיימת אינטואיציה עקרונית וממוקדת אחת אותה צריך לחשוף. אולם פילוסופיה נמדדת לא רק בהבנת אותה אינטואיציה בסיסית, אלא בהסקת המסקנות הנובעות ממנה. בעיניי, הייחודיות של ניטשה היתה הנכונות והאומץ להסיק את המסקנות הקיצוניות ביותר הנגזרות מתוך אמונותיו.
אך ארנסט עקיבא סימון העיר הערה חשובה דווקא על החשיבות שבחוסר העקביות, "אי העקביות הברוכה". דווקא העובדה שבני האדם אינם עקביים בדעותיהם מהווה ברכה. כי לפעמים למרות האבסורד שבדבר, אין אנו מוכנים "ללכת עד הסוף" עם מסקנותיה של תיאוריה שאנו מחזיקים בה. אמנם אין אנו עקביים, אך כך אנו מצליחים לשמור על נקודות האור שנשארו בתוכנו. אילו היינו עקביים, היינו עלולים להגיע למסקנות איומות.
כנגד זאת, ניטשה ביקר אותנו על חוסר ההעזה לחשוב ולהגיע עד לקצה עם המסקנות של הפילוסופיה. ניטשה ביקש בחולניותו להגיע למסקנה האחרונה מהכרזתו על "מותו של אלהים" שמשמעותה היא מותו של המוסר, כי האמונה באלוהים היא האמונה במבדיל בין טוב ורע
נבואת בלהות שהתממשה
מן המפורסמות הוא יחסו האוהד של ניטשה ליהודים והתנגדותו לאנטישמיות. וכך הוא כותב:
והנה היהודים הם ללא ספק הגזע החזק ביותר והיציב ביותר, הטהור ביותר מכל הגזעים באירופה. הם יודעים איך לקיים ולהבקיע עצמם אף בתנאים הגרועים ביותר… וזאת בכוח מידות טובות מסוימות שכיום רוצים כל כך להכתימן כמידות רעות – ובראש בראשונה בכוחה של אמונה תקיפה שאין לה מה להתבייש בפני "האידיאות המודרניות".
אולם כאן צריך לעשות הבחנה חשובה. ניטשה אכן כותב טובות על היהודים, אולם עם זאת הוא מציב כאמור חזון המתנגד לעקרונות המוסריים של היהדות אותם הבין נכוחה. במיוחד נלחם הוא בעקרונות המוסריים שירשה הנצרות מהיהדות ופיתחה הלאה. למשל, בכך שהנצרות הוסיפה למוסר את ההינזרות מהחיים. ניטשה אולי רק עורך מעין תרגיל פילוסופי, תרגיל שהוא חסר לחלוטין כל ערך מעשי, והנה, התרגיל האיום שהגה הפך למציאות בלהות של אותה "החיה הבלונדינית".
החסידות לימדה אותנו שעל הצדיקים הגדולים להיזהר מאוד בהרהוריהם, שהרי הרהורי עבירה של הצדיקים גורמים לחטאים של ההמון. והנה, למרות ההתנצלויות וכתבי ההגנה, כותב ניטשה את עיקריה של אידיאולוגיה אותה הגשים הנאציזם. ייתכן שהנאציזם לא היה נאמן לדבריו ורעיונותיו של ניטשה, ייתכן שהם רק קראו אותו קריאה חופשית. אולם בסופו של דבר, הנבואה על החיה הבלונדית התגשמה תחת סמל צלב הקרס.
