ההיגיון שמאחורי איסור ריבית והרלוונטיות שלו לזמננו

בחיים הדתיים המודרניים קיים לעיתים חוסר הלימה בין החשיבות היתרה ששומרי המצוות מייחסים לאיסורים שהם בקושי מנהג, ובין הזלזול שלהם לעיתים במצוות דאורייתא. בולט בהקשר הזה איסור ריבית – איסור מובהק דאורייתא, שכמעט נשכח בקרב קהלים רחבים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אמר וידוי: כך קיבלה שירה איסקוב את הגט המיוחל
– "אני לא באה לעשות מהפכה": דבורה עברון מונתה למנהיגה רוחנית בבר-אילן
– ההתנגדות לבן גביר: צביעות בכל הקשת הפוליטית

האיסור על גביית ריבית במסגרת הלוואה מופיע בתורה בפעם הראשונה כחלק משלל המצוות והאיסורים שבפרשת משפטים: “אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ“ (שמות כב, כד). האיסור הזה, שמובא בתורה בעוד כמה מקומות, נמנה בידי הנביא יחזקאל כאחד משלושה חטאים חמורים ביותר, יחד עם רצח וגילוי עריות: “עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ… וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה… נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם ה‘“ (יחזקאל כב). מנגד, הוא נחשב אחד ממעלותיו של הראוי לזכות בקרבת א־לוהים: “ה‘ מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ… כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ“ (תהלים טו).

האיסור על לקיחת ריבית הורחב מאוד בידי חז“ל, ונוספו לו חומרות ואיסורים שונים. המלווה בריבית עובר על שישה איסורים שונים ונחשב “פורק עול מלכות שמים“ (ספרא). האיסור עצמו הורחב גם ל"אבק ריבית“, כלומר גם ריבית שלא נקבעה מראש ושלא ניתנת דווקא עקב מעשה שמוגדר כהלוואה.

הסיבה לאיסור ריבית נתונה במחלוקת רבת שנים בין הפרשנים השונים. הטעם הפשוט, שנראה כעולה גם מהפסוק בפרשת משפטים, הוא למנוע ניצול של עניים בשעת מצוקתם: “אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". עם זאת, הפסוק האוסר על ריבית בספר דברים לא מזכיר את העני, ומדבר באופן מובהק על “אחיך": “לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ" (דברים כג, כ). גם הפרשנות המסורתית לאיסור לא החילה אותו רק על הלוואה לעני, אלא על כל הלוואה ליהודי.

הסברים נוספים שניתנו לאיסור הם זה של רש“י שטוען שיש כאן סוג של גזל, מכיוון שהלווה לא שם לב עד כמה הריבית מחסירה מכספו. הרמב“ן גורס שלא מדובר בגזל אלא במעשה שאסור “מצד האחוה והחסד“, ואילו ה“כלי יקר“ רואה בריבית מעשה שמבטא חוסר ביטחון בה‘.

הריבית אסורה בדתות ותורות מוסריות רבות. היא נאסרה בדרכים שונות בנצרות, באסלאם, בבודהיזם ובהינדואיזם, וגונתה על ידי פילוסופים כאפלטון ואריסטו. גם במקורות לא יהודיים נכתבו טעמים רבים לאיסור ריבית, וגם הם נעים במידה רבה בין התייחסות להלוואה בריבית כפגם במידת החסד והצדקה, ובין הגדרתה כגזל וכחטא חמור.

ואולם חרף כל זאת, ההלוואה בריבית מהווה כיום חלק משמעותי מאוד מהכלכלה המודרנית, וקשה לדמיין את חיינו בלעדיה. היא נוכחת במשכנתא שאנו לוקחים על הבית, בריבית על המינוס בבנק, בהלוואות להקמת עסק ובמקומות רבים נוספים.

כל מי שלמד קורס בסיסי בכלכלה מודרנית יגלה שריבית היא למעשה המחיר של הכסף. לכל מוצר שאנו קונים מוצמד תו מחיר שהוא גבוה מעלות הייצור שלו, ומגלם את הרווח ליצרן ולשרשרת השיווק (ולעיתים גם את ירידת הערך). כך גם לכסף. ראובן מלווה כסף לשמעון עבור תשלום מסוים, שהוא הסכום שבעבורו שווה לראובן להוציא את הכסף מידיו לתקופה מסוימת, ולשמעון לקבל את הכסף באופן מיידי. ובכל זאת, התורה אוסרת על הריבית. כדי לקחת חלק בכלכלה המודרנית נאלצים שומרי המצוות להשתמש בתרגילים שונים ומשונים, ולפעמים להימצא במצב של ספק איסור.

סחורה פיקטיבית

כדי לנסות להבין זווית נוספת באיסור ריבית ולשפוך אור על הרלוונטיות שלו לימינו, ראוי לפנות לספר שיצא לאור במחצית המאה שעברה ותורגם כעת לעברית. מחברו, קרל פולני, הוא כלכלן יהודי הונגרי־אמריקאי שהתמחה במיוחד בהיסטוריה כלכלית. “התמורה הגדולה“ יצא לאור בשנת 1944, הכה גלים בשעת פרסומו וזוכה לפופולריות מחודשת בשנים האחרונות, בעיקר מאז המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008. בספר עורך פולני חקירה היסטורית־כלכלית של ההתרחשויות במערב, בעיקר מאז תחילת המאה ה־19, שהביאו למשברים הגדולים שהתבטאו בשתי מלחמות העולם, ההפיכה הקומוניסטית ברוסיה וקריסת כלכלות ומדינות רבות באירופה.

פולני מכנה את העבודה, האדמה והממון “סחורות פיקטיביות", זאת בניגוד לחפצים ומוצרים העוברים מיד ליד. לדבריו, “השוק החופשי" מחייב את הפיכתן של “הסחורות" הללו לסחורה אף שהן לא נועדו לכך, ואף שמסחר חופשי בהן ללא הגבלות יוביל לחורבן:

לאחר שמעטה ההגנה של מוסדות התרבות ייגזל מהם, בני האדם יגוועו בשמש היוקדת של החשיפה החברתית. הם ימותו כקורבנות של עקירה חברתית קשה שתגרום לשחיתות, לפרוורסיה, לפשע ולרעב. הטבע יצטמצם ליסודותיו; נופים ושכונות מגורים יטונפו ונהרות יזדהמו; הביטחון הצבאי יעמוד בסכנה; ולא תהיה עוד יכולת לייצר מזון וחומרי גלם. לבסוף, ניהול כוח הקנייה באמצעות השוק יגרום מפעם לפעם לחיסול של עסקים, כי יתברר שמחסור ועודף בכסף הרסניים לעסקים בדיוק כמו בצורת ושיטפונות בחברה הפרימיטיבית.

פולני, שמהדהד טענות קדומות הרבה יותר, טוען שכל החברות המסורתיות, עד זו המודרנית של ה"לסה פר", לא התייחסו לשלושת אלה כסחורה, והגבילו מאוד את אפשרות המסחר בהם. באופן לא מפתיע, גם בחברה העברית הקדומה הושתו הגבלות משמעותיות כאלה, לפחות בתוך העם היהודי. העבדות והעבודה השכירה הוגבלו בהיבטים רבים ושונים, האדמה הוגבלה לשש שנות מסחר ושנה של חזרה למקור, והממון הוגבל על ידי איסור הריבית ושמיטת ההלוואות בשנה השביעית.

ההסבר הזה אינו סותר את ההסברים האחרים לטעמה של מצוות הריבית, אלא מעניק להם הקשר רחב יותר. לא ניתן “להשכיר" כסף כמו כל מוצר אחר, מכיוון שכסף יועד להיות מוצר שמשמש לחליפין, וסחר חופשי לחלוטין בו עלול לערער את החברה ולפגוע בחבריה.

לא מדובר כאן בעניין נקודתי. הטענה הרחבה יותר של פולני היא שבכל החברות האנושית הכלכלה הייתה חלק מהיחסים החברתיים (“משוקעת ביחסים החברתיים", כלשונו) ואילו בחברה המודרנית המצב התהפך, והיחסים החברתיים הפכו להיות בסך הכול חלק מהכלכלה. בימינו חלה הקצנה גדולה אף יותר של העניין הזה, וניתן לראות אותה דרך שיח ה“שוק“ והכסף שהשתלט כמעט על כל תחום בחיים (“שוק הדייטים", “זמן זה כסף", “הון אנושי" ועוד), והפיכה של כל שאלה ערכית לכזו שבסופה יושבת שאלה כלכלית (“כמה כסף שווים חיי אדם", "משתלם כלכלית להשקיע יותר בגיל הרך").

ללמוד מהבנקאות האסלאמית

הוויכוח האם התורה, חז“ל או היהדות, היו קפיטליסטים או סוציאליסטים, הוא ויכוח אנכרוניסטי. הם לא הכירו או חשבו במושגים כאלה, והתנאים שבהם ניתנו ופעלו היו שונים לחלוטין. ובכל זאת, אפשר לקבוע באופן ברור למדי שהן במקרא והן בספרות חז“ל משתקפת פעמים רבות מאוד עמדה ערכית שרואה בכלכלה רק חלק מהחיים החברתיים, ושבעיניה התערבות, גסה מאוד לפעמים, בשוק, רצויה כאשר היא תורמת לחברה ולחלשים בה. כך בהגבלות שצוינו, וכך באיסורים הרבים והמגוונים על הפקעת מחירים, “ירידה לאומנות חברו“, גביית מיסים שונים ועוד.

ייתכן מאוד שבחינת היעילות והתרומה לחברה של מודל ההלוואה בריבית, באמצעות ההערמה ההלכתית שמכונה “היתר עסקה", תביא אותנו לידי מסקנה שכדאי להשאיר אותה על מכונה. אולם בחינה מחודשת של הנושא תעלה שבכל זאת כדאי לערוך בו שינויים שונים שיקרבו אותנו יותר לדרכה של תורה; אולי בהשראת הבנקאות האסלאמית בת ימינו, שמתקיימים בה מודלים מימוניים שבהם הסיכון מתחלק בצורה שוויונית יותר בין הבנקים ללקוחות.

באופן כללי כדאי לקחת את הדרכות התורה בנושאים אלה כאמירות ערכיות עקרוניות, ולא להעתיק למציאות שלנו את הכלי הספציפי שבו השתמשה התורה, אם התוצאות שייגרמו מכך פוגעות באותה מטרה עקרונית. עם זאת, העמדה התורנית הערכית שלפיה כסף, אדם ואדמה אינם מוצרים רגילים, ובעיקר שהכלכלה משוקעת בחברה ולא להפך, ושהתערבות בשוק לטובת מה שאנחנו מבינים כטובת החברה לא רק שאיננה אסורה, אלא היא חובה ערכית ודתית מוחלטת – נשארת איתנה ורלוונטית מאי פעם.

הספר הובא לתרגום בשיתוף מכון שחרית הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.

אביעד הומינר־רוזנבלום הוא יועץ מדיניות ותוכן לשר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים