ברומא העתיקה, כשאשת הקיסר עמדה ללדת, היא הובאה לחדר שעוצב על טהרת הצבע הסגול. כך, המנהיג העתידי ממש "נולד בסגול" (Born in the purple), ביטוי קדום שמשמעותו הייתה "נולד לאצולה".
את חשיבותו של הטקסטיל הסגול בעולם העתיק מדגיש הממצא הארכיאולוגי האחרון מתמנע – כמה פיסות בד צבועות בצבע סגול שתוארכו לשנת 1000 לפני הספירה ולתקופת שלטונו של דוד המלך. הן נחקרו בידי ד"ר נעמה סוקניק, אוצרת ממצאים אורגניים ברשות העתיקות, פרופ' ארז בן־יוסף מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, ופרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר־אילן. הממצא מוכיח שבדים כאלו היו מצרך יקר ערך בדרום הלבנט, גם הרבה לפני התקופה הרומית.
כפי שאנו קוראים בפרשיות השבוע, בד צבוע סגול ("ארגמאנו" באכדית) הוא הארגמן המוזכר במקרא, ומככב, לצד התכלת ותולעת השני, ברשימת החומרים היקרים ששימשו לבניית המשכן ולהכנת בגדי הכהנים ששירתו בו. כמובן, התכלת המקראית שימשה גם לקיום מצוות פתיל תכלת, הציווי מן התורה על כל יהודי להטיל פתיל תכלת בציציות של ארבע כנפות בגדיו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: גם בג"ץ לא יכול לתת כשרות ציונית לאבתיסאם מראענה
– מאפס למאה: העו"ד שייצג את טראמפ והיהדות
– מתנגדי החיסונים מנצלים את זמני המשבר
גם הארגמן וגם התכלת מופקים מהפרשות של בלוטה קטנה בגופם של חלזונות ימיים ממשפחת הארגמונים, המצויים בים התיכון. מינים שונים של ארגמונים מניבים באופן טבעי גוונים שונים של סגול, וכדי לייצר את כחול־השמיים הטהור של התכלת, נדרש שלב נוסף: חשיפה לאור השמש בשלב מסוים בתהליך הצביעה. תופעה זו התגלתה רק לפני ארבעים שנה, אם כי היא הובנה היטב על ידי הצובעים של העת העתיקה. לאחר השלמת הצביעה והתקבעות הצבע, המראה שמתקבל לא ישתנה או ידעך יותר לעולם.
ואכן, הגוון העשיר של האריגים הסגולים בני 3,000 השנים שנמצאו זה עתה בתמנע, כמו גם הצבע היפהפה של פתילי התכלת שהתגלו במערות ואדי מורבעת (ונחקרו גם הם בידי סוקניק) ותוארכו למאה הראשונה לספירה, הם הוכחה חד־משמעית לדברים שכתב הרמב"ם, שצביעה בארגמונים היא "צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה" (הלכות ציצית ב, א).
יקר יותר מזהב
חפירות תמנע, שבהן התגלה הממצא החדש, מתנהלות בהובלתו של פרופ' ארז בן־יוסף מאז שנת 2013. בשל האקלים הייחודי של תמנע, שהוא לח פחות מזה של שאר הנגב ומקביל לאקלים השורר באזור ים המלח, שרדו בתמנע חומרים אורגניים כמו בדים. התגליות החשובות שנמצאו במקום הן מתקופת הברזל המוקדמת (1200־1000 לפני הספירה), המקבילה לתקופת השופטים והמלוכה הקדומה בתנ"ך.
תמנע (הנמצאת כ־30 קילומטרים צפונית לאילת) הייתה מחוז של ממלכת אדום באלף הראשון לפני הספירה, ולא חלק מממלכת ישראל. למעשה, אף שהתנ"ך מתייחס לאדום כאל ממלכה, האדומים היו אוסף של שבטים נוודים. אחת התובנות המעניינות שעולות מחפירות תמנע היא התחכום הגבוה של חברה זו. בן־יוסף אומר ש"הממצאים החדשים מחזקים את ההנחה שלנו שבתמנע הייתה אליטה, כלומר שהחברה שם הייתה מרובדת. בנוסף, מאחר שמקור החלזונות בים התיכון, החברה הזו מן הסתם קיימה קשרי מסחר עם עמים אחרים שחיו על מישור החוף".
בעולם העתיק, שבו מרבית הבדים היו בעלי צבע עמום ודהוי, הצבעים הסגולים והכחולים העמוקים שהופקו מארגמונים שניצודו בים התיכון הטילו את קסמם על כל מי שבא איתם במגע, מה שעורר "תאווה מטורפת לסגול", כפי שהגדיר זאת פליניוס הזקן. ביוונית, המונח "סגול" (πορφύρα/porphyra) התייחס לכל הצבעים שמקורם בחלזונות ימיים – החל מצבע אדמדם־בורדו וכלה בכחול־סגול. וכדי להוסיף לבלבול, אותה מילה עצמה שימשה לעיתים גם לציון החלזונות עצמם ואפילו לציון הצובעים, כמו גם הסוחרים שנשאו ונתנו איתם.
תהליך הייצור של טקסטיל סגול – החל בציד הכמות הגדולה של החלזונות הנדרשים, עבור בהפקת טיפות הצבע היקרות מהבלוטה, וכלה בשיטה המדויקת של צביעת הבד – היה מורכב ומאומץ; המחיר שנקבע לצבעים המסנוורים הללו היה לרוב מסנוור באותה מידה. סוקניק מסבירה: "העובדה שאינו דוהה והקושי בהפקת הצבע הנמצא בגוף החילזון בכמות זעירה – כל אלה הפכו אותו לצבע היקר ביותר, שמחירו היה לעיתים גבוה מזה של זהב".
אין פלא אפוא שבדים אלו הפכו במהרה לסמל סטטוס השמור למעמד הגבוה, ובסופו של דבר אף התקבלו חוקים שאסרו על שימוש בהם על ידי מישהו שאינו מבני האצולה. הרגולציה הקיסרית הגיעה לשיאה תחת קודקס יוסטיניאנוס (המאה השישית לספירה), המתריע כי מי שייצר או ימכור את הבדים הצבועים בחילזון ללא אישור, "יסתכן באובדן רכושו וחייו".
אכן, בעוד שברומא הפכו הבגדים הכחולים והסגולים לדרך להדרת פשוטי העם מחברת העילית, התורה דווקא קוראת לכל בני הקהילה לעלות מדרגה ולהצטרף לאצולה הדתית. הכהן הגדול בבית המקדש לבש מעיל כליל תכלת, מהמם ביופיו, הכהן ההדיוט חגר אבנט תכלת, וכל אחד מבני העם הטיל פתיל אחד של תכלת בציציות של ארבע כנפות בגדיו, כך שהעם היהודי, פשוטו כמשמעו, שואף להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). הציצית, מציע פרופ' יעקב מילגרום, ממחישה איך "התמצית של הדחף הדמוקרטי ביהדות היא השוואה שלא על ידי ריבוד אלא על ידי הרמה: כל ישראל מצווים להיות עם של כוהנים".
גויים באדום, יהודים בתכלת
ממצא תמנע האחרון עשוי לייצג הבחנה נוספת ומעניינת בין ההעדפות האסתטיות של בני ישראל הקדומים ובין התרבויות שמסביב. בעולם כולו (כולל אֱדום, כנראה), הצבע הסגול, הארגמן, הוא הצבע שדורג במקום הגבוה ביותר ברשימת בדי היוקרה. לכן ניתן היה לצפות שהאצולה המקומית תלבש ארגמן. על כך מעיד תיאור השלל שנלקח משכנותיה של אדום (או אולי קודמותיה) ומובא בספר שופטים: "וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן" (ח, כו).
במסורת ובתרבות היהודית, לעומת זאת, התכלת היא שנחשבה לצבע המוערך יותר. לכן היא מופיעה ראשונה בפרשיות המשכן ברשימת הבדים היקרים, דבר המרמז על ההערכה הגבוהה אליה. רבים מתשמישי הקדושה הבולטים ביותר – המעיל, הפתיל המחזיק את ציץ הזהב על מצחו של הכוהן הגדול, הציצית וכיסוי ארון הקודש – נעשו בלעדית מתכלת. אפשר לתהות האם העדפה זו היא רק עניין של טעם, או שמא יש רעיון עמוק יותר מאחוריה.
בתרבויות שונות, הסגול־ארגמן קשור לדם; לעיתים הוא מסמל את דם הלידה והפוריות, אך לעיתים קרובות יותר הוא מסמל אלימות ומוות. בעולם העתיק של ארצות הים התיכון והמזרח הקרוב, האיחוד בין הסגול־ארגמן והדם ייצג את הגיבור המנצח בקרב. גם הנביא ישעיהו מתאר את ה' המנצח את אויביו בדמות של כורם המוחץ ענבים ברגליו, עד שהיין מכתים את בגדיו:
מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה, זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ… מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת, פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי… וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו סג, א־ג).
כעבור אלף שנה, היוקרתי מבין כל המלבושים הרומיים היה הטוגה פיקטה, טוגה סגולה לחלוטין ומקושטת בזהב, שלבש רק הגנרל המנצח שחזר מהמלחמה. הקשר שבין סגול־ארגמן ודם מוזכר גם בפירושו של הרמב"ן (שמות לא, י). הוא מסביר שאת המזבח החיצון היו מכסים לפני היציאה למסע בבד בצבע ארגמן – וזאת בניגוד למזבח הקטורת הזהוב והארון, שכוסו בבד בצבע תכלת – כדי לרמוז על דם הקורבנות שנזרק על המזבח. אכן, אף על פי שהתרבויות העתיקות שסביב ישראל העריכו את הארגמן יותר מכל הצבעים האחרים, היהודים העריכו דווקא את התכלת שצבעהּ כחול־שמיים, וראו בה את היקרה והקדושה שבצבעים.
על אף יופיו הרב, סגול־ארגמן הוא צבע גולמי וארצי, בעוד שהתכלת מזכירה לנו את מעמקי האוקיינוס ואת גבהי השמיים העצומים המתנשאים עד אינסוף. "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין?", שואל רבי מאיר, ומשיב: "מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד" (סוטה יז, ע"א).
מתוך אותו קו מחשבה, אם כי בסביבה שונה לחלוטין, כתב פעם האמן הרוסי הגדול וסילי קנדינסקי – שחווה צבע כצליל; תופעה נוירולוגית מרתקת המכונה סינסתזיה – ש"ככל שהכחול כהה ועמוק יותר, כך הוא קורא לאדם אל האינסוף, מה שהופך אותו לאחר זמן לטהור, ולבסוף גם לרגיש ביותר". ההתבוננות בצבע התכלת, כפי שהתורה מצווה אותנו לעשות עם פתילי הציצית, "וראיתם אותו" (במדבר טו, לט), מעוררת אותנו לנקודת מבט נשגבת ונעלה.
חותם אישי
על פי המחקר בתמנע, נראה כי אחת הדגימות (מספר 017) שנמצאה "היא אלמנט של שוליים או ציצית". העובדה שפתילים יקרים כאלו היו תלויים על שולי הבגדים, מעלה את האפשרות שאותם פתילים היו יותר מאשר סתם הצהרה אופנתית נוצצת. ואכן, ראיות ארכיאולוגיות מראות כי בחלק מהמקרים פתילים אלו שימשו לתפקיד חברתי חיוני ומשמעותי ביותר.
בימי קדם, גדיל הציצית שנכרך ונקשר בדרך ייחודית היה נלחץ אל החמר הרך של "מסמך" כלשהו כ"חתימה", ושימש לאימות התוכן של המסמך ולאימות זהותו של החותם; מאחר שכל "חותם" היה מורכב מסידור קשרים ייחודי משלו, באמצעות ההתבוננות בטביעה שבחמר ניתן היה לאמת את זהותו של החותם, והציצית התלויה על שולי האדם הפכה אפוא לסמל מוחשי לזהותו של אותו אדם. הבנה זו עשויה לשפוך אור על הפרשייה בבראשית (לח, יח) שבה יהודה נותן לתמר את "חותמו ופתילו" כעין ערובה.
החותם, ששימש דרך לזיהויו של אדם, היה עשוי לעתים קרובות מחומר יקר כמו אבן הלַפִּיס־לַזוּלִי הכחולה; וכך, גם הגדיל או הציצית שהיו יכולים לשרת פונקציה דומה, נעשו גם הם מחומרים יקרים כמו התכלת. האשורולוג פרופ' אפרים אביגדור ספייזר אף הציע כי מקורו של המנהג הנהוג עד היום, לגעת בספר התורה באמצעות הציצית בעת העלייה לתורה, הוא ב"אישור מחודש ודרמטי של מחויבות העולה לתורה", וזאת על ידי הטבעת "חותמו" האישי של העולה על המילים הקדושות שכתובות על הקלף.
אף שממצא תמנע עשוי להיות הממצא העתיק ביותר באזורנו, פיסות אריג אלו אינן הבדים הארגמניים העתיקים ביותר שנמצאו אי־פעם. הישג זה שייך (עד כה) לפיסות אריג שנחשפו בממלכה העתיקה של קַטנַה, שנמצאת כעשרה קילומטרים מצפון לחומס שבסוריה המודרנית. בדים אלה, שנצבעו באמצעות ארגמונים, מתוארכים לאמצע האלף השני לפני הספירה, אך ישנן עדויות לכך שצביעה כזו נהגה גם קודם לכן, בסביבות שנת 1750 לפני הספירה, על ידי המינואים באי כרתים.
אם נחזור לתכלת, הרי שבתקופות התלמודיות היה זה כמעט בלתי אפשרי להבחין בין תכלת אותנטית ממקור החילזון ובין קלא אילן – תכלת מזויפת שהופקה מצמחים, או: אינדיגו. דבר זה גרם לחכמי התלמוד להטיל קללות קשות על ראשם של אותם סוחרים חסרי מצפון שסחרו בחיקויים זולים והונו את קוניהם כשמכרו להם תכלת מזויפת.
כיום, לעומת זאת, אנליזות כימיות מודרניות, כמו אלו שנעשו על ידי סוקניק ועמיתיה, יכולות לקבוע באופן ודאי את מקור הצבע ולהכריע האם בדים נצבעו באמצעות ארגמונים או לא. זאת על ידי איתור עקבות של מולקולות המכילות ברום, אשר לעולם אינן נמצאות בצבעים צמחיים, אך קיימות בכל הבדים שנצבעו בצבע שהופק מארגמונים. לפעמים, באמצעות בחינת היחסים בין המולקולות השונות שהתקבעו בבד, ניתן אפילו לקבוע את המין המדויק של הארגמון ששימש לצביעה.
כל פיסת בד שמתגלה פותחת צוהר קטן, אך לעיתים קרובות משמעותי, לחייהם של האנשים שחיו בארץ ישראל בימי קדם. סיפורם המרתק של התכלת והארגמן – מתפקידם המרכזי בכלכלת העולם, עד להיעלמותם המוחלטת במאה השישית לספירה, והגילוי המחודש של מקורם הימי ותהליך הצביעה בתקופה המודרנית – הוא סיפור סבוך שעדיין לא הותר עד הסוף.
ד"ר ברוך סטרמן, מייסד ומנכ"ל "פתיל תכלת", חיבר יחד עם רעייתו, ג'ודי טאובס סטרמן, את הספר "לטעום מהשמיים: מדוע חיפשו היהודים את צבע התכלת", שזכה בפרס Jewish Journal Book Prize לשנת 2013
