לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל זכה המושג "אליטה משרתת" לגלגולים שונים ולתנועה בין הדימוי החיובי והשלילי. בדומה לשיח סביב המושג הכללי "אליטה", גם את האליטה המשרתת מאפיינת ההתבדלות המתנשאת, אותו מועדון סגור אשר פותח את שעריו רק בפני הדומים לו. מנגד, למושג "אליטה משרתת", הנמנה תדיר על ערכי החינוך בציונות הדתית, יש לבוש חיובי יותר – אמנם אנחנו הנבחרים אבל הבחירה לא מתבטאת בזכויות עודפות, אלא בחובות יתרות. פירוש הדבר הוא כי חברי האליטה יתרגמו את היתרון היחסי שלהם לאחריות חברתית ולתרומה לחברה.
בהגדרה, אליטה חורטת על דגלה ערכים של איכות ומצוינות. בכל תחום – מקצועי, רוחני או מנהיגותי – קיימת שכבה דקה של אנשים שהקדישו את חייהם לעיסוק הרלוונטי והם גדולי הדור. יש אליטה רבנית ואליטה אקדמית, כאשר ראוי להתייחס לאותה קבוצה כקבוצה של הטובים ביותר בתחומם. הציבור איננו בחזקת חסידים שוטים, אלא בחזקת המתבוננים במורי דרך ומגדלורים.
בשנים האחרונות הופך הזלזול במצוינות אינטלקטואלית ורוחנית למקובל יותר. הסיבה לכך קשורה באלמנט הבעייתי המאפיין אליטות והוא כאמור אלמנט המועדון הסגור. האמנם כל אדם שיכולותיו מאפשרות זאת יכול להיות חלק מאליטה של מצוינות רבנית, משפטית, אקדמית או אחרת, או שהשורה הראשונה סגורה על בסיס מעמד כלכלי, השתייכות עדתית, דתית או לאומית? הסכנה נמצאת בחיבור בין המלחמה המוצדקת בסגירוּת האליטות לבין ביטול הדרישה למצוינות.
בעוד שבשיח הפוליטי הכללי הביקורת על האליטות והסתגרותן רווחת, בציבור הדתי והחרדי הבסיס המחשבתי לקיומן של אליטות הוא מובנה. יש כבוד מיוחד השמור לרבנים, לאדמו"רים, וברור לכל מתחנך במסגרות דתיות שיש הכרח בקיום ההיררכיה בין האליטה לציבור ויש לרחוש לאליטה כבוד ולירא מפניה.
לצד ערכי האיכות והמצוינות, שומרת האליטה המשרתת גם על נבדלות. אם יש הצדקה לקיומן של שכבות אליטיסטיות, לכאורה ישנה גם הצדקה לקיום איים נבדלים של אליטות, שהרי מנגנון זה חיוני לשימור האיכות. השילוב בין ההצדקות הדתיות והחברתיות לקיומה של אליטה לבין ההצדקה האידיאולוגית לכך משרתת מאפשר מעגלים רבים של היבדלות מהציבור הכללי בישראל. הדבר מצדיק יישובים קהילתיים של האליטות, בתי ספר ממיינים ונפרדים השמורים לאליטות, והוא הדין לתנועות נוער ולמפלגות בכנסת.
השתלטות רפובליקנית
בשנים האחרונות מתלבש בטבעיות רובד אידיאולוגי נוסף על יסוד תפיסת ההיבדלות של האליטה הדתית, והוא רובד התפיסה החברתית־כלכלית הרפובליקנית. מדובר בתפיסה המקדשת את חירות הפרט כאידיאולוגיה מכוננת. התפקיד החברתי של המדינה מצטמצם וכך גם ההתערבות מצידה. פערים חברתיים הם כורח המציאות ואולי אף מרכיב הכרחי בחברה יעילה. בבסיסם, אלו ערכים שאין בינם לבין תפיסת הקהילה היהודית דבר. אך למרבה ההפתעה, בגיבוי הממומן בידי גופים כגון "קרן תקווה", "פורום קהלת" ואחרים, הערך של כלכלת שוק קיצונית מתנחל בלבבות האליטה המשרתת.
לאחרונה נתתי הרצאה בסוגיות כלכלה וחברה בפני תלמידי אחד ממוסדות הדגל של הציונות הדתית, הישיבה התיכונית "מקור חיים", לא הופתעתי מהשיח אצל בני ה־17. נשאלתי: "למה המדינה צריכה להשקיע משאבים בהורדת מחירי הדיור באזור גוש דן? מי שאין לו כסף לגור במרכז, שיגור בשדרות", או "למה שלא נמיין תלמידים לכיתה, תלמידים חלשים יורידו את הרמה ויפגעו בתלמידים החזקים". כמובן שהנערים הצהירו שהם בעד צדקה וחסד ועזרה לחלשים, אבל הם לא הפסיקו לתהות למה על חשבונם. אף שצפיתי את הלך הרוחות הכללי, נדהמתי מהשאלה הישירה לקראת סוף ההרצאה, בתום שעה של שיחה על צמצום פערים. "אז מה בעצם רע בפערים חברתיים?", שאל אחד הבחורים.
מהשיח ומהשאלות שעלו הבנתי שהבחורים שמעו בעבר ממורים ומרצים אחרים שהמנוע של הכלכלה הוא בעלי ההון שבה. בעלי ההון משקיעים בכלכלה ומפתחים אותה, והחלשים, אלו שאין ולא יהיה להם הון, גם הם מרוויחים מזה. פעם, אמרתי, אכן היה ויכוח האם פערים חברתיים זה טוב או רע לכלכלה, זאת לבד מהוויכוח המוסרי לגבי פערים חברתיים. הכלכלה הייתה מבוססת על גורמי ייצור ובעלי הון, ואכן שכבה דקה של אליטות כלכליות הייתה הגורם העיקרי שהונו ויוזמתו פיתחו את הכלכלה.
במאה ה־21 המצב השתנה. הכלכלה של ימינו מונעת בעיקר מחדשנות ויצירתיות. החדשנות והיצירתיות אין מקורן בהון פיננסי ולא במעמד חברתי העובר בירושה, אלא ביכולות – אנשים מבריקים ויצירתיים שיכולים לבוא מכל מקום ומכל רקע. הממציא הבא של התרופה לסרטן או של חברת הסטארט־אפ הגדולה הבאה יכול לבוא ממשפחה קשת יום בפריפריה או מקרב הציבור החרדי או הערבי.
ככל שמדינה מודרנית לומדת איך לפתוח אפשרויות בפני אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, כך פוטנציאל הצמיחה שלה גדול יותר. בניגוד לטענה שהעלו "טובי בנינו" מהישיבה, אם לא נתערב במחירי הדיור בתל אביב, למשל באמצעות בניית מעונות סטודנטים מוזלים, ואם לא נתערב במתן מלגות וסבסוד לימודים, הרי שמי שלהוריו אין הכסף לממן עבורו מגורים בעיר הגדולה ולימודים בחוג התובעני למדעי המחשב, ייאלץ ללמוד דברים אחרים במקומות אחרים ומדינת ישראל תפסיד את המדען החשוב שלה, רק בגלל שיכולתו הכלכלית לא אפשרה לו.
השאיפה היא לא שכולם יהיו שווים. בהתאם לכך, לא אציע להחליש את החזקים כדי שהפערים יצטמצמו. אלא שבהחלט אציע השקעה משמעותית של משאבי מדינה כדי לייצר שוויון גדול יותר בהזדמנויות להצליח. המצוינות תישמר, לא נוריד את הרמה בחוג למדעי המחשב. אבל לא נחסום את שער הכניסה בגלל היישוב בארץ שבו נולדת או המצב הכלכלי של הוריך.
כסף מביא כסף
השיחה עם תלמידי "מקור חיים" מאפיינת לא מעט מהשיח הכלכלי הרווח בעת הזו בכלי התקשורת הדתיים ובשיח הציבורי־פוליטי. רגולציה זה רע, התערבות המדינה בשווקים כמו הבנקאות או הדיור מזיקה, ומה שחשוב יותר מכול הוא היוזמה החופשית, שבאופן מפתיע קלה יותר שלמד בבית הספר הנכון או גר ביישוב הקהילתי ששכניו מקושרים למי שצריך.
גם בוויכוח הכלכלי גרידא, אטען שבמקום לנהל את הוויכוח הבינארי, התערבות כן או לא, עדיף לנהל את הוויכוח סביב השורה התחתונה הרצויה. האם חופשיות השוק היא מטרה עצמאית, או שמא הגברת התחרות היא המטרה, ואין השוק החופשי אלא אמצעי ליצירתה? ככל שהמטרה היא הגברת התחרות, יותר ויותר כלכלנים מצביעים על כך שתחרות חופשית מכל רגולציה מעודדת ריכוזיות ובעצם פוגעת בחופשיות השוק. הדבר נכון שבעתיים במדינה קטנה ובכלכלת אי כבישראל, שבה ללא התערבות המחוקק והממשלה נמצא עצמינו עם דואופולים כמעט בכל תחום – בתקשורת ובסלולר, בבנקים ובשוק המזון. תחרות לא תהיה.
איני מזלזל בתפיסה הרפובליקנית הקלאסית, אך אני בהחלט תמה על ההתנחלות שלה בלבבות הציבור הדתי בישראל. הליבה היא לא הוויכוח הכלכלי אקדמי על הדרכים להבטיח תחרות ולקבוע כללי משחק שלא ייטיבו רק עם החזקים, הליבה היא השאלה אם יש לי אחריות לצמצם פערים בין שכבות ומגזרים בחברה הישראלית, וכדי להשיג זאת עליי גם לשלם בעצמי מחיר מסוים.
משבר הדיור הוא דוגמה קלאסית להמחשת ההבדלים בין התפיסות ביחס לצמצום פערים. במציאות הנוכחית, מי שיש למשפחתו רכוש יוכל להשיג רכוש נוסף גם בעתיד, ומי שלא, חסמי הכניסה שלו לאליטת "בעלי הרכוש" הולכים ומתרבים. בבואנו להתערב בשוק הדיור כדי לצמצם פערים, שני המהלכים המרכזיים היו תוכנית מחיר למשתכן, המתבטאת בוויתור על הכנסות המדינה ממכירת הקרקע, המוכפל בוויתור על הכנסות הקבלן כתוצאה מעריכת מכרז על המחיר הנמוך, והדבר מתורגם בשורה התחתונה להנחות משמעותיות ברכישת הדירה. המהלך המרכזי השני התמקד בצעדים להרחקת משקיעים מהשוק, ביניהם העלאת מס הרכישה והניסיון לחוקק את חוק מס ריבוי נכסים. צעדים אלו זכו לקיתונות של ביקורת מצד מחזיקי הגישה הרפובליקנית לכלכלת השוק.
בסופו של יום הדיון הנורמטיבי והערכי מתרכז סביב שאלת תפקיד המדינה בצמצום פערים. גם בנושא הדיור, הסנטימנט הקבוע שעליו פרטו בעלי ההון היה "תבנו יותר – ויהיה לכולם". תתכבד המדינה ותסייע לחלשים שקשה להם, רק שתעשה זאת בלי לקחת ממני, הן באופן עקיף על ידי פגיעה בהכנסות המדינה בשל סבסוד קרקעותיה והן באופן ישיר באמצעות הטלת מס על ריבוי נכסים.
ההבדל בין התפיסות מתחדד כשמחד גיסא מובן שהמצב הקיים ימשיך להקצין ללא התערבות, ומאידך גיסא התערבות מידתית שמטרתה פתיחת השערים לאלה שלא באו עם הזדמנות מהבית נתקלת בכוחות התנגדות עצומים.
שומרים על קליקה סגורה
התפיסה הזו בציבור הדתי מתורגמת בקלות גם לזירות רבות נוספות, שהכואבת שבהן היא בתי הספר המתבדלים. בירושלים, 90% מהחינוך העל יסודי הדתי לאומי נמצא בבתי ספר ממיינים. המיונים לרוב לא נערכים על פי קריטריונים שקופים ונטולי פניות, אלא כוללים ראיון אישי שמהווה הכלי האולטימטיבי לשמירת הקליקה הסגורה בהצדקות שונות, החל מרמה לימודית ועד לרמה תורנית.
גם במערכת החינוך המתבדלת קל להתאהב בטיעון השמירה על המצוינות. מי לא רוצה שהילדים שלו ילמדו במקום הכי טוב, קרי עם ילדים מצוינים כמותם. וגם כאן אנחנו נתקלים בתגובה דומה – מחד גיסא, אני מאוד בעד עזרה לחלשים. מאידך גיסא, תעשו את זה בבית הספר שלהם.
בתחום החינוך קל להסביר את חוסר התוחלת של הדרישה הזו, כיוון שמעבר להשקעת משאבים במורים ובכיתות, הדוגמה האישית וסביבת ההשראה הן מרכיב קריטי ביצירת ההצלחה הלימודית. ההטרוגניות שנוצרת בכיתה המורכבת ממשפחות ממעמדות שונים מאפשרת לראות מודלים שונים של השראה. החל מהאח שמתגייס לסיירת ועד לאמא שהיא רופאה. חברים לספסל הלימודים שמשחקים זה בביתו של זה יראו מודלים שונים של תפקידים ויוכלו לאתגר את עצמם, במנותק מהרקע האישי שממנו הגיעו.
שני עולמות התוכן שלעיל שונים. בחינוך מדובר על הגיוון, ההשראה והדוגמה האישית שדוחפים את צמצום הפערים, ובדיור מדובר על הגבלת היכולת של הון לייצר בקלות הון נוסף, כדי למנוע דחיקה החוצה מהשוק של מי שאין בידו הון התחלתי. אך בשני המקרים מדובר על מטרה זהה שתכליתה צמצום פערים. הטיעון הערכי־כלכלי התלבש בקלות על תפיסת העולם של נבדלות האליטה המשרתת כפי שהיא באה בראש ובראשונה לידי ביטוי בתפיסת מסגרות החינוך בציונות הדתית.
המציאות הקיימת היא לא גזרת גורל. יתר על כן, תפקיד האליטה הוא להטות את המסילות המובילות לדרך ללא מוצא ולאפשר להן לחבור למסילה הראשית. שימור ערך המצוינות שנגזר מהכבוד לאליטה והציפייה ממנה נבחן בשוויון ההזדמנויות להיכנס אליה, המחייב את מעורבות הקהילה. האתגר הגדול העומד לפתחה של האליטה הציונית דתית הוא גיבוש תפיסת עולם יהודית שתעסוק בכלכלה של אחריות חברתית וצמצום פערים.
ח"כ רועי פולקמן הוא יו"ר סיעת "כולנו"
