בפרשת משפטים רשימה ארוכה של מצוות – רובן מצוות שבין אדם לחברו, שתכליתן הסדרת ההתנהלות החברתית בשדרות החיים השונות. הרצף המצוותי גדוש וכולל תחומי חיים רבים ומגוונים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סבתא מלמדת בזום: חמותי ראויה לתעודת הצטיינות
– הדברה ידידותית לבעלי חיים – יש דבר כזה?
– אמר וידוי: כך קיבלה שירה איסקוב את הגט המיוחל
בתוך ים המצוות היומיומיות, האווירה החגיגית והנשגבת של מעמד הר סיני הולכת ומיטשטשת. רק בחתימתה חוזרת הפרשה אל המעמד עצמו ומתארת את מה שמכונה “ברית האגנות“. במסגרת ברית זו נבנה מזבח ומוקרבים עליו קורבנות. כאן גם מופיעה ההכרזה שתהדהד לדורות: “כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה‘ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע“ (שמות כד, ז). בשיאה של הברית יעלו משה, אהרן ובניו ושבעים איש מזקני ישראל, “וַיִּרְאוּ אֵת אֱ־לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל“ (שם, י).
כמה ביטויים בסיפור ברית האגנות מהדהדים את פרשת עקידת יצחק. בראשית הפרשייה מצווה ה‘ את משה: “עֲלֵה אֶל ה‘ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק“ (שם, א), ובהמשך אמר להם משה: “שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם“ (שם, יד). כתובים אלה מזכירים את לשון התורה בפרשת העקדה: “וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם“ (בראשית כב, ד־ה). המילה “מרחוק“, פעולת ההשתחוויה, וכן התמונה שבה יש מי שצועד עד המקום עצמו ויש מי שנשאר לשבת – משותפות לשני התיאורים.
שני המעמדות הם רגעים של קרבה נדירה בין האדם לאלוהיו. אלה רגעים חד־פעמיים, שבכוחם לשאת בהמשך דורות של מאמינים. תוכנם של שני המעמדות הוא נכונותו של האדם להתמסר באופן מוחלט לא־לוהים. מעשה העקידה הינו שיא אנושי בנכונות לציית לדבר ה‘, ועוצמתו מתגלגלת אל הר סיני. הזיקה בין הפרשיות מאירה את ההצהרה “נעשה ונשמע“ באורה של קריאת “הנני“ של אברהם אבינו, ומצביעה על יניקתה של האחת מכוחה של חברתה.
ההתקרבות שאחרי ההתרחקות
ואולם, לצד תיאור מלא עוצמה זה, הזיקה שיוצרים הכתובים בין הזקנים הנשארים מאחור ובין נעריו של אברהם, שנותרו לשבת עם החמור, מכאיבה וצורבת. האם גם מעמד הר סיני, כעקידת יצחק, הינו ברית של יחיד? האם בני ישראל כמו נעריו של אברהם אינם חלק מן הברית? האם גם הפעם נותר העם מאחור?
כדי להשיב לשאלה זו יש לברר מתי התרחשה ברית האגנות. לדברי רש“י היא התקיימה לפני מתן תורה, והציווי על משה לאסוף את הזקנים ולעלות עימם להר הינו חלק מן ההכנות למעמד. לעומתו, האבן עזרא מפרש כי הדברים התרחשו כסדרם בכתובים, וכי הברית שלפנינו התרחשה לאחר מתן תורה ולאחר קבלת המצוות שבפרשת משפטים. אם נצעד בדרכו של האבן עזרא נוכל להציע כי ברית האגנות באה לתקן את התרחקות העם בראשיתו של מעמד הר סיני.
בתחילת מעמד הר סיני, כפי שמתואר בפרשת יתרו, נרתע העם, “וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק“ (שמות כ, טו). כעת, לאחר שהסתיים המעמד, ניתן לנסות ולהתקרב. אך כיצד מקרבים רחוקים? ראשית, מתוך קבלה של התנועה הנרתעת, כפי שעשה משה במעמד עצמו. רק לאחר מכן, ניתן להזמין את הנרתעים לאפשרות של התקרבות מחודשת.
בברית האגנות שיתף משה את העם בשלביה השונים של כריתת הברית. הוא בנה מזבח “וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל“ (שם, ד), אך את הקרבת הקרבנות הוא לא ביצע בעצמו אלא הטיל את המשימה על נערי בני ישראל. משה אף יצר ממשק ישיר עם הברית באמצעות זריקת הדם על המזבח ועל העם עצמו. כך, צעד אחר צעד, התחלפה הרתיעה בהתקרבות. לאחר שלבים אלה יוכלו בחירי העם, נציגיו, לעלות אל ההר. ההתקרבות המחודשת תגיע לשיאה בראיית כבוד ה‘ (שם, י־יא).
בנקודה זו יש לתת את הדעת להיבט נוסף. בין הכתובים הדומים בפרשת העקידה ובין הכתובים בפרשתנו ישנו הבדל רב משמעות. דברי אברהם לנעריו יוצרים חיץ בינו ובין הנערים: “שבו לכם פה עם החמור“. לעומת זאת, דברי משה לזקנים משקפים נימה שונה. הלשון “שבו לנו“ מבטאת קרבה ושותפות.
החוט המקשר
בברית האגנות נחלק העם לשלוש קבוצות: העם שבתחתית ההר, הזקנים שעלו אל ההר, ראו את הא־לוהים ונשארו שם, ומשה שיעלה עוד במעלה ההר וייגש אל הערפל. כל אחת מן הקבוצות מסמלת ממד אחר במימוש האתגר שהציב מעמד הר סיני: חיים של תורה ומצוות.
משה מסמל את ההתקרבות המלאה, אדם שהוא “איש הא־לוהים“. אין זה יעד להמונים, אך הוא הכרחי על מנת להביא את התורה אל העם. העם שבמחנה מסמל את החיים עצמם. תפקידם של אהרן, בניו ושבעים הזקנים הנשארים בהר, הוא לשבת “לנו“ – עבורנו. עליהם להישאר כגורם מקשר וממצע, בין החיים בפשטותם ובין ההר הנשגב.
הדבר מתבטא בעוצמה רבה בתיאור שבפסוק יא: “וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ־לוֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ“. רש“י דרש את הדברים לגנאי, אך האבן עזרא דרש לשבח: “שנהנו מזיו שכינה… שעשו משתה ויום שמחה כאשר יעשה כהן גדול בצאת יום הכפורים“. במקומם בהר, תוך ראיית א־לוהים שבצידה התנהגות אנושית טבעית, מהווים הזקנים ערוץ מקשר בין שמים לארץ.
ייתכן שזהו פשר תחינתו של משה “שבו לנו פה“ – שבו עבורנו פה. המשיכו לאחוז עבורנו את החבל בשני קצותיו, שמיים מחד וארץ מאידך. כך אוכל אני לעלות אל ראש ההר, והעם יוכל להוסיף לשבת בתחתיתו. זהו הייעוד שאליו מתנקזים כל תכניה של פרשת משפטים, הפרשה העוסקת באריגת הקשר המיוחד בין אדם לא־לוהיו, בשדות שבהם רוחשים החיים עצמם.
