ייחודו של קרבן השלמים הוא שחלקו נאכל על ידי הבעלים, אך למרבה התמיהה הדבר לא נזכר בתורה עד לפרשתנו, וגם בה במעומעם: בעוד ההקרבה נאמרת בבניין פעיל, האכילה נרמזת בבניין סביל, כגון: "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (ז, טו). מסגנון זה ניתן ללמוד שהגבלת האכילה החלה כאן על הכוהנים חלה באותה מידה על הבעלים מישראל. רק בספר דברים מפורשת האכילה מן הקרבן על ידי הבעלים (יב, ו־ז, יז־יח; כז, ז). מדוע מצניעה התורה את אכילת השלמים?
זבח וסעודה
תשובה ראשונית לשאלה זו טמונה במונח זבח, המשמש ככינוי הקבוע והבלעדי של קרבן השלמים. פירושו המילוני של הפועל לזבוח הוא הריגת בעלי חיים לצורכי אכילה, בעיקר שחיטה, כגון: "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" (שמות כג, יח), ומקבילו: "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ" (שמות לד, כה). בעקבותיו, מתאר השם "זבח" כל סעודת בשרים, ובמיוחד סעודה חגיגית. כך בפסוק הדן בבשר תאווה: "רַק בכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ (=ולא במקדש) תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר (=תשחט ותסעד)… בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכֲלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל" (=חולין: בשעריך, בטומאה, ללא סממני קרבן; דברים יב, טו).
ה"זבח" מופיע במקרא כסעודת חולין, ככריתת ברית וכזבח משפחה שיש בו לעיתים ממד דתי ללא סממני קרבן. לעומתם, שלמי היחיד ניתנים להגדרה כסעודה שהיא סוג של קרבן שמקדיש הבעלים לשם ה'. ואכן, בהגדרתם מצוינת הקדשתם לה': "ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה'" (ויקרא ג, ו), ובפרשתנו: "זאת תורת העולה (המנחה/ החטאת/ האשם)", אך: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'" (ז, יא). מכאן תשובה ראשונית לשאלתנו: אכילת הקרבן אינה מצוינת במפורש, כיוון שהיא מובנת מעצם הגדרתו כ"זבח", היינו כסעודה שעורך הבעלים.
ובכל זאת: האמנם בפרשתנו, העוסקת בפרטי השלמים, אין מקום לאמירה מפורשת – בדומה לספר דברים – "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (דברים יב, ה)?
תשובה שנייה שניתן להציע היא שהיעדרו של דין אכילה זה נובע מהמיקוד של הפרשה בדיני הקרבנות. כיוון שהאכילה אינה חובה על המקריב עצמו, ואינה תלויה בדינים מיוחדים פרט לחובת הטהרה, אין סיבה להזכרתה. אך זהו הסבר טכני בלבד. האכילה מהותית לקרבן, ויש לה משמעות רוחנית. כיצד מסתפקים ברמיזתה? ברצוני להציע להלן הסבר הנותן משמעות לתופעה.
סכנה לפריצת גבולות
בפרשת ויקרא הקרבנות הנתפסים כמתנת ה' לאדם, כהבנה לצורך האנושי שלו לבטא את תחושותיו כלפי ה'. לכן עוסקת הפרשה במקריב, כשהיא פותחת בקרבנות הנדבה – בסוגי הקרבן ובתפקידי המקריב בהקרבתו. לעומתה, פרשת צו עוסקת בקרבנות מנקודת המבט של המקדש: קדושתו, סדרי עבודתו, היותו מקור השראת השכינה על ישראל. הקרבנות נתפסים כמרכיב מהותי של המקדש, ובכפוף לכך נידונים סדרי הקרבתם ושמירת קדושתם. לכן מתמקדת הפרשה בכוהנים, שלהם תפקיד מרכזי בעבודת המשכן.
והנה, בזבח השלמים התורה משנה את נקודת המבט ופותחת במקריב. יש הטוענים ששינוי זה נובע ממעמדו המורכב של המקריב, אשר לו תפקידים הקשורים לפרספקטיבה של המשכן: שותפות באכילת חלק מהקרבן, כמו האש והכוהנים; הבאת מנחות שאינן חלק מהשלמים אלא מסדרי ההקרבה במשכן (צירוף מנחות לקרבנות מן החי); מסירת האימורים לכהן ותנופתם, והתרומה לכהן. קרבה זאת אל הקודש עשויה להביא את המקריב לבלבול ופריצת גבולות. לכן מודגשות דווקא מגבלותיו כנגד צו ה': במקום עצם האכילה, מודגשת חובת אכילת השלמים בטהרה, מחוץ לקודש, והקפדה על זמן האכילה המדויק. אגב זאת משולבים בתורת השלמים גם האיסורים המגבילים כל אדם בסעודות החולין: הבחנה חדה בין קודש לחול על ידי איסור אכילת החלבים והדם העולים למזבח. כך מובלטת – ומוגבלת – שותפותו של מביא השלמים בקודש.
מביא העולה מבטא את יראת ה' ומסירות הנפש על ידי אי־אכילה. לעומתו, מביא השלמים מבטא את תודתו לה', דהיינו אהבת ה' ותחושת קרבתו, באכילה דווקא. הוא חוגג את הנכחת ה' בעולמו הגשמי הטוב בסעודה הנערכת במסגרת משפחתית ואף ברוב עם, בשבח והודיה, כשהזבח מייצג את שיתוף כל האדם בעבודת ה'.
אך באווירה של אכילה ושתייה הסועד עלול להידרדר להוללות. ספר דברים, המדבר אל היהודי במעגלי המשפחה, החברה והלאום, נותן מפתח להתמודדות עם סכנת ההוללות על ידי שילובה של השמחה, שהיא תחושת ההכרה בטוב, באכילה "לפני ה'", במקום הקדוש. במקביל, הוא מטיל על האדם אחריות לזקוקים לו (יב, יב; טז, י־יא, יג־יד). כך הופך המקריב מאדם המרוכז בעצמו לבעל תודעה חברתית, שהחסד מלווה את תודתו. ואילו בפרשתנו האדם עומד בפני ה' ביחידות ובצניעות – מֽשווה ה' לנגדו תמיד. הוא נקרא לקדש את החול, בלא לחלן את הקודש. המפתח של פרשתנו הוא אפוא פיתוח תודעת האיפוק כתנאי להתקדשות. אולי לכן הוצנעה האכילה.
שיתוף בסעודת הא־ל
בניסוח כוללני ניתן לומר: השאלה היא האם האדם "משתף את ה'" בסעודתו, או שה' נותן לאדם את הזכות להשתתף ב"סעודתו" על ידי אכילת חלקו. בפרשת ויקרא האדם יוזם את הקרבן, לשם שיתוף ה' בתחושתו הדתית. ואילו בפרשת צו ה' משתף את האדם ב"סעודתו", ובכך נותן לו זכות ליטול חלק – באופן ההולם את אנושיותו – בהשראת השכינה. שילוב הפרשות מציג דיאלוג בין שני הכיוונים. פרשתנו, המתארת את המוקד הא־לוהי, מבהירה: ה' הוא המשתף את האדם, הנדרש לעמוד לפניו בענווה ובכניעה – בבחינת "גילו ברעדה", בעת סעודתו כבעת תפילתו.
מי ייתן ונלמד מכך לסעודות המצווה בימינו. במקום סעודות ראוותניות שהן עיקר האירוע, נחגוג עם אהובינו בסעודה עליזה, טעימה, נאה וצנועה – שאינה אלא כלי לעבודת ה' בשמחה והודיה.
