פרידריך ניטשה, כך מסופר, כתב פעם שהוא לעולם אינו נכנס לוויכוח אלא אם כן העמדה שמולו כבר ניצחה, ובגדול. המאמר הזה נכתב בתחושה דומה. מטרתו לבקר עמדה רוחנית ההולכת ומשתלטת על השיח הדתי, והופכת יותר ויותר מובנת מאליה. כוונתנו לזיהוי העמדה הדתית עם העמדה השמרנית. אפשר היה לקרוא לעמדה הזו "שמרנות דתית", אבל נאה לה יותר הכינוי "דת כשמרנות". זאת משום שמבטאיה אינם רואים בה עמדה דתית אפשרית, אלא את העמדה הדתית המחייבת, האחת ואין בלתהּ.
הרבה מבכירי הכותבים מזוהים עמה. ד"ר דרור אידר מטיף לה בטוריו הנפלאים ב"ישראל היום", פרופ' משה קופל ביטא אותה במאמר עמוק בגיליון האחרון של "השילוח", והרב חיים נבון הקדיש לה לאחרונה ספר מעולה בשם "מכים שורשים". במילים אחרות, העמדה השמרנית הולכת וכובשת את הציבור – ולפחות את הציבור המכונה "דתי־לאומי". מכיוון שכך, כל מי שסובר, כמונו, שמדובר בעמדה הרסנית ומסוכנת חייב – פשוט חייב – להתמודד עמה.
יש טבע לחברה
נפתח בשבח. מבחינות מסוימות העמדה השמרנית היא כמעט מתבקשת מאליה, במיוחד בימינו. כשהעולם מתקדם לעבר שיגעון טוטאלי, השמרנות נראית כמעוז האחרון של השפיות. הרב נבון מפליא לתאר את השיגעון הכללי. הוא מספר על גברים ש"בחרו" בזהות נשית, על אבסורדים מוחלטים המתקבלים בכובד ראש כ"נרטיבים של המדוכאים"־ מהפלשתינים ועד לאפרו־אמריקנים. כשהוא מספר על קביעתו של בית המשפט הישראלי שמבחינה עקרונית אין ממש הבדל בין אדם לכלב, מתחשק לנו לצעוק בקול גדול: די! העולם לא בנוי רק מגחמנות אנושית. יש טבע לאדם, ויש דברים המתאימים לטבע הזה ויש כאלה שלא. יש אמת, ושקר נשאר שקר גם כשהוא מכונה "נרטיב".
כמה נכון להתגעגע לעולם של אתמול, לפני היות ה"פוסט־מודרניזם". עולם שבו היו הבחנות ברורות (ואולי ברורות מדי) בין גברים לנשים, בין אמת לשקר, בין "שלנו" ל"שלהם". לכאורה, הגעגועים לעולם הישן מקרבים אותנו ממילא לעמדה השמרנית, עמדתם של הנכספים לבהירות, לחיפוש האמת, לאהבת הצדק (שאינו זהה ל"נרטיב של המדוכאים" – צדק במשמעותו הישנה והטובה). כשההווה משתגע, כמה פשוט לכסוף לאחור, למציאות הפשוטה והבהירה ההיא.
ויש עוד נימוק, עמוק בהרבה, בזכות השמרנות. זו הטענה שהערכים הבסיסיים הם נצחיים. הם טבועים עמוק בטבע האדם, וכל ניסיון לשנותם יגרום להרס נורא. "ערכי המשפחה", למשל, אינם סתם "מבנה חברתי" שעוצב בעידן היסטורי מוגדר. בשורשם הם עקרונות יסוד החקוקים בטבענו העמוק ביותר. הוא הדין בערכי הקניין או החירות; כל ערך, בעצם. ניסיון להגדיר עולם ערכים חדש – שוויון מוחלט, למשל, או "משפחה חדשה" – משול לניסיון להשקות עץ בנפט. ייתכן שהוא לא ימות מיד, אבל תוצאות ה"ניסוי" ידועות מראש. אפשר, כמובן, להכחיש את עצם קיומו של "טבע אנושי", אך אז סכנת הגלישה לפוסט־מודרניזם היא כמעט בלתי נמנעת.
הרב נבון מציג על כך משל מאלף. הוא משווה בין מטבע לעץ. מטבע הוא יצירה אנושית לגמרי. אם הוא נשחק אפשר לשקם אותו, בדיוק כפי שהיה. עץ, לעומת זאת, הוא ישות טבעית החיה את חייה שלה. כמו כל יצור חי, יש בו "מנוע גדילה" פנימי, ואי אפשר לכפות עליו לגדול בניגוד לטבעו. אם נעשה זאת ונעוות את התפתחותו, נתקשה מאוד להחזיר אותו למצבו הטבעי.
האדם, קובעת התפיסה השמרנית, דומה בנקודה הזו לעץ. יש לו טבע משלו, ומי שרוצה בהתפתחותו חייב לכבד את טבעו. מי שיחליט, בעקבות תיאוריה זו או אחרת, שאפשר להשקות עץ בנפט, יגלה את משוגתו כשהעץ פשוט ימות. מי שינסה לגדל בני אדם בתנאים של "שוויון מוחלט" יגלה את משוגתו באותה דרך ממש, כשיגלה את הצלקות הנפשיות שנטבעו בחניכיו באותה מיטת סדום. ואכן, באחד הקטעים המרגשים בספר מביא הרב נבון את סיפורו של מאיר יערי, ממייסדי השומר הצעיר, שבתו התוודתה לפניו על הצלקות שנותרו בנפשה מהרחצה המשותפת של בנים ובנות, שהוא עצמו הנהיג בקיבוציו.
השמרנות מניחה – ולדעתנו בצדק – שגם לחברה יש "טבע" משלה. כל חברה מבוססת על מסורות שהתפתחו במהלך מאות ולפעמים אלפי שנים. החברה היא מערכת חיה ורגישה של טקסים, מסורות, אורחות שלטון, אמונות וידיעות, וכמו במשל העץ אי אפשר לכפות עליה עקרונות מופשטים, נעלים ומשכנעים ככל שיהיו. בעקבות ההוגה הדגול אדמונד ברק, הרב נבון מנסח את עקרון היסוד של השמרנות במילים: "מוסדות חברתיים ומדיניים נבנו במשך דורות רבים, והם טומנים בתוכם את תמצית ניסיונם וחוכמתם של כל הדורות הללו. גם כאשר איננו מסוגלים לפענח את החוכמה הטמונה בניסיון הדורות, מוטב לא למחוק אותו". לפי הניסוח הזה, מי יעז "לתקן" את החברה המציאותית לאור כל מיני תיאוריות אינטלקטואליות מופשטות, שלעולם לא יוכלו להבינה באמת?
אלא שבנקודה הזו אנחנו מתקשים שלא להתקומם. מי יחלוק על כך שהמציאות מלאה רוע, זדון ועוולות מעוולות שונות? האינטואיציה הפשוטה אומרת לנו להילחם ברוע ו"לתקן עולם במלכות ש־די". אלא שהשמרנות אינה מאפשרת מאבק שמטרתו היא תיקון יסודי ועמוק. הרי אין עוול שאי אפשר להגן עליו בנימוקים הנובעים מ"משל העץ". כמעט תמיד אפשר להציג את העוול כנובע מטבע האדם, ואת הניסיון לתקנו כאוטופיה מסוכנת. עוולות החברה הן, לפי זה, הרע במיעוטו, מגן חיוני בפני סכנות האנרכיה. איזה רוע אי אפשר להצדיק בכלים כאלה?
לכאורה זוהי דילמה בלתי פתירה. מצד אחד, זוהי חובתנו לשמר את ערכי הנצח העומדים ביסוד כל חברה. מצד שני, חובתנו להילחם בעוולות חברתיות ותרבותיות לכל סוגיהן. אבל הדילמה אינה באמת קשה. החברה חייבת להתקדם ולהתפתח. תוך כדי התפתחותה היא יוצרת צורות חדשות ומעולות יותר לאותם ערכים ישנים ונצחיים. הערכים היסודיים אינם משתנים. להפך, הם נשארים לנצח כ"מטרות־על" שלפיהן אנחנו מכוונים את דרכנו, ובעצם קיומן הן מחייבות אותנו לחתור אליהן. כל חתירה כזו "הופכת" את החברה ודרכיה. במילים אחרות, מקיומם של ערכים נצחיים נובעת גישה מהפכנית, לא שמרנית.
הסכנה שבמודל העבדות
כדי להמחיש את הדברים נחזור כמאתיים שנה לאחור. אנחנו נמצאים בארה"ב, בערך בתקופה שבה מתלהט הוויכוח בין תומכי העבדות למתנגדיה. אנשי הדרום טוענים טענות שמרניות מוכרות: העבדות, הם אומרים, היא מוסד תרבותי מוכר, ממוסד היטב, מעוגן באמונות הקדושות ביותר של התרבות האמריקאית (קדושת הקניין, למשל, וגם חופש העיסוק). הזהות הנפשית והיציבות החברתית של מדינות הדרום תלויות בה במידה רבה. לעומתה עומדת תפיסה הבנויה כולה על עקרונות מופשטים להפליא, מהסוג שהרב נבון מתעב. שוויון זכויות בפני החוק, למשל, של כל אדם באשר הוא, בלי קשר לגזעו וצבעו. האם יכולים "עקרונות מופשטים" כאלה לעמוד מול מציאות מבוססת של "זהות אישית" ו"יציבות חברתית"? כדאי להזהיר שהעדפת העקרונות המופשטים תעלה לארה"ב במחיר של מלחמת אזרחים נוראה, ואחריה יש סכנה להתפוררות המבנה החברתי כולו, לפחות במדינות הדרום.
קיומה של העבדות עמד בסתירה לערכים הנצחיים שעמדו ביסוד החוקה האמריקנית, משום שהעבדים היו משוללי אותן זכויות אנוש שהוצהרו ב"הכרזת העצמאות" האמריקנית המופלאה. כיצד אם כן התאפשרה העבדות? התשובה היא שאף דור אינו מממש את האידיאל בשלמותו. ג'פרסון וחבריו עשו צעד אחד, לינקולן עשה צעד נוסף לאותו כיוון. הערכים עצמם נותרו בעינם, ודווקא משום כך הם כפו מהפכה חדשה – מהפכת שוויון הגזעים – על המהפכה הקודמת. כך, במהפכה אחרי מהפכה, מתקדמת ההיסטוריה.
בינתיים הרחקנו את עדותנו מהמציאות הממשית. היום הרי אין עבדות, אז מדוע איננו עוסקים בשאלות המציאותיות של היום? אפשר, כמובן, לטעון שהמציאות באמת השתנתה, אבל לא בזכות השמרנים של אז. היא השתנתה בזכותו של נשיא שהעדיף את העקרונות המופשטים של כבוד האדם וחירותו על שיקולים של זהות ויציבות חברתית, ולא חשש ממאבק, משום שראה חזון מהפכני לנגד עיניו. אבל לא נתחמק משאלות ההווה. אדרבה, ברצוננו להתייחס לאחת השאלות העכשוויות הבוערות. העוני, למשל.
הנה מה שיש לרב נבון לומר על העוני:
תופעת העוני היא מורכבת, ושום שיטה חברתית־כלכלית לא הצליחה למחוק אותה. התורה לימדה אותנו: "לא יחדל אביון מקרב הארץ". אין כאן בעיה של דיכוי מוסדי, שאפשר לפתור בהינף יד של מהפכה רדיקלית. יש באן בעיה מסוג שונה לחלוטין, שכנראה לעולם לא נצליח לפתור (מקור ראשון, מוצש, י' בשבט, תשע"ח).
נתעלם לרגע מכך שהתורה ציוותה עלינו, באותה פרשה עצמה: "לא יהיה בך אביון". יותר מעניין לראות כיצד ניתן היה, באותן מילים ממש, להצדיק את העבדות. כשמרנים היינו מודים בכך שמדובר ב"בעיה", אבל היינו מוסיפים שמעולם – מראשית ההיסטוריה ועד למאה התשע עשרה – האנושות לא הצליחה לפתור את ה"בעיה" הזו, וסביר שלא תצליח לעולם. אולי היינו מציעים לחוקק חוקים שימנעו את הצורות היותר מחרידות של השעבוד, אבל "בואו לא נהיה קיצוניים". בוודאי שלא היינו מעיזים לחלום על עולם ללא עבדות בכלל. והיום – האם אנחנו מעיזים לחלום על עולם ללא עוני? האם אנחנו מסוגלים אפילו לחשוב על משטר חברתי־כלכלי שיתגבר עליו כשם שהתגברנו על העבדות?
וכאן יש לשאול: האם השמרנים של היום אינם משחקים את אותו תפקיד ששיחקו שמרני העבר, כשהגנו באותם נימוקים ממש על הזוועות שהיו בחברותיהם? הרי אין חולק על כך שממש בימינו אלה אלפי אנשים מפוטרים מדי יום ביומו, חלקם מתדרדר לקיבוץ נדבות, אחדים יהפכו ל"הומלסים", וחלקם ימותו מכפור בימות החורף. מישהו חושב שזה סביר? מישהו היה רוצה לראות את מדינתו מתנהלת כך? נכון, מעולם לא הייתה חברה ללא עוני. עד לפני הרף עין היסטורי גם לא הייתה חברה ללא עבדות.
רדיקליות כפתרון לרדיקליות
אחדים מהשמרנים מודעים היטב למסקנות הקשות העולות מעמדתם. הם מנסים לסייג את עמדתם באמצעות הקביעה שגם השמרנים אינם רוצים לשמר הכול. גם הם אמורים לברור את הראוי לשימור. נראה שהרב נבון נוקט עמדה כזו כשהוא כותב:
השם "שמרן" מטעה מעט. השמרן אינו רק משמר. הוא אכן מאמין שלטווח ארוך ישרדו רק מוסדות חברתיים שיש בהם תועלת ואמת. אבל הוא יודע שבטווח הקצר נוטים בני אדם לנסות מוסדות הרסניים ומזיקים, הפועלים נגד טבע האדם וזהותו.
נפלא. מה שמזכיר לנו את העובדה שחוקת ברית המועצות הזכורה לרע הבטיחה בחגיגיות שמירה קפדנית על זכויות האדם, חירותו, וכל מה שאפשר להבטיח. היא רק לא נתנה לדברים האלה שום תוקף ממשי על ידי קביעת קריטריונים שלפיהם נדע מתי נפגעות הזכויות שהיא מבטיחה, ולא הקימה שום מוסד בלתי תלוי שיוכל לשמור עליהן. גם כאן, מילים יפות אינן מספיקות. כדי להבטיח מאבק אמיתי בעוולות החברה, לא מספיק "לדעת" ש"לטווח ארוך" ישרדו רק מוסדות שיש בהם "תועלת וערך". כשנגיע לטווח הארוך הזה, המוסדות החדשים כבר יהיו מקובלים וממוסדים, בדיוק כמו אלה שהשמרנים אוהבים. אבל לא נגיע לשם אם נהיה כולנו שמרנים. רק הרדיקליים עשויים לקדם אותנו לעבר הטווח הארוך הזה.
מה, בעצם, חסר בעולמו של השמרן? במילה אחת – חזון, כשהכוונה היא לחזון ארוך טווח. כשאין תמונה ברורה של הדרך שבה אמורה חברה להיראות, אין גם דרך לדעת מתי חברתנו גולשת לרשע, לקיפאון, לכל רע. אבל בעולמו של השמרן אין תמונה כזו, ואין גם כלים לחשוב עליה. הרי כל חזון הוא בהגדרה סוג של מערכת "עקרונות מופשטים" שהשמרן יסרב להעמידה מול ה"זהות" הידועה לנו כבר, ולא מול היציבות החברתית המקודשת. כך בדיוק סבר הרב קוק כשהעמיד במאמרו "טללי אורות" את היהדות דווקא על החזון לעתיד, וכתב ש"היסוד היותר עיקרי הגנוז ומקופל בטעמי המצוות ונימוקיהם הוא העתיד. העבר לבדו, אף על פי שהוא נכבד מאד, מכל מקום הוא יכול לבוא עד לכדי ערך של ידיעה ארכיאולוגית שאין בה תוכן לחיים בפועל".
צודקים השמרנים בטענתם שחברות אנושיות עלולות לגלוש לניסויים חברתיים מזוויעים, הרסניים ואכזריים. נכון גם שקיפאון חברתי עדיף על הרדיקליות הבולשביקית, למשל. אבל ההתדרדרות הזו לא קרתה בגלל עצם ההסתמכות על חזון רוחני אינטלקטואלי, אלא משום שהחזונות הבולשביקיים היו שגויים מיסודם, ועוד יותר משום שניסו לכפות אותם בכוח הזרוע.
והרי לא רק הבולשביקים היו אנשי חזון. גם מעצבי החוקה האמריקאית היו כאלה, וגם אבות הציונות. הם לא היו שמרנים, אלא רדיקלים שפויים. חובתנו, כמובן, להסביר מה מאפיין את הרדיקליות השפויה, הדיאלוגית. ומכיוון שכך, לאחר שתקפנו את חוסר הבלמים במשנתם של השמרנים נציג כאן את הבלמים שאנחנו מציבים מול הרדיקליות המתפרעת.
מדובר בבלמים פשוטים לגמרי: א) אנחנו חייבים חזון (המבוסס על ערכיה הנצחיים של התורה). ב) חזון חייב להיות, תמיד, נושא לוויכוח ציבורי ער לפני שמנסים אותו. ג) אסור לכפות אותו בכוח הזרוע. ג) לא הופכים את החברה בבת אחת. עושים ניסיונות קטנים, בוחנים את תוצאותיהם, ממשיכים הלאה. ד) לא שוכחים לרגע שמטרתנו ליצור חברה מתוקנת באמת, שלא תסבול מחולייה של החברה שבה אנחנו חיים היום. ה) ובעיקר, גם אם קשה לא מוותרים על החלום למציאות מתוקנת.
סיכומו של דבר: אילו היו הכול שמרנים, היינו חיים עד היום במערות. הפתרון לשיגעונותיה של הרדיקליות המופרעת אינו יכול להיות שמרנות, אלא רדיקליות דיאלוגית, תורנית ושפויה.
מתנפץ למול המציאות החינוכית
חלק גדול מהטיעון השמרני נוגע לענייני חינוך. לכאורה, עצם הגדרת החינוך היא הנחלת ערכים, אותם ערכים שגיבשו את העם עד כה, ואנחנו שואפים להנחילם לילדינו. האם אין זה אומר שחינוך חייב להיות שמרני מעצם טבעו? רוב מאמרו של קופל הנזכר בפתח הדברים מוקדש לאזהרה מפני המדרון החלקלק הזה; מדרון המתחיל בחיפוש אחרי "נימוקים אוניברסליים" לקיום המצוות, ממשיך בעמדה מסורתית פושרת שאינה מחויבת לזהות יהודית ברורה, ומסתיים באנטי מוחלט לכל מה שריח יהדות עולה ממנו. כנגד הסכנה הוא מציע להעמיד זהות ברורה, חדה, מובנת מאליה.
לדעתנו, הרעיון השמרני מתנפץ אל מול המציאות החינוכית. אנחנו לא חיים בעולם שבו רוב היהודים חיים באופן שאפשר לכנות "דתי" או "תורני". בעיני רוב הנוער, שמירת המצוות היא אופציה אחת מני רבות. רובם אינם פוסלים מראש את הזהות ה"דתית", אבל צריך לשכנע אותם שכדאי וטוב לבחור בזהות הזו, ודווקא בה מכל הזהויות העומדות "על המדף". בשם מה אנחנו מבקשים מבני הנוער לשמור על מה ששמרו אבותיהם? בתחומים רבים אנחנו חשים שאורח חיינו עולה על זה של אבותינו. אפילו דבר קטן כמו האפשרות לבחור מקום מגורים או תחום עיסוק היה נראה לאבותינו מוזר, ואולי גם זכותה של האישה להתווכח עם בעלה. לא היינו רוצים לחזור לשם. אנחנו מחנכים את בנותינו לעצמאות מחשבתית, ליצירתיות, להשכלה תורנית רחבה. אז למה תפילין כן ובורותה של האישה לא? מהו הקריטריון?
אם אנחנו מאמינים שיש לנו חזון שאנחנו רוצים להתקדם אליו, ממילא יש לנו קריטריונים להבחין בין מה שברצוננו לקחת מעולמו של הסבא רבא לבין מה שנשאיר מאחורינו, בין מה שניקח מהעולם החדש למה שנדחה בשאט נפש. אנחנו יכולים להשתכנע שחשוב להניח תפילין בדיוק כפי שהניח הסבא רבא, ובו בזמן לשנות את מעמד האישה. זו אינה עמדה שמרנית ולא עמדה פוסט־מודרנית, אלא עמדה של רדיקליות שפויה, הנובעת וניזונה מחזון. עמדה כזו רחוקה מקידוש כל הישן כשם שהיא רחוקה מדחייתו הגורפת. למה, בעצם, לא נפתח חזון תורני עתידי, שבשמו נפנה אל הנוער ולמענו נציע לו לגייס את מרצו וכוחותיו? זה יכול להיות הרבה יותר מלהיב מלחיות כמו שסבא רבא שלנו חי.
ואכן, מניסיוננו במפגשים עם בני נוער, אנחנו חוזרים ושומעים אותם תובעים מאיתנו שננמק באופן משכנע מדוע ראוי לבחור באורח חיים תורני. שוב ושוב אנחנו שומעים את האמירה "אני לא מוכן/מוכנה לעשות משהו רק כי כתוב". שמירתה של זהות ישנה יכולה לדבר אך אל אחדים מבני הנוער, אבל לא לכולם. ועוד תובנה: רוב בני הנוער מוכנים להקשיב למה שיש לנו לומר, ובתנאי שיהיה לנו משהו חשוב לאומרו. משהו כמו חזון על חברה מתוקנת, ששווה להתאמץ כדי להשיגה. משהו כמו תפיסת עולם המקנה משמעות לחיים, ומפנה את העיניים והלב לעבר העתיד. משהו שייתן גאווה ומשמעות לבחירה בזהות דתית.
ניקח את שאלת החינוך לצניעות. אין ספק שצניעות היא ערך יהודי מרכזי, ואנו רוצים להמשיך לחנך אליו. אין ספק גם שנערים, ועוד יותר נערות, מתקשים להבין את משמעותו של הערך הזה. אפשר להציג אותו כנושא משמעתי; לא מעט מחנכים עושים זאת. אבל אז ההצלחה היא, במקרה הטוב, מוגבלת. אפשר ללכת בכיוון ה"שמרני" ולפנות לתחושת ה"זהות" היהודית, השמירה על מסורת הלבוש היהודית העתיקה. אפשר לאחל הצלחה לכיוון הזה, אבל מעט מאוד נערות השתכנעו ממנו.
ואפשר ללכת הפוך. להציג את הצניעות כמסר שיש בו חידוש, אולי גם פתרון לשאלות קיומיות שכל נערה מתחבטת בהן ממילא. לקשר את הנושא לשאלת הפיכת הגוף בתרבות ה"עכשווית" לחפץ בעלמא, למוצר צריכה שיש לשים בחלון ראווה. לחשוב על חברה שתטפח את הרגש היותר עמוק ולא את ההחצנה הבוטה. להציג את הצניעות כמסר נפשי־חברתי, מסר שיש בו צד מהפכני. לפנייה כזו יש סיכוי להצליח. ברור שלא מדובר במעשה קסמים אלא בתהליך ניסוח מחודש שיש בו עליות ומורדות, שדווקא הם אלה שידייקו יותר את יישום החזון במציאות.
הנשמה שואפת קדימה
ברצוננו לחזור ל"דימוי העץ" של הרב נבון ולהתמודד עמו ישירות. קודם כול צריך להודות שהדימוי הזה אכן מתאר יפה את האדם הטבעי. יש בנו באמת צד טבעי כזה, וצריך להתחשב בו. זוהי נקודת האמת של השיח השמרני, וייתכן שממנו נובע כוח השכנוע שלו. יש טבע לאדם. חשוב לומר זאת.
אבל האם זוהי אמונתנו, שהצד ה"טבעי" הזה הוא כל האדם כולו? ספר בראשית מספר לנו על הא־ל שיצר את האדם מן העפר, ונפח בו נשמת חיים. במילים אחרות, טבע האדם הוא כפול. אי אפשר להתעלם מטבע העפר שבו, שבו הוא דומה לכל חיית השדה. מהצד הזה, כנראה, נאה לנו השמרנות שאינה מבקשת לעבד את הטבע הזה, אלא רק לחיות לפיו. אבל יש בנו צד אחר, ועבורנו כבני אדם הוא לא פחות "טבעי". זהו החלק השואף קדימה, לבנייתן של חברות יותר ויותר מתוקנות, "לתקן עולם במלכות ש־די".
כך עברנו את משטר העבדות העתיק, את משטר הצמיתות הימיביניימי, את שלטון "המלכים האבסולוטיים". במאה הקודמת התגברנו על הדיקטטורה הבולשביקית, על רוב גילוייה האנרכיים של ההיפים בשנות השישים. משהו בטבע שלנו אינו נותן לנו מנוח. הוא מתקומם כנגד כל עוול, שונא כל רוע. האם מישהו יכול באמת להאמין שהחברה העכשווית היא מטרתו ושיאו של המהלך הזה? שהקפיטליזם של היום – בגרסתו ה"חזירית" או ה"כשרה" – הוא המקום שבו תגיע "נשמת החיים" שבנו למנוחתה הסופית? מישהו רוצה לבנות את עתיד היהדות על ההנחה המפוקפקת הזו?
ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג, מלמד באוניברסיטה העברית וחבר בכיר במכון רוטנברג. הרב רונן בן דוד הוא ראש אולפנת נווה חנה ומלמד במספר מכללות סוגיות בחינוך דתי בן זמננו.
