לפני שבועות אחדים פרסמתי בעמודים אלה רשימה קצרה הקוראת להחלפת שיטת הממשל בישראל ולהבאת הנושא להכרעת העם (“לצאת מהתיקו המשתק“, גיליון פרשת שמות). העיתוי של העיסוק בנושא הוא אכן בעייתי. קלחת הבחירות הקרבות כבר תופסת את הזמן הפנוי מהקורונה באמצעי התקשורת, והאנרגיות שעוד נותרו במערכת הפוליטית החבולה, מופנות עכשיו לקמפיינים. למי יש זמן לחשוב? העם עצמו עייף מלהגיב, יושב ביציע ומחכה לראות מה יהיה הפעם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דו"ח אמ"ן: איראן במרחק שנתיים מפצצה גרעינית
– בנימין הורגן: "היה מאבק ארוך, אסתר הייתה פייטרית"
– היהדות האורתודוקסית מתקשה לעכל את מותם של רבניה הבכירים
למרות זאת, ומתוך חשש כבד שגם הפעם אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של תיקו ושיתוק שלטוני, ברצוני לדבר בשבח שינוי השיטה, ממבט תורני.
כידוע, פרשת המלך שבתורה זכתה להתייחסויות מגוונות ואף נוגדות במהלך הדורות, החל מדברי התנאים, דרך מפרשי המקרא והפוסקים, ועד לחכמי זמננו. הפסוק הפותח את הפרשה, “כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ… וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי“ (דברים יז, יד), והציווי שבעקבותיו “שום תשים עליך מלך“, עוררו שאלה יסודית: האם התורה מתייחסת בחיוב להעמדת מלך, ו“ככל הגויים אשר סביבותי“ משמעו: אחרי שהסתיימה ההנהגה הניסית של דור המדבר, הגיע הזמן להנהגה מדינית “נורמלית“, ככל העמים שיש להם ארץ וממלכה; או שמא הביטוי הזה מורה על אי שביעות רצונה של התורה מן הבקשה להעמיד מלך.
ובכן, נחלקו תנאים בדבר:
רבי יהודה אומר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר “ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגויים אשר סביבותי“ (סנהדרין כ, ע“ב).
במקום אחר נאמר שרבי נהוראי רואה בבקשת המלך “גנאי לישראל“ (ספרי פרשת שופטים).
מה שפחות ידוע הוא, שהתורה מתייחסת אל המלך הרבה לפני “פרשת המלך“ שבספר דברים, אלא שהיא קוראת לו בשם אחר: “נשיא“. בפרשת ויקרא מדובר על קרבן חטאת שאדם חייב להביא על חטא שחטא בשגגה, והתורה מדברת על סוגים שונים של קרבן בהתאם למעמדם של החוטאים: כהן גדול שחטא בשגגה מביא פר לחטאת, בהמשך מדובר על פר שהציבור מביא כאשר כולו חטא בשגגה (“פר העלם דבר של ציבור“), ואחריהם: “אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה‘ אֱ־לֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה“ (ויקרא ד, כב).
מיהו הנשיא הזה? אומרת המשנה:
איזהו הנשיא, זה המלך, שנאמר “ועשה אחת מכל מצוות ה‘ א־לוהיו‘, שאין על גביו אלא ה‘ א־לוהיו (הוריות ג, ג).
כלומר, הנשיא הוא ראש ההיררכיה החברתית, מי שמעליו רק הקב“ה.
עוד קודם לכן, בפרשת משפטים, למדנו: “אֱ־לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר“ (שמות כב, כז). ובגמרא נאמר שבביטוי “נשיא“ הכוונה למלך, שאסור להמרות את פיו (סנהדרין סו, ע“א).
מעתה עלינו לשאול: מה פשר ההתייחסות הכפולה הזאת אל ראש הפירמידה החברתית, פעם כנשיא ופעם כמלך?
שלוש הרשויות של ישעיהו
מבחינה אטימולוגית ישנו הבדל משמעותי בין הביטויים “מלך“ ו“נשיא“. השורש מל“כ מבטא אדנות ובעלות. בערבית, למשל, זוהי ממש בעלות ממונית. ה“ממלוכים“ הם עבדים. גם בעברית, המקום הראשון שמופיע שורש זה בתורה הוא במסופר על נמרוד: “וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל“ (בראשית י, י). נמרוד הוא “גִבֹּר צַיִד“, כוחני ומשתלט. עמו הם נתיניו.
נשיא, לעומת זאת, הוא איש מורם מעם, מי שהעם מנשא אותו. הנשיא הראשון בתורה הוא אברהם: “נְשִׂיא אֱ־לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ“. הכינוי “מלך“ מביע תנועה של כפייה, מלמעלה למטה, ואילו “נשיא“ מביע תנועה של עילוי, מלמטה למעלה (“מַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה‘“, בבניין התפעל, משמעו מדוע אתם מנשאים את עצמכם). את המלך צריך להזהיר “לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו“, ואילו הנשיא מורם על ידי אחיו מרצונם.
גם בנבואות יחזקאל נקרא המלך העתידי, המכונה “דוד“, בשם נשיא: “וַאֲנִי ה‘ אֶהְיֶה לָהֶם לֵא־לֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם“ (יחזקאל לד, כד). אין זאת אלא שהציפייה למנהיג העתידי היא ציפייה להנהגה ממלכתית מסוג של נשיא, לא מסוג של מלך.
אינני יודע אם המשפטן והמדינאי הצרפתי שארל לואי מונטסקייה, אשר הטיף לעקרון הפרדת הרשויות, הכיר את הפסוק בישעיהו המזכיר את שלוש הרשויות בתמצית מופלאה: “כִּי ה‘ שֹׁפְטֵנוּ ה‘ מְחֹקְקֵנוּ ה‘ מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ“ (ישעיהו לג, כב). את פסוקו של ישעיהו אפשר להבין בשתי דרכים: האחת – אין צורך בהפרדת רשויות. המדינה צריכה רק הנהגה אחת, הנהגה דתית־רוחנית, אשר תבטא את דבר ה‘. האחרת – מדינה אכן זקוקה לרשויות נפרדות, אבל כולן צריכות לבטא את רצון ה‘.
ממשלה שהחלטותיה הן המכנה המשותף הקטן ביותר בין כל המפלגות והלחצים, היא מתכון לשיתוק שלטוני, לאי־אמון ולאנרכיה. הפקדת הרשות המבצעת בידי נשיא בעל סמכות, הנעזר בקבינט מומחים שהם אנשי אמונו, ראויה לשמש כאופציה
נראה שבדבר זה נחלקו התנאים, שדבריהם הובאו לעיל. ר‘ נהוראי סבר שבקשת מלך מיותרת. הנשיא הנזכר בשמות ובויקרא הוא לדעתו נשיא הסנהדרין, המנהיג הרוחני, והוא אמור להנהיג את העם גם במישור המדיני. ואילו ר‘ יהודה סבר שהתורה רוצה בהפרדת רשויות. הסנהדרין תעסוק במשפט התורה ובהנהגה רוחנית, ואילו המלך יעסוק בהנהגה מדינית, באחריות לביטחון הפנימי והחיצוני ובניהול צורכי המדינה. הסיבה לכך היא קודם כול פרקטית: כל אחד משני התפקידים דורש “משרה מלאה“, התמסרות גמורה. אך יש גם סיבה עקרונית: ריכוזיות יתר אינה רצויה. חלוקת סמכויות מושכלת בין גופים שונים יוצרת איזון והנהגה לאומית ראויה.
גדולי פוסקי ההלכה בישראל, ובראשם הרמב“ם, פסקו כדעת ר‘ יהודה, שהיא הדעה הדומיננטית במקורות חז“ל (נזכיר שגם ל“רשות מחוקקת“ בדמות בית נבחרים אזרחי יש מקום בהלכה, באמצעות המושג “טובי העיר“ הרשאים לקבוע חוקים כלכליים וכדומה).
העם צריך לקבוע
מה כל זה אומר לנו, שזכינו לחזות בשיבת עם ישראל לארצו ובהקמת שלטון יהודי בארץ ישראל? האמת ניתנה להיאמר: אין בידינו משנה סדורה בענייני מלכות. מיעוט המקורות בנושא זה, ואלפיים השנים שבהן העניין לא היה אקטואלי, השכיחו מאיתנו במידה רבה את הלכות השלטון והממלכתיות.
עם זאת, חשוב לדעת שעצם הקמת שלטון יהודי בארץ ישראל, באיזו צורה שתהיה, יש בו משום קיום מסוים של מצוות התורה להעמיד מלך. ראיות תלמודיות רבות לכך, שלא כאן המקום לפורטן, אבל ברצוני להצביע על השלכה חיונית אחת של הקביעה הזאת.
כידוע, דיני מלחמה קשורים להלכות מלכים. המלך הוא המוציא את העם למלחמה (סנהדרין כ, ע“ב; רמב“ם הלכות מלכים ומלחמות ה, א). האם למלחמות ימינו יש דין “מלחמה“, או שאינן אלא בגדר מאמץ להצלת נפשות? ההבדל בין שני הגדרים ההלכתיים גדול מאוד. דיני מלחמה מאפשרים פעולות שדיני פיקוח נפש רגילים אינם מאפשרים.
הרמב“ן כותב (בסוף השגותיו לספר המצוות) שההוצאה למלחמה היא בסמכותו של “המלך, או השופט, ומי שהעם ברשותו להוציאו לצבא“. הווי אומר: הממשלה או שר הביטחון, שהעם ברשותם להוציאם לצבא ולהכניס את המסרב לכלא, הם מלך לעניין זה. בהיותי חייל במלחמת יום הכיפורים, שלחתי שאלה הלכתית בעניין מצוות “ויד תהיה לך מחוץ למחנה“ אל הרב אלישיב זצ“ל, וקיבלתי תשובה, שנדפסה בספר השו“ת שלו, ובה הוא כותב בין השאר: “ואנן הלא במלחמת מצוה קעסקינן“ (ואנחנו הלא עוסקים במלחמת מצווה). לידיעת הציבור החרדי.
באשר לגמישות הדרושה בעניין צורת השלטון, והצורך ללמוד לפעמים מהנעשה במדינות אחרות, מעניינים מאד דבריו של הנצי“ב מוולוז‘ין בפירושו לפרשת המלך. נצטט משפטים אחדים:
הרי ידוע בדברי חז“ל דמצוה למנות מלך, ואם כן למאי כתיב ואמרת וגו‘, ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנית אם מתנהגת על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי הכרח מצות עשה… כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצות עשה לסנהדרין למנות מלך (העמק דבר, דברים יז, יד).
כלומר, המצווה של העמדת מלך זקוקה לרצון חופשי של העם. כל זמן שהעם רוצה בצורת שלטון אחרת, אין אפשרות לחכמי התורה לחייב את העם במצוות העמדת מלך, אלא אם כן יכיר העם בכך שמצבו הוא כספינה המיטלטלת בלא קברניט, וירצה לאמץ את צורת השלטון המלכותית הנוהגת במדינות אחרות.
ידועה קביעתו המפורסמת של הראי“ה קוק, שהיה תלמידו של הנצי“ב:
נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה (משפט כהן קמד).
רבים מצטטים משפט זה בהקשרים שונים, אך דומה כי המסקנה הראשונה ממנו היא שזכותה של האומה לקבוע איזו צורת שלטון מתאימה לה לעת הזאת. דבר זה לא נעשה עד היום. משטר מדינת ישראל לא נקבע במשאל עם. קבוצה קטנה של עסקני מפלגות קבעה בעת קום המדינה צורת שלטון, שהפכה כאילו למובנת מאליה. אבל היא אינה מובנת מאליה. יש צורות ממשל אחרות, וצריך לשאול את פי העם.
לא להשתעבד למצב הקיים
מוסד הנשיאות הקיים כיום במדינת ישראל מנסה להגשים את הרעיון של איש מורם מעם, המייצג את הצד הערכי, היפה והמאחד של חלקי העם. אין בכוונתי לשפוט באיזו מידה אישיותם של נשיאי המדינה לדורותיהם התאימה להגדרות אלה. מה שבטוח הוא שמבחינה שלטונית אין למוסד הנשיאות שלנו שום משמעות. לעומת זאת, משטר נשיאותי הנהוג בכמה מהדמוקרטיות הגדולות בעולם הוא עניין משמעותי ביותר. הפקדת הרשות המבצעת של המדינה בידי נשיא בעל סמכות, הנעזר בקבינט של מומחים שהם אנשי אמונו, היא צורת ממשל יעילה, הראויה לשמש כאופציה לתיקון משבר המשילות שאנו נתונים בו.
לכאורה קצת מוזר לדבר בשבח משטר נשיאותי אחרי החוויה האחרונה של חילופי הנשיאים בארה“ב. אינני סבור כך. שיטת הממשל האמריקנית הוכיחה עצמה כיציבה ודמוקרטית. יתר על כן, למרות התנהגותו המביכה של דונלד טראמפ בעניין תוצאות הבחירות, אם בוחנים את פעלו במשך תקופת נשיאותו אפשר בהחלט להתרשם מהישגיו, לא רק לגבי ישראל אלא גם לגבי “ניהול העולם“. השילוב של סמכותיות, נחרצות ופיקחות של איש עסקים, יצרו איזונים והרתעות כלפי איומי איראן וקוריאה הצפונית, כמו גם כלפי רוסיה וסין, ופתחו תקופה חדשה ביחסינו עם העולם הערבי.
אין צריך לומר שאינני חסיד של טראמפ כאדם, אבל הדגם של נשיאות סמכותית שיכולה לקבל החלטות, גם החלטות אמיצות ופורצות דרך, הוא לדעתי דגם הראוי לעלות לדיון ציבורי אצלנו. ממשלה שהחלטותיה הן המכנה המשותף הקטן ביותר בין כל המפלגות, הפלגים והלחצים, כמו זו שיש לנו בזמן האחרון, היא מתכון לשיתוק שלטוני, לאי־אמון ולאנרכיה. במקביל יש צורך לקיים דיון ציבורי רציני גם על שינוי שיטת הבחירות לכנסת, ולשלב בה באופן משמעותי בחירות אישיות. כך יהיה סיכוי גדול יותר להכנסת אישים מורמים מעם למערכת הפוליטית.
בחסדי ה‘ זכינו בהקמת המדינה ל“אתחלתא דמלכות“. לשם קידומה ושכלולה של הממלכתיות שלנו יש צורך לא לשקוע בקיבעון מחשבתי, לא להשתעבד לסטטוס־קוו. ניסוי, טעייה ותיקון נחוצים ואפשריים לא רק בניהול של פרויקט או מפעל, גם בניהול מדינה.
הרב יצחק שילת הוא ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים
