אני מודה לניר מנוסי על הדיון המעמיק והמכובד בספרי ("יש שמיים מעלי", גיליון פרשת יתרו). ניר הוא מבכירי תלמידיו של הרב יצחק גינזבורג, ובדרכו המעמיקה הוא מתחיל מן היסוד ומברר את שורשי ההבחנה שבין גישתו ובין שתי הגישות המנחות אותי בספרי – זו של הרב קוק, וזו של “מכון רוטנברג“ שבו אני חבר. לפיכך, גם תגובתי תיגע ביסודות המחשבתיים העמוקים שאנחנו חלוקים בהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דו"ח אמ"ן: איראן במרחק שנתיים מפצצה גרעינית
– בנימין הורגן: "היה מאבק ארוך, אסתר הייתה פייטרית"
– היהדות האורתודוקסית מתקשה לעכל את מותם של רבניה הבכירים
ניר טוען שכל המושגים הפסיכולוגיים המופלאים שאנחנו מוצאים במקורות – צמצום והתפשטות, שבירה ותיקון, ועוד – נגזרים מנקודה אחת: מהקשר שבין האדם והאל. לדעתו, תפיסה שאינה מתמקדת ביחס הזה אינה יכולה להיחשב ל“פסיכולוגיה יהודית“. ואמנם, ספרי פותח במושג ה“עצמיות“ של הרב קוק, ומתאר את גלגולי העצמיות הזו כשהיא מסתבכת, מתעוותת ומנסה להיתקן. הספר מלווה את חיי האדם בגדלותו ובקטנותו (ולפעמים בשפלותו), ורק ממש לקראת סופו אני מגיע ליחס האדם לבוראו. ובכן, האם לא צדק ניר כשטען ש“העיקר חסר מן הספר“?
אהבה ללא תנאים
אודה במקצת הטענה: ניר צודק בכך שרוטנברג ותלמידיו, ואני בכללם, מתאמצים לחלץ ממקורות היהדות משנה פסיכולוגית סדורה, היכולה לדבר גם לליבו של אדם הרחוק מאמונה. אנחנו עושים זאת, קודם כול, משום שאנחנו מאמינים שמדובר בפסיכולוגיה טובה. מטרתנו הראשונה, כמו מטרתה של כל גישה פסיכולוגית, היא לסייע לאנשים במצוקתם. אנחנו מאמינים שהבנת מושג הצמצום, למשל, על השלכותיו הרבות לעולם היחסים האנושיים, יכולה לתרום לעבודתו של כל מטפל, דתי או חילוני, יהודי או אינדונזי.
לא פעם אני מתרגש לשבת במכון עם תלמידים “חילונים“ ולשמוע כיצד הם נעזרים בעבודתם היומיומית ברעיונות שמקורם בכתבי האר“י, ר‘ שניאור זלמן מלאדי, רבי נחמן מברסלב והרב קוק. אינני מסתיר מאיש את אמונותיי, אבל אינני מציב את קבלתן כתנאי ללימוד גישתנו הפסיכולוגית. לטוען ש“העיקר חסר מן הספר“ אענה: אולי, אבל גם כך הספר נפלא ומועיל. ואם מישהו מתקשה לקבל אותו במלואו, למה לא לתת לו מה שיוכל וירצה לקבל? מעולם לא התפעלתי מגישות של “הכל או לא כלום“.
אינני מתייחס לפסיכולוגיה היהודית כדרך ל“קירוב רחוקים“. אלא שלדעתי, ואולי דווקא משום כך, יכולה להיות לה השפעה תרבותית חשובה. ניר טוען שאנחנו משולים למי שמזמין אורח לשוטט בארמון נפלא ולהתפעל מיופיו, בלי לשים לב לכך שבעל הארמון אינו נמצא בו. אפשר לחלוק על המשל, אבל גם אילו היה מדויק הייתי חושב שמדובר בהתקדמות רוחנית של ממש. שכן מהי הדרך להתעורר להכרה ב“בעל הארמון“, אם לא הכרת ארמונו? ומה עוד שאיננו מסתפקים ב“היכרות“ עם “ארון הספרים היהודי“; אנחנו משתמשים בו בעבודתנו, ורואים בעליל את האמת שבתכניו.
זהו, אגב, הסדר המופיע בפרשת ואתחנן. קודם כתוב “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה“ (דברים ד, ו), ואחר כך, ומתוך כך: “כי מי גוי גדול אשר לו א־לוהים קרובים אליו כה‘ אלוהינו“ (שם, ז). בשלב ראשון יש היכרות עם ה“חוקים“ המעולים שנתן ה‘ לעמו, ורק אחר כך מגיעה הכרת מקורם של החוקים המעולים האלה. רק אם מכירים בכך שיש ערך עצמי לחוקים האלה, אפשר להעפיל מהם להכרת מקורם, ואז, גם אם ההכרה הזו אינה מגיעה, הטוב הנובע מאותם “חוקים ומשפטים צדיקים“ (שם, ח) נותר בעל ערך בפני עצמו.
כשמפיקים תועלת מתפיסה תיאורטית מסוימת, יש סיכוי שהנעזר בה ייפתח למקורותיה. תיאור האדם כבעל כמיהות רוחניות, רצון להיטיב ונטייה אידיאליסטית מולדת – עשוי לעורר מחשבה על מקורן של האיכויות הנשגבות האלה. לשם כך, כמובן, צריך להראות שהבנה כזו מסייעת לנו להבין מגוון רחב של תופעות נפשיות ולהתמודד עמן. מבחנה של ההבנה הזו הוא בהצלחתה הטיפולית, אבל אם היא “תעבור את המבחן“, היא עשויה לעורר מחשבה בלב לומדיה: מאיפה נכנסה באדם נשמה מופלאה שכזו? המחשבה הזו אינה מטרת עבודתנו. המטרה היא לטפל ולהצליח, אלא שמי שירצה להעמיק יותר, הלימוד עשוי לפתוח לו דלת.
לא המצאנו את התפיסה הזאת. כשבעל התניא מדבר על אהבת רעים, הוא אומר:
אף הרחוקים מתורת ה‘ ועבודתו… צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ולעבודת ה‘, והן לא (=ואם לא) לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים (פרק לב).
אם אהבת רעים היא מצווה, מסביר רש“ז, היא חשובה כשלעצמה. נכון, הוא מדגיש, זוהי גם הדרך לקרב אנשים לעבודת הבורא. אבל גם אם לא יתקרבו, המצווה אינה מפסיקה להיות מצווה.
ייתכן שזה המקור לרעיון שהרצי“ה קוק היה חוזר עליו פעמים רבות, שהלל הזקן אומר “הווי מתלמידיו של אהרון – אוהב את הבריות ומקרבן לתורה“, ולא “אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה“. האהבה חשובה מצד עצמה.
מלמטה למעלה
וכאן אנחנו נוגעים בשאלת העומק, שלדעתי ממנה נובע הכול: כיצד מופיע הרצון הא־לוהי במציאות?
דרך אחת היא להניח שהרצון הזה מופיע מלמעלה למטה, ומאיר את אפלת המציאות באור רוחני גבוה. בתרגום לעולם הטיפול, זה אומר לבוא לאדם השרוי במצוקה ולספר לו דברים גדולים: על אור אינסוף, על גדולת נשמתו. בכך נעורר את הכוחות הנשגבים הגנוזים בו, ונלמד אותו להבחין בין נשמתו הגבוהה לסיבוכי חייו הקשים. רק לאחר שביססנו את התובנות האלה נוכל להביט, יחד עמו, לתוך סבכי חייו ולזהות את הניצוצות הגנוזים בהם. בעצם, רק בשלב הזה אפשר להקשיב למצוקתו (למי שחושב שהגזמתי, מומלץ לעיין בספרו החשוב של הרב יצחק גינזבורג “להפוך את החושך לאור“ – זו בדיוק הדרך המוצעת שם).
אנחנו, במכון רוטנברג, הולכים בכיוון ההפוך. אנחנו מאמינים שקודם כול ולפני הכול יש להקשיב לאדם במצוקתו. לאור הגדול נגיע, אם בכלל, בשלב הרבה יותר מאוחר. סיבה אחת לכך היא שאף אדם אינו מוכן להקשיב לפני שהשתכנע שמקשיבים לו (בוודאי כשהוא שרוי במצוקה!). סיבה עמוקה ממנה היא שאנחנו מאמינים שסיפורו של כל אדם הוא בעל חשיבות וערך מצד עצמו. במובן העמוק ביותר, סיפורו של אדם הוא בעצמו התגלות אלוהית, וקודם כול חובתנו להבין מה גנוז בה כשלעצמה.
וכך כתב הרב קוק:
רז התנועות העכשוויות מתברר בזה שהקודש עצמו, אור עולם, העומד למעלה מהטבע, מגופניות ומחברתיות, תובע הוא מהעולם בכלל, ומישראל הפזור והשבור בפרט, את הדקיון של הטבע, הפשטות, הבריאות, הנורמליות, שבחיים… מתקרבים אנו אל כל תביעות הטבע, מתלכלכים אנו בזוהמתו, אין מוצא להגן כי אם על ידי הארות גדולות, על ידי הופעות נשמתיות אלוהיות. מגלות רזי עליון, מודיעות האגור בסתרי החושך (שמונה קבצים ב, שט).
ברמת העומק, זרמי הרוח העכשוויים נובעים מהתעוררות עולם שלם של ערכים, שאנחנו נוטים לראות כערכים של חול (למרות שבאמת, טוען הרב, גם הם סוג של קודש). זהו עולם שלם, הכולל את כל “תביעות הטבע“ הגופני והנפשי, שמתאמץ להתגלות. בינתיים הוא לכוד בזוהמה, ואי אפשר להתקרב אליו בלי להתלכלך. כדי להתמודד עמו עלינו להאיר אותו באור מסוג חדש – לא כזה הנוחת מלמעלה, אלא כזה המרכין עצמו אל המציאות, מקשיב למה שיש לה לומר, מתאמץ למצוא את האור הגנוז בה.
המציאות הרוחנית החדשה מעוררת התנגדות:
הקודש הרגיל, המורגל מאז להתהלך עם הטבע הקרי, אוגר הוא את שארית כחו להילחם עם הטבע, אבל לוחם הוא עם טבעו שלו, כושל הוא ונופל במלחמתו (שם).
שהרי אם מאמינים שכל הטוב הקיים במציאות נובע ממקור עליון אחד, הרי שכל הערכים, גם אלה שאנחנו רואים כ“חול“, נובעים מאותו מקור עצמו.
הרב מתאר את “האלוהות המתגלה בעולם, בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה… בכישרונות כל שיח, ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב, בהרגשת כל מרגיש ובסערת גבורה של כל גבור“ (אורות, עמ‘ קיט). ובמקומות אחרים הוא מוסיף: “בדברים זרים… באמונות זרות וטמאות“ (קובץ ב, ז) “בשגעונות המשתגעים, בחכמת הערומים… בגבורת הגיבורים וברוח החלש של החלשים“ (ז, לא). יש קדושה בחיוניות האנושית עצמה. נכון, היא עלולה ליפול, להתעוות, להתגלגל ברוע. חובתנו לחשוף את מקורה, אבל החשיפה הזאת חייבת להתחיל בהקשבה לתכנים המתגלים בה.
כל סיבוכי הנפש המאמללים נובעים, במודע או שלא במודע, מעיוותים שדבקו בכמיהה הנשמתית המקורית, הכמיהה לטוב אינסופי. כשאנחנו מקשיבים לאותם סיבוכים, גם ממעמקי השפלות אליה נפלו, אנחנו מקשיבים לקולו של האלוהי שבאדם. כשאדם מתחבר לקולות הנשמתיים העדינים הפועמים בו, זה בעצמו חיבור לקודש, גם אם אינו מגיע להבנת מקורו. גם אני, כמו ניר, מאמין שיש ערך כביר להכרה מודעת, לחיבור ללשונם העמוקה של המקורות, לאופקים שרק הלשון הזו יכולה לפתוח. אבל הטוב הוא טוב גם כשאינו מגיע להכרה כזו.
בין הרבי מגור והרב קוק
מכאן נובעת תשובתי לביקורתו של ניר על ההתמקדות ב“ציר האני־עצמי“. מדובר במושג יונגיאני, פרי הגותו של אריך נוימן (תלמידו הדגול של יונג), שלדעתי מתאים להפליא למשנתו של הרב קוק. מושג זה מסביר שה“אני“, שהוא יסוד חווייתנו האישית, יונק את חיוניותו מרובד נפשי גבוה ממנו, רובד המשתרע הרחק מעבר לעולמו של הפרט, ונוימן (בדומה לרב קוק) מכנה אותו “עצמי“.
ניר מעלה חשש שתפיסה כזו תביא את האדם ל“מגלומניה רוחנית… תחושה שאני כה קדוש או מרומם, שאני בעל חשיבות בלתי רגילה“. בצדק רב הוא מכביר בסכנותיה של המגלומניה הזו. אלא שהסכנה מקורה בשימוש מעוות במושג, הנוצר מבלבול בין רובד ה“אני“ לרובד ה“עצמי“. הבנה נכונה של הציר “אני־עצמי“ קוראת לאדם לבחון את עצמו ללא הרף, בענווה גדולה, ולתהות אם הוא מגשים את הגנוז במעמקי נפשו (אגב, אין תפיסה שאי אפשר להתדרדר ממנה לתהומות כאלה. מי שרואה את עצמו כ“שליח“ של בוראו עלול לנסות לכפות על כל העולם כולו את תפיסותיו ה“מיטיבות“, והיו דברים מעולם. במיוחד כשתפיסה כזו אינה מלווה בהבנה מקבילה של ההכרח בצמצום).
ומעניין שביקורות מהסוג שהשמיע ניר כלפיי, נשמעו גם כלפי הרב קוק בשעתו. דוגמה מרתקת נמצאת במכתבו של הרבי מגור, בעל “אמרי אמת“, לאחר שביקר אצל הרב בירושלים:
הרה“ג ר‘ אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות… (אבל הוא) אומר על טמא טהור ומראה לו פנים… והרבה התווכחתי עמו, כי אם כונתו רצויה, אבל מעשיו וכו‘, שנותן יד לפושעים, כל עוד עומדים במרים ומחלליים כל קודש… וגם שיטתו בענין העלאת הנצוצות הוא דרך מסוכן: כל עוד אינם שבים מפשע, אז הנצוצות אין בהם ממש, ומביא בזה סכנה לנפשות טהורות ונקיות שיתחברו על ידי זה לפושעים.
בעל ה“אמרי אמת“ יודע היטב שגם באותם “פושעים“, כלומר החלוצים, יש ניצוצות קדושים וטובים. אבל הוא משוכנע שכל עוד לא שבו בתשובה אין אפשרות להתייחס לטוב הגנוז בהם. זוהי גם טענתו של ניר, בעקבות משנתו של הרב יצחק גינזבורג. הרב קוק, לעומתם, מתבונן באור וביופי הגנוזים בעולם החול, על ייסוריו ו“זוהמתו“. עלינו להקשיב להם, הוא טוען, לפני שנציע להם את מרכולתנו. זהו גם יסוד תפיסתנו הטיפולית: להקשיב, ללמוד, ורק אז לחפש את השורש הטוב הגנוז בתופעה הנפשית. ולהקשיב. קודם כול להקשיב.
