ערב ראש חודש אדר סערו הפורומים התורניים ברשת. תשובות נכתבו, שרשורים התפוצצו, ואפילו הרב הראשי לישראל פרסם פסק הלכה מיוחד. הרקע לדיון היה חיכוך חדש שהתגלה בין עולם ההלכה למציאות הקורונה, והפעם סביב סדר הקריאה בתורה: מנהג ישראל לקרוא בשבת ראש חודש אדר שלוש פרשיות בשלושה ספרי תורה, אולם חלק ממנייני החצרות מחזיקים רק ספר תורה אחד. השאלה היא אם יש צורך לקרוא את שלוש הפרשיות לפי הסדר הנהוג בשנים כתיקונן (קודם משפטים, אחר כך מוספי ראש חודש ולבסוף שקלים), מה שיצריך גלילה של הספר קדימה מספר שמות לספר במדבר ואחר כך בחזרה אל ספר שמות, או שמא אפשר, משום "טרחא דציבורא", לשנות את סדר הפרשיות ולחסוך את הגלילה לאחור.
העולם כולו מציין שנה לנגיף הקורונה, ואיתו גם העולם הרבני: השאלות ההלכתיות הראשונות על קריאת פרשת זכור למבודדים החלו לצוץ בדיוק לפני שנה. מאות הדיונים ההלכתיים שנכתבו בימי הקורונה עוד יספקו חומרים לכמה וכמה עבודות דוקטורט, אבל אולי כבר הבשילה השעה למעט רפלקסיה.
קל לזהות את הפער בין הגישות השונות בסוגיית היחס לחומרת הסכנה של הנגיף. קול בולט בהקשר זה הוא הרב ד"ר מרדכי הלפרין, שמן הרגע הראשון התייחס אל הקורונה כפיקוח נפש גמור, וגזר מכך מסקנות מרחיקות לכת בעניין פטור מצומות למבודדים והיתר חיסונים בשבת. זאת בניגוד לעמדת הרבנות הראשית למשל, שדרשה לנהל את הסיכונים בצורה מורכבת ולפעמים גם מהוססת יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ידו בכול: מפעל סביבתי חינוכי של אדם אחד
– "ראינו תוכנית על ילדי פליטים בישראל והחלטנו לאמץ ילד שצריך בית"
– הקרבות האמיתיים של הג'ודוקאים האיראניים
ביטוי ברור לפער הזה הופיע בשלהי אדר אשתקד, סביב שאלת הסגירה של בתי הכנסת. אפשר למתוח סרגל זמן בין מוצאי שושן פורים, אז החלו רבנים ראשונים לסגור את בתי הכנסת בקהילותיהם, דרך השבוע העוקב שבו התפרסמו קריאות של ארגון צהר ורבנים נוספים, ועד ערב ראש חודש ניסן, אז חתמו על הסגירה גם הרבנים הראשיים.
כשהעולם המוכר מתפרק
אבל נדמה לי שישנו ציר נוסף, עמוק יותר, שמופיע דווקא במחלוקות לא־חשובות־לכאורה כמו סדר הקריאה של פרשיות השבוע. ציר זה משקף שאלה יסודית מאוד, שרבנים ורבניות מתחבטים בה כבר למעלה משנה: מהו תפקידה של הלכה בשעת משבר? האם אנחנו מבקשים שההלכה תשקף את המשבר, תהדהד אותו, בבחינת "עמו אנכי בצרה"; או שמא ההלכה צריכה להיות העוגן היציב, זה שאפשר לסמוך עליו שלא ישתנה גם אם העולם כולו מתפרק מול עינינו.
כדי להמחיש את העניין, נעיף מבט בדבריהם של שני פוסקים חשובים ודומיננטיים שפרסמו פסקי הלכה בענייני קורונה על בסיס יומיומי, בתפוצה רחבה: הרב יוסף צבי רימון והרב אשר זליג וייס. אך תחילה נדרשת הסתייגות והבהרה: שני הרבנים הם תלמידי חכמים גדולים, שאני יונק מתורתם כבר קרוב לעשרים שנה, ודבריהם נסמכים על ראיות חזקות ומקורות איתנים. בדברים הבאים לא אתיימר לדבר בשמם, רק להצביע על תפיסות עקרוניות שעשויות להשתקף במכלול הפסיקות שלהם, והדברים הם על אחריותי בלבד.
הרב יוסף צבי רימון ידוע כפוסק הלכה זהיר ומחושב. בסדרת "הלכה ממקורה" שלו אפשר למצוא טבלאות מסועפות המראות כיצד אפשר לצאת ידי חובת רוב השיטות, ולמצוא פתרונות יצירתיים כדי להתמודד עם השיטות האחרות. ואכן, בתשובתו בעניין סדר הפרשיות הוא ממליץ לכתחילה למצוא דרכים אחרות למלא את אותה דקה ורבע של גלילה. אבל בסופו של דבר הוא חותם שאם יש בכך טורח גדול לציבור, אפשר לשנות את הסדר.
לעומתו הרב אשר וייס, פוסק יצירתי ומקורי שנדרש גם הוא לסוגיה ומפלפל בה באריכות, כותב באופן חד־משמעי כי "אין לשנות מן ההלכה" ויש לקרוא את הפרשיות כסדרן. מבחינה מעשית, ההבדל בין הפסיקות קטן למדי. שהרי גם הרב רימון הודה שלכתחילה אין לשנות את הסדר, ומסתבר שגם הרב וייס יודה כי במצב תיאורטי שבו ישנה טרחה עצומה, אפשר לסמוך על המקילים. אבל הרוח הנושבת בשתי הפסיקות, והנימים שעליהם הן פורטות, שונים לחלוטין.
נחדד את הנקודה באמצעות שאלה הלכתית נוספת שחצתה את העולם הרבני: מה מברכים על חיסון נגד קורונה? לא מעט דיו, ממשית ומקוונת, נשפכה על השאלה, שנוגעת בכמה סוגיות יסודיות בדיני ברכות ההודאה. אבל אם נצטמצם אל השורה התחתונה, הרב רימון פרסם פסק הלכה שלפיו ניתן לברך "הטוב והמטיב" עם קבלת הזריקה, ועדיף לברך ברכת שהחיינו. הרב וייס, לעומתו, אמר עם קבלת החיסון את התפילה שתיקנו חכמים לפני קבלת טיפול רפואי ("יהי רצון שיהא עסק זה לי לרפואה"), וטען שאי אפשר לברך שהחיינו על חיסון נגד קורונה, בדיוק כמו שלא מברכים על חיסון נגד טטנוס או צהבת.
הפער בין הפסיקות בשאלה זו ממחיש יפה את אופן ההסתכלות על היחס בין ההלכה למגפה. שני הפוסקים הכירו היטב בחשיבותם של החיסונים ועודדו את שומעי לקחם להתחסן (הרב וייס פרסם שוב ושוב, כבר בתקופת החצבת, את דעתו הנחרצת המחייבת כל אדם להתחסן). השאלה שעומדת בלב הוויכוח, אם נתעלם לרגע מן ההיבטים ההלכתיים הספציפיים שלו, היא האם ההלכה צריכה להדהד את האירוע החד־פעמי שבו אנחנו עומדים. פסיקתו של הרב רימון מציירת הלכה שמנסה לשקף את סערת הרגשות המטלטלת העוברת על העולם; ואילו אליבא דהרב וייס, ההלכה "מסרבת להתרגש" ולאפשר לקורונה לשבש את הנוהג המקובל.
אפשר להציג דוגמאות נוספות, כמו הפער בין שני הפוסקים בשאלת הדלקת נרות חנוכה במנייני חצרות: הרב רימון הכריע שבכל מניין קבוע המתקיים תחת סככה יש להדליק נרות בברכה, ואילו הרב וייס צמצם זאת לאוהלים שמיועדים אך ורק לתפילה. גם במקרה הזה, ההבדל העקרוני גדול מן ההבדל המעשי: בעוד שהרב וייס משמר את ההגדרה המקובלת ל"בית כנסת", דהיינו מקום המיוחד לתפילה, הרב רימון מאפשר לתקופת הקורונה להגדיר את המושג מחדש ולכלול בתוכו גם מרחבים רב־שימושיים. שאלת ההגדרה של מנייני החצרות משליכה על סוגיות נוספות, כמו אמירת ברכת "מעין שבע", אבל ננצל את המקום שנותר כדי לומר כמה מילים עקרוניות יותר.
הלכה "ציונית"
מה קורה לתורה לאחר אירוע של חורבן? אפשר למצוא במקורותינו שני סוגים של תגובות, בהקשר של מקומה של התורה אחרי חורבן הבית. תגובה אחת רואה את התורה ואת ההלכה כשארית הפליטה שאליה יש להיצמד ביתר שאת: "ואין לנו שיור רק התורה הזאת"; "מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". כשיסודות החול והקודש גם יחד מיטלטלים, ההלכה בלבד משמרת את המקום הנבדל, המנותק, שדבר לא יוכל לנגוע בו.
אבל יש במקורות גם קול אחר, שרואה את התורה ככזו שעוברת בעצמה סוג של משבר: "מלכה ושריה בגוים – אין תורה"; "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה". התורה היא זירה של תקשורת, של דיאלוג מתמשך בין עם ישראל, הקדוש ברוך הוא והמציאות, ותהפוכות הזמן חייבות להשתקף בה. וממילא יש מקום גם להלכה "ציונית", שרואה גם בגאולת ישראל תנועה שמי שלא קשוב לה לא יוכל "לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו".
לא באתי להכריע בין הגישות, ודאי שלא בטור בעיתון, אבל נדמה לי שההיכרות עם שני הקולות הללו עשויה להעניק משמעות לדיונים ההלכתיים שרק למראית עין סובבים סביב דקה ורבע של גלילה, ובעומקם טומנים שאלות יסודיות על מקומם של הסדר והמנהג בעולם שמתערער ומתפרק וחוזר ונבנה.
