לפני כשנה, בי"ח באדר תש"ף (14.3.2020), נפטר פרופ' מנחם פרידמן, סוציולוג והיסטוריון שהתפרסם במחקריו פורצי הדרך על החברה החרדית. כבר בהלווייתו המצומצמת, בשל הוראות הקורונה, היו ששאלו מה מנחם היה אומר על דרכה של החברה החרדית במשבר שהחל להתגלגל לפתחה של החברה בישראל. כעת כבר אפשר לתהות מה היה צופה למדינה בכללה, ולחברה החרדית בה, נוכח התמשכות המשבר.
בשורות הבאות אנו מבקשים להעלות כמה זיכרונות אינטלקטואליים מן האיש המרתק הזה, שהיה לנו למורה דרך. את "פרידמן שבכתב" נסכם כאן רק בכמה מילים – מחקריו הכתובים מצויים במקומות רבים ויעמדו עוד ימים רבים; את עיקר דברינו כאן נייחד דווקא ל"פרידמן שבעל פה", הזכור לנו מהשיחות הרבות שקיימנו איתו, כדי שגם דבריו החיים, הנוגעים לענייני השעה, יועלו על הכתב ויזכו לדיון נאות. לא לכל דבריו הסכמנו, ולא אחת גם התווכחנו עמו. פרידמן נהנה מן הוויכוחים הללו ומעולם לא ביקש להכריע מכוח הסמכות, אלא לשכנע מכוח האמת. לא תמיד השתכנענו, אך כאן לא נציג את עמדותינו החולקות אלא את עמדותיו שלו, הנשמעות אקטואליות גם היום, אולי אף יותר מאשר בשעת אמירתן.
נשאר עם אגודת ישראל
פרידמן נולד בבני־ברק, בשנת 1938, בבית דתי־לאומי. אביו "התחזק" במובן הדתי וחידש את קשריו עם חסידות גור. מנחם נשלח לישיבת היישוב החדש, מקום שאותו זכר במרירות רבה. משם פנה ללימודים קצרים בישיבת חברון, שהטמיעו בו מבט אירוני משהו על החיים. לאחר שירותו הצבאי בחטיבת גולני פנה ללימודים באוניברסיטה העברית והיה לתלמידו של פרופ' יעקב כ"ץ, חלוץ חקר האורתודוקסיה האירופית. אל סיפורם של החרדים הגיע כאשר השתתף בסמינר מחקרי בסוציולוגיה, שהנחה פרופ' שמואל נח אייזנשטדט, על המפלגות בישראל. פרידמן נהג לספר כיצד כל סטודנט נדרש לבחור לו מפלגה ולחקור אותה, והוא, ששילב עבודה עם הלימודים, הגיע לחלוקת המפלגות אחרון ונותר, "נעבעך", עם המפלגה שאיש לא בחר בה – "אגודת ישראל".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הטבע הוא אחד. רק נדמה לנו שאנחנו נפרדים"
– "איראן מריחה פחד וחולשה אצל ממשל ביידן"
– האם מסתמנת מלחמה חדשה שתאיים על יציבותה של בגדד?
מחקרו הוביל אותו אל שורשי החרדיות הארץ־ישראלית ביישוב הישן. המחקר הבשיל לספרו הראשון "חברה ודת", העוסק במאבקי החרדים והציונים עד סוף שנות השלושים. לימים השתלב בסגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, ויצר שורה של חיבורים שחלקם היו לקלאסיקה בחקר החברה בישראל בכלל ובמחקר היהדות החרדית בפרט.
פרידמן היה סוציולוג בהגדרתו והיסטוריון בעבודתו. שני התחומים חברו אצלו יחדיו. כסוציולוג נהג כהיסטוריון וגרס כי אי אפשר לחקור חברה מבלי לעמוד על שורשיה ההיסטוריים, בכל העומק והרוחב. כהיסטוריון נהג כסוציולוג ונזהר שלא לשים את עיקר הדגש על דמויות בולטות אלא לתאר דינמיקות כוללות של חברה על היבטיה הכלכליים, המוסדיים והרעיוניים גם יחד. גם כשחקר, עם שותפו פרופ' סם היילמן, את דמותו של הרבי מלובביץ', ראה בה מקור להבנה רחבה של שינויים אידיאולוגיים וקהילתיים שהתרחשו בחב"ד תחת הנהגתו.
התקופה המכוננת בתולדות היהדות החרדית בישראל הייתה לדעתו של פרידמן בשנות החמישים. הוא תיאר את החברה החרדית בתקופה הזו כמי שעברה "מסחף ליציבות". בחסות המדינה הציונית, שמנהיגיו הסתייגו ממנה, הגיע הציבור החרדי להישגים בבניית "עולם התורה" החדש, המבוסס על לימודים תורניים "על טהרת הקודש", אתוס הלכתי חדש ("עולם החומרות"), הקמת סביבות מגורים נפרדות, גידול הריבוי הטבעי ויצירת מבנה דתי־חברתי חדש, שפרידמן כינה אותו במונח הקולע "חברת לומדים". במבנה זה, שבו הגברים ממשיכים את לימודיהם גם לאחר נישואיהם והנשים יוצאות לפרנס את המשפחה, ראה פרידמן את העיקרון המארגן והמגדיר של החרדיות הישראלית. כה חזק היה המונח הסוציולוגי הזה עד שכיום משתמשים בו כחלק משגרת הלשון, כמעט ללא התייחסות למשמעויות הביקורתיות הטמונות בו.
לוותר על הגיוס
פרידמן היה מהראשונים שזיהו כי המהפך השלטוני ב־1977 שינה את מעמדם של החרדים במרחב הציבורי הישראלי, והפך אותם מכוח קהילתי מתבדל, הפועל בשוליים הפוליטיים של ישראל, לגוף בעל משקל בעיצובה העתידי של המדינה. הוא הבין כי השילוב בין עוצמה פוליטית זו ובין הגידול המהיר של חברת הלומדים יביא לכך שהחרדים יישענו יותר ויותר על תמיכת המדינה – ובאמצעות הכוח הפוליטי המתחזק שלהם ישיגו תמיכה זו. מגמה זו הייתה בעיני פרידמן הרסנית. מה שבעיקר הדאיג אותו לא היה השפעתם של החרדים על צביונה החברתי־תרבותי של המדינה, אלא על כלכלתה.
בעשורים האחרונים לחייו הוא דיבר בפסימיות רבה על גורלה של המדינה. לדבריו, גם אם כל החרדים ירצו להשתלב בתוך זמן קצר בשוק העבודה – משאלה בלתי מציאותית כשלעצמה – הם לא יוכלו לעשות זאת בשל הפער בין הכישורים שמקנה החינוך החרדי ובין אלה הדרושים בכלכלה מודרנית. פרידמן היה בין הבודדים שלא חזה הצלחה להשתלבות החרדים. הוא סבר כי עד שהללו יתעוררו ויתחילו להשתלב – העול שהם מטילים על החברה הישראלית יהיה כה רב עד שהיא לא תוכל לעמוד בה, והמגזרים הנושאים בעול זה פשוט יעדיפו לעזוב את הארץ.
במילים אחרות, הוא חרד מהיווצרות מצב שבו חלק גדול מאזרחי ישראל לא יוכל, גם אם ירצה, להשתלב בשוק העבודה המודרני, בהיעדר כישורים בסיסיים, ואילו מעמד הביניים הנושא על גבו הכלכלי את המשק לא ירצה, ולמעשה כבר לא יוכל, להמשיך בתפקיד זה. ישראל, כך חזה, תהפוך ממדינה מודרנית וחזקה למדינה נחשלת וחלשה; ממדינה שהיא מוקד להגירה יהודית אליה, למדינה שהיא מקור להגירה ממנה. ומכיוון שבתפיסתו העקרונית לכלכלה יש משקל מרכזי בעיצובה של כל חברה אנושית, ובמיוחד חברה מודרנית (בהקשר זה הגדיר עצמו לעיתים כ"מרקסיסט"), השקיעה הכלכלית תגרור אחריה שקיעה רב־מערכתית. התחזית הסוציולוגית של פרידמן הייתה נוקבת, חסרת פשרות וחסרת רחמים, והוא נהג לפרוס אותה דרך קבע בפני קובעי מדיניות.
על אף הנימה המחקרית הקרה שבספריו ובמאמריו, פרידמן היה אדם מעורב ובעל רגישות פוליטית. מתוך דאגתו לעתיד המדינה הוא אף הופיע בפני ועדת טל והשמיע את המלצותיו בעניין גיוס החרדים לצה"ל. גם כאן הוא ביקש לחשוב מחוץ לקופסה. על פי מה שסיפר לנו לאחר זמן, המסר שלו היה ברור: לגייס אנשים בכפייה – אי אפשר. בשום מקום זה לא הצליח. וממילא החרדים אינם באמת נחוצים לצה"ל מבחינה מעשית, ואם יגויסו – תרומתם תהיה מוגבלת; אולי במישור הסמלי יש הרואים בכך חשיבות, אך במישור המעשי התשומה גדולה מן התשואה הצפויה.
מנגד, הצטרפותם של החרדים לשוק העבודה נחוצה ביותר מבחינה מעשית, ועשויה להכריע את גורל המדינה בעתיד הלא רחוק. לכן הציע פרידמן שהמדינה תוותר על שירותם הצבאי של החרדים, ובעיקר – תסיר את ההתניה שלפיה הפטור ניתן רק למי ש"תורתו אומנותו", התניה המביאה חרדים רבים להימנעות מהשתלבות גלויה בשוק התעסוקה. אדרבה, הוא הציע שהמדינה תעודד את מי שפרנסתו אומנותו. הצעתו לא התקבלה על דעת הוועדה, על כל פנים לא במלואה, וגם לא על דעת המחוקק. סוגיית גיוס החרדים עומדת, כידוע, כאחד משורשי המשבר השלטוני הנוכחי, שהוציא את ישראל לארבע מערכות בחירות עד כה.
פוליסת הביטוח הספרדית
בשנות התשעים טען פרידמן כי החברה החרדית לא תעמוד בפני אתגרי העוני, והיא צפויה לשינוי מהיר ולפירוק וקריסה של דגם "חברת הלומדים", במחיר של הסתגרות עמוקה יותר של חלקים קטנים בה. ככל שנקפו השנים הוא התמלא בפסימיות. השינוי היה איטי משחשב. טיפולה של המדינה בתלות הכלכלית בה שפיתחה חברת הלומדים היה לדעתו שלומיאלי. פרידמן סבר כי כעת גם כשיגיע השינוי, הוא יהיה מעט מדי ומאוחר מדי לנוכח הדמוגרפיה החרדית.
פרידמן היה מהראשונים שעמדו על חשיבות התעוררותה של החרדיות הספרדית, לא רק לנוכח המשמעות התרבותית של החיבור בין הנהגה חרדית לציבור מסורתי, אלא גם במשמעות הפוליטית של חיבור זה בין הנהגה אגודאית לציבור ליכודי במקורו, המהווה פוליסת ביטוח אלקטורלית בעבור חברת הלומדים. פרידמן היה ער מאוד לכוחה של המנהיגות הדתית בעיצוב דרכה של החברה החרדית – וגם נהג לבקר באירוניה את שיקול דעתה של מנהיגות זו – אך מנגד ידע גם לעמוד על כוחם של תהליכים המתרחשים "מלמטה" ופועלים על המנהיגות.
הוא היה בין הבודדים שהבינו את עוצמת הפיכתה של החרדיות הספרדית מתופעה שבשולי החברה הדתית לתנועה משמעותית, וכבר בראשית שנות התשעים ניסח את הדינמיקה הקבועה המלווה את תנועת ש"ס ומייחדת את החרדים הספרדים כמתח בין חרדיות למסורתיות. בהקשר זה, לא רק שרידותה של החרדיות הספרדית שלאחר הרב עובדיה יוסף הייתה בוודאי מעניינת אותו, אלא גם מידת העצמאות שנקטה הנהגתה במשבר הנוכחי.
פרידמן היה ביקורתי עד מאוד כלפי המנהיגות הרבנית הפורמלית העומדת בראש המערכת הדתית הממלכתית בישראל, נוכח יחסיה המורכבים עם ההנהגה הרוחנית של החברה החרדית. במאמר שפרסם באמצע שנות השבעים תיאר את הרבנות הראשית לישראל כנתונה במה שכינה "דילמה ללא פתרון". הוא הבהיר את בעיית הסמכות שהרבנות הראשית טבועה בה נוכח השפעתה המצמיתה של המנהיגות הרוחנית החרדית, שאמונה הייתה על דוקטרינת "דעת תורה", זו שהציבור מייחס לה סמכות יודעת כול. נאמן לעמדתו הפסימית ביטל פרידמן לחלוטין את האפשרות כי מראשי הישיבות והאדמו"רים תצא בשורה כלשהי של שינוי, ובוודאי התעשתות אחראית, נוכח מה שהוא זיהה כמלכודת העוני החומרי – ולשיטתו גם הרוחני – של חברת הלומדים. לנוכח תפקודה של ההנהגה החרדית במשבר האחרון, סביר להניח שביקורתו הייתה עולה בכמה טונים של חריפות.
כתיבתו של פרידמן ניחנה תמיד בבהירות מוקפדת. גישה זו הרחיקה אותו במידה רבה מתיאוריות אופנתיות הבנויות על מושגים מעורפלים, ז'רגון אניגמטי ותאוריות "אמריקאיות" ו"צרפתיות" המנותקות מהמציאות הנחקרת, על חשבון השגת יוקרה בינלאומית. היא קירבה אותו למה שמכונה היום "סוציולוגיה ציבורית" – סוציולוגיה שיש לה הד בדעת הקהל ובקרב קובעי המדיניות. פרידמן אהב לבסס את מחקריו על נתונים ברורים וגלויים, מדויקים ככל שניתן, כאלה שעין זרה יכולה גם לבחון אותם. הוא העדיף נתונים "איכותניים" – עיתונות, הגות, ספרות, מסמכים ארכיוניים – אך עם התפתחות התמורה "הכמותית" בחקר החברה החרדית, לא מעט מטיעוניו האיכותניים תאמו את התמונה הסטטיסטית. בכלל, הוא היה מ"ההיסטוריונים הישנים", שמצד אחד הכירו בכוחם המגייס של מיתוסים ונרטיבים ומצד אחר לא הניחו מידם את השאלה "מה היה באמת".
כלכלת העולם הבא
את ההמשגה הכללית של נתוני המציאות נהג פרידמן לבנות בעצמו בעזרת מונחים קולעים שיצר. מלבד המונח "חברת לומדים" (שבשנים האחרונות יצאו עוררים על מידת יעילותו בניתוח ההיגיון המארגן של החברה החרדית), יצר פרידמן שורה של מונחים נוספים: כך, למשל, הוא הבחין בין מגמות של "אקומניות" (האחדה כלל־חרדית) ו"פרטיקולריות" (שימור מחיצות בין קבוצות שונות בחברה החרדית); את הטראומה ששימר הציבור החרדי ממשבר החילון שפקד את החברה המסורתית, במיוחד בין מלחמות העולם, כינה בשם "טראומת הסחף", בהשראת מילותיו של ביאליק: "כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר"; את הניגוד בין הנוהג הדתי הרווח ובין ההלכה הרבנית כינה, בהתאמה, "מסורת החיים" לעומת "מסורת הספרים"; את הבידול הגיאוגרפי־תרבותי של השכונות החרדיות כינה "הגטו החרדי"; הוא תיאר את הציונות הדתית כ"רפורמה ללא אידיאולוגיה"; והגדיר את מערכת השיקולים של החרדים, ובמיוחד של מנהיגיהם, בשם "כלכלת העולם הבא". בחיוך סרקסטי נהג להוסיף: "זה ממש כמו כלכלת העולם הזה: יש תשומות ויש תשואות, יש ביקושים ויש היצעים – רק ששם זה עם נכסי העולם הבא".
בשיחות האישיות איתו עלתה ממנו תמיד הרגישות למרכיב האנושי שבהתמודדות היומיומית של האדם המשתייך לחברה אידיאולוגית. נוכח מסר השלמות שדוברי חברות דתיות נוהגים להציג כלפי חוץ, טען פרידמן כי על החוקר להתמקד בקרעים, בפרדוקסים ובמתחים המלווים את חיי היומיום. אלה, טען, אינן עדות לחולשת האידיאולוגיה כי אם להיותה נתונה למעשיו ופרשנותו של האדם המבקש ליישם אותה ולהתמודד איתה ועם תוצאותיה. כך למשל נהג לראות בעוזבים את החברה החרדית או בבוחרים להצטרף אליה לא בגדר נתון סטטיסטי המלמד על חולשה או על עוצמה אידיאולוגית, אלא פרק אפשרי ללימוד אודות עולמו המורכב של היחיד לנוכח עולם חדש שאליו פנה, כמו גם על המרחק הקבוע שבין ההבטחה למציאות.
האם נוכל לשער כיצד היה פרידמן מגיב על משבר הקורונה ותוצאותיו? כמובן, השערה כזו תהיה בלתי זהירה מבחינה אקדמית, אך קשה להימנע ממנה מבחינה אנושית, במיוחד למי שהכירוהו מקרוב. סביר להניח שהתגובות המשתנות של ההנהגה החרדית למשבר הקורונה הנוכחי היו מחזקות את פרשנותו האנושית והפסימית. ואולם מסקרן לחשוב עד כמה היה רואה במשבר הזה נקודת מפנה. האם היה רואה בו מקור לשבר תיאולוגי, כפי שטוענים כמה פרשנים? האם המשבר הזה מוביל להתפתחות ביקורת וחשדנות מלמטה כלפי התשובות "יודעות כול" המיוחסות להנהגה הרוחנית? האם היה רואה במשבר מקור להאצת השבר הכלכלי, שאולי יוליך לקריסת הסדרי חברת הלומדים? ומה באשר למידת ההשפעה של התמורות הטכנולוגיות? וכיצד ישפיע המשבר הפוליטי המתמשך על דרכה וכוחה של החברה החרדית? האם היה פרידמן טוען שהמשבר שחזה הקדים להגיע ממקור בלתי צפוי? האם היה צופה שהמשבר יחיש את הרעה, או שמא יהיה גורם מעורר שימנע אותה (ברוח אמרתו של לנין, "ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר")?
פרידמן כבר אינו עמנו כדי לענות על שאלות אלה. אך ספריו, חיבוריו ומאמריו המצוינים, עשויים ללמדנו על חשיבות הפרספקטיבה ההיסטורית בגיבושן של תזות סוציולוגיות. סביר להניח שהיה אומר כי לא משבר הקורונה עצמו אלא דווקא תוצאותיו הכלכליות הן שיטלטלו את הספינה יותר מכול. בהצטרף גורמים אלה, ייתכן שהאירוע אכן ייצור עם הזמן תמורות משמעותיות או לכל הפחות יחזק מגמות של שינוי שכבר קיימות ממילא בחברה החרדית.
דבר אינו מובטח: מצד אחד עומד רצונם של צעירות וצעירים ממעמד הביניים הדק והשברירי המתפתח בחברה החרדית, בשינוי הסדרי חברת הלומדים תוך שימור האוטונומיה התרבותית והחינוכית שלה. מצד אחר, הנהגת הזרם המרכזי מתאמצת למתן ולבלום את השינוי, וקבוצות שמרניות הופכות את השיח הער סביב השינוי למוקד התבצרות סביב החרדיות הישנה.
כך או אחרת, פרידמן צדק בכך שעתידה החברתי והכלכלי של ישראל עובר, בין היתר, סביב שאלת ההמשכיות והתמורה בדפוסי חברת הלומדים החרדית – מושג שלא נס לחו – אך זו עשויה להיות תלויה בהחלטות הציבור החרדי לא פחות מאשר באלה של הנהגתו או של הנהגת המדינה.
פרופ' בנימין בראון הוא חבר סגל בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. פרופ' נסים ליאון הוא חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן
