"אין אנו באים לייסד רבנות מטעם"

הרבנות הראשית נוסדה בט"ז באדר־א' תרפ"א (1921), לאחר שורה של אירועים ונסיבות מדיניות, פוליטיות וחברתיות שהביאו להקמתה. מעולם לא הייתה כמותה בארץ. היא עוררה תקווה להרמת קרן הרבנות והגברת השפעתה על חיי היישוב בארץ, אך גם התנגדות מצד חוגים שונים.

העדה האשכנזית בירושלים הייתה מפוצלת באותם ימים לעשרות כוללים, שחיו מכספי "החלוקה". אלה פסקו מלהגיע לארץ בשל מלחמת העולם הראשונה, ורבים הגיעו עד פת לחם. לאחר פטירתו של רב העיר האשכנזי הרב שמואל סלנט בתרס"ט (1909), לא נמצא רב בעל שיעור קומה שינהיג את העדה. גם בעדה הספרדית שררו פיצול ומחלוקות. לאחר פטירתו של ה"חכם באשי" הרב יעקב שאול אלישר בתרס"ו (1906), נבחר רק ממלא מקום. ריב קשה פרץ על משרה זו, ומתח רב שרר בין העדות השונות בעיר. רבים סברו, שרק רב אחד יוכל לחלץ את ירושלים ממצבה הרוחני־דתי הקשה, ולאחד ולרומם את עולם הרבנות שבה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן באותה עת כרבה של קהילת "מחזיקי הדת" בלונדון.

בא' באלול תרע"ח (1918), לאחר תפילה במערת המכפלה, התכנסו הרבנים המתונים וראשי המוסדות החשובים בירושלים לדיון במצבה הכלכלי והרוחני הירוד של העיר. הם החליטו לפנות אל הרב קוק ולהציע לו לכהן כרבה האשכנזי של ירושלים. בבקשה זו נכתב בין השאר:

 כבנים המתגעגעים לאביהם, מתחננים אליו ומבקשים על נפשם, כי ברחמי אב יצילם הצלה מוסרית. שארית הפליטה בירושלים, דורשת בכל לב, כי הדר גאונו יופיע בהדרו לירושלים עיר עז לנו… ממעמקים אנו קוראים להדר"ג יבוא ויציל, יבוא ויושיע, עת לחננה כי בא מועד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הראשון שזיהה: הפרופסור שחזה את השפעת החרדים על כלכלת המדינה
– גם החלפת נתניהו לא תרפא את המערכת הפוליטית
– מנהל רשות מקרקעי ישראל: "נשים סוף לתופעת המאכערים"

לאחר מכתבי שכנוע נוספים, לבטים קשים ובירורים רבים על המתרחש בירושלים, החליט הרב קוק להיענות לבקשתם. בג' באלול תרע"ט (1919) הוא הגיע לירושלים, אך רק בח' בטבת תר"ף (1919) הסכים לקבל את "כתב הרבנות" כרבה של ירושלים. מרגע זה גברה ההתנגדות לרבנותו ולפועלו מצד הרבנים הקיצונים שבעיר, שבראשם עמדו הרב יצחק ירוחם דיסקין והרב יוסף חיים זוננפלד. למרות זאת החל הרב קוק לבסס את מעמדו המיוחד, וכן להגשים את חלומו עוד בהיותו רבה של יפו והמושבות – להשפיע על החיים המתרקמים בארץ כולה, על ידי רבנות כלל־ארצית.

הוויכוח על זכות הערעור

נקודה חשובה נוספת שהשפיעה על הקמת הרבנות הראשית הייתה כיבוש ארץ ישראל על ידי בריטניה מידי טורקיה בסיום מלחמת העולם הראשונה. בועידת סן־רמו באיטליה, שבה התכנסו נציגי המעצמות הגדולות שניצחו במלחמה, הוחלט להעניק לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל. הוטלה עליה האחריות ליישם את הצהרת בלפור שניתנה בי"ז בחשון תרע"ח (1917), ובה הבטיחה ממשלת בריטניה לסייע לעם היהודי להקים את ביתו הלאומי בארץ ישראל.

בעקבות החלטה זו עברה הארץ ממשטר צבאי לשלטון אזרחי, שבראשו עמד נציב עליון. הנציב העליון הראשון בארץ ישראל, הרברט סמואל (שהיה יהודי), נכנס לתפקידו בט"ו בתמוז תר"ף (1920). אחת מפעולותיו הראשונות הייתה דרישה ודאגה להקמת רשות דתית עליונה לעדה היהודית המפולגת, תוך הכנסת סדר בבתי הדין הרבניים שלה, שהיו מוגבלים בסמכותם, ירודים בהשפעתם ובקושי קיימו את עצמם מבחינה כלכלית.

בכ"ד באלול תר"ף (1920) מינה הנציב העליון ועדת חקירה מיוחדת בראשות היועץ המשפטי של ממשלת המנדט, עו"ד נורמן בנטוויץ' (היהודי). תפקידה העיקרי היה לבדוק את מעמדו של ה"חכם באשי", לאור השינויים החברתיים והפוליטיים שאירעו בארץ. הוועדה קיבלה את דעת רוב העדים שהופיעו בפניה, כי יש לבטל משרה זו ולהקים רבנות ראשית.

כשנה לאחר מינוי הוועדה הקודמת, בד' בתשרי תרפ"א (1920), מינה הנציב העליון ועדה נוספת שתפקידה, בין השאר, היה לבדוק את סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים בארץ. היא המליצה להקים "בית דין לערעורים". דרישה זו נראתה לרבים כחידוש מהפכני, שכן למציאות כזו אין מקור בהלכה. ואכן התקיים על כך ויכוח חריף, בעיקר בין הרבנים האשכנזים, גם בין המצדדים בהקמת הרבנות הראשית. הרב קוק הצטער על כך ויגע רבות למצוא דרך על פי התורה להקימו, שכן רק לאחר קבלת ההסכמה להקמתו אישרה ממשלת המנדט את הקמת הרבנות הראשית.

מסקנותיה של ועדת בנטוויץ', שהתקבלו ואושרו על ידי הנציב העליון, היו כדלהלן: א. יש להקים רבנות ראשית לארץ ישראל, שתורכב משישה רבנים גדולי תורה, שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים, שאליהם יצטרפו שלושה חברים "חילונים" (הכוונה שאינם רבנים), כדי לסייע לה בעניינים ארגוניים. ב. בראש הרבנות הראשית יעמדו שני רבנים ראשיים, שיישאו את התואר "רב ראשי", אחד אשכנזי והשני ספרדי, שימשיך להשתמש בתואר המסורתי "ראשון לציון". ג. הגוף הבוחר את המועצה יורכב משני שליש רבנים ושליש נציגי הקהילות. זאת על פי דרישת הרבנים, שאיימו להחרים את כינוס הגוף הבוחר אם לא יהיה להם רוב בגוף זה.

ועדה מיוחדת שמינה הנציב, החלה בהכנות לוועידת הייסוד של הרבנות הראשית ולבחירת חבריה. חברי הוועדה התכנסו והחליטו כי רשימת הבוחרים תורכב מ־66 רבנים ו־34 נציגי ציבור של הערים והמושבות. נקבעו גם תאריך ומקום לוועידת היסוד: בי"ד־ט"ז באדר א', בבית היתומים "ציון" שבשכונת הבוכרים בירושלים.

להתנער מאבק הגלות

לא כל רבני הארץ תמכו בהקמת הרבנות הראשית. הרבנים הקיצונים ביישוב הישן בירושלים פנו לנציב העליון והודיעו שלא ישתתפו בוועידת היסוד של הרבנות הראשית ולא יקבלו בעתיד את החלטותיה ותקנותיה. רבנים אלו, בראשות הרב דיסקין והרב זוננפלד, עשו הכול כדי למנוע את הקמת הרבנות הראשית, מתוך חשש שמא מוסד זה יהיה "רבנות מטעם" בעל סמכות מעל בתי הדין הקהילתיים, ויערוך "תיקונים בדת" כמו הרפורמים.

אסיפת רבנים שהתכנסה בביתו של הרב דיסקין קבעה שאסור להשתתף בבחירות והכריזה על יום תפילה וצום. על פי הצעת הרב יעקב משה חרל"פ, פנה הרב קוק לרב דיסקין ולרב זוננפלד ב"מכתב גלוי" מלא בדברי ידידות, שלום וכבוד. הוא ביקש מהם לשכוח את שהיה ביניהם בעבר, דחה את חששותיהם מהרס הדת בעקבות הקמת הרבנות הראשית וקרא להם להשתתף בהקמתה, אך הם דחו את בקשתו.

מול הרבנים הקיצונים עמדו בתקיפות הרבנים המתונים, שהאמינו כי הקמת רבנות ראשית תביא לשיקום מעמדה העגום של הרבנות ודת ישראל בארץ ומחוצה לה. הם פרסמו מודעות תמיכה, שנתלו בחוצות העיר. במודעה שנשאה את הכותרת "אכסניה של תורה" נקראו כל הרבנים מרחבי הארץ, שהגיעו להצביע בבחירות, להתכנס בי"ג באדר א' אחר הצהריים בבית כנסת החורבה בעיר העתיקה כדי לשמוע דרשות חיזוק ותמיכה, כאשר את הדרשה המרכזית יישא הרב קוק. וכך, ביום זה היו בתי כנסת בירושלים שמתפלליהם עמדו בתענית, אמרו סליחות ותקעו בשופר; ובתי כנסת שבהם שררה אווירת חג, התפללו בהתרוממות רוח והשיקו כוסיות יי"ש בברכת לחיים.

ביום פתיחת ועידת היסוד של הרבנות הראשית, התפרסם בשבועון "התור" מאמר חשוב מאת הרב קוק בשם "כבוד הרבנות". הוא פירט בו את חזונו לגבי תפקידיה של הרבנות הראשית והשפעתה על תהליך התחייה הלאומית. וכך הוא כותב:

תחית הרבנות, זאת אומרת: החזרת כבוד הרבנות, הלא זהו הד קול הנבואה המובטחת: "ואשיבה שופטיך כבראשנה ויועציך כבתחילה"… הרבנות תשפיע על ידי השתדלות מתמדת לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום בין כל הסיעות והמפלגות ולחיזוק התורה וכבודה על אדמת הקודש ובכל העולם כולו.

הראי"ה מנה במאמרו את הסיבות שגרמו לירידת קרנה של הרבנות, והציע דרכים לתקן זאת. לדבריו, הסתגרות והתפצלות הרבנים לסיעות ולמפלגות, גרמו לכך שהם לא יכלו להשפיע על הציבור ולהביא לאחדות האומה. כאן בארץ, כתב הראי"ה, יש להתנער מאבק הגלות שרבץ על הרבנות כדי לגלות את סגולותיה. הוא קרא לציבור היהודי כולו ולממשלת המנדט לעזור בשכלולה ובביסוסה של הרבנות. הרבנים נדרשים לדבריו לעמול עם הציבור בכל תחומי החיים של הבניין והיצירה הלאומית, כי אין מפלגה באומה שאינה זקוקה להשפעת הרבנות, וחייב להיות קשר תמידי בין הרבנות לכל כוח הפועל בארץ.

ועידת היסוד של הרבנות הראשית התכנסה ביום שלישי, י"ד באדר א'. בשעה 10:00 בדיוק נכנסו לאולם הנציב העליון הרברט סמואל, נורמן בנטוויץ' ומושל ירושלים סר רונלד סטורס. הרב קוק התכבד בפתיחת הוועידה, ובין השאר אמר:

היום הזה קטן עודנו – ושמו פורים קטן – נברך אותו בברכה הרגילה: זה הקטן גדול יהיה. ויהי רצון שיהיה ליום גדול בדברי ימינו, יום אשר יתן כבוד ותפארת לעמנו וירומם את קרננו.

אחריו נאמו נציגי ממשלת המנדט, שהביעו ציפייה כי הרבנות הראשית שתיבחר תבצע תיקונים חשובים בסדרי הדיון בבתי הדין הרבניים, ותתאים את ההלכה למציאות החדשה בארץ. לכך כמובן הרבנים לא הסכימו.

בנאומו בישיבה השנייה של הוועידה הבהיר הרב קוק שהקמת הרבנות הראשית כעת היא רק תחילתו של מפעל גדול:

אנחנו נקראים עכשיו לבנות את בנין האומה, לנטוע נטיעת חיים שתישא פירות לחיי עמנו לדורות… עכשיו אנו באים לנטוע כרם ד' בירושלים… בחיינו הלאומיים החדשים בארץ ישראל יהיה לנו בוודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אחר כך על הקהל, יהיה להם כוח של דין תורה.

הרב קוק הביע את חזונו שתפקידה של הרבנות הראשית לא יצטמצם לענייני דת ומתן שירותי דת, כפי שההנהגה הציונית ראתה את תפקידה, אלא היא תהיה מורת דרך רוחנית בארץ ולעולם היהודי כולו. דוגמה אחת קטנה, בעלת משמעות רבה, הוא נתן בנאומו בישיבה השלישית:

הכח הרבני הראשי שבארץ יהיה המרכז הדתי־רוחני העליון של כל העולם היהודי, אליו יפנו ועם דעתו יתחשבו בכל דבר דת ודין… יבוא יום והעם לא יקבל שום ספר דתי אשר לא תבוא עליו הסכמת משרד הרבנות הראשית שבארץ ישראל.

במישור המעשי הציע הרב קוק שהגוף הבוחר ייבחר ב"ועד גדול" של שבעים ואחד חברים (כמנין חברי הסנהדרין הגדולה) – שיהווה את "הסתדרות הכללית של הרבנות". הוא יתכנס לפחות פעם בשנה, ויבחר ב"ועד מרכזי של כ"ג" חברים (כמנין חברי הסנהדרין הקטנה), שיתכנס לפי הצורך לפחות ארבע פעמים בשנה. גוף זה יבחר מתוכו את שמונת חברי מועצת הרבנות הראשית.

"נשמה אחת בגופים נפרדים"

דיונים וּויכוחים סוערים ליוו את שלושת ימי הוועידה. החריף שבהם התקיים בישיבה הרביעית והחמישית, בעקבות דרישת נציגי הציבור הלא־דתי לצרף שלושה יועצים שאינם רבנים, כחברים בעלי סמכויות במועצת הרבנות הראשית. דרישה זו נדחתה בתקיפות על ידי הרב קוק, שראה בכך פגיעה קשה בסמכותה של הרבנות הראשית, שנועדה בעיניו להיות המנהיגות הרוחנית־דתית העליונה של היישוב כולו, לפסוק על פי ההלכה ולהשפיע על כל תחומי החיים ביישוב. הוא אמר בתקיפות רבה את הדברים הבאים:

אין אנו באים ליסד 'רבנות מטעם', אלא משאת נפשנו הוא סידור פנימי, כח הממשלה המובטח אינו אלא כח אחיזה. אסור להביט על הסתדרות הרבנות כעל פקידות רגילה… ואסור לנו לזלזל בכבודה, ולתת מקום להשפילה למדריגה נמוכה כזו של התרופפות מעמדה בחברה על ידי בחירות תכופות… רואים אנו שאיפה מצידם להיות פה כח מכריע, ומובן מאליו שאין זה מן הראוי. אנו אוהבי שלום, אבל מה נעשה ומן הצד מתכוונים לדברים בלתי מתאימים למטרה… אנחנו לא ניתן בשום אופן להכניס דינים חדשים לתוך השולחן ערוך שלנו. מוטב לנו שזרים ישפטו על פי דינים זרים, מאשר נשפוט אנו בעצמנו על פי דינים זרים… אם תבואו עלינו בעקיפין ותעשו את הרבנות כלי חרס שבור – לא תועילו לרבנות, והרבנות כמובן לא תוכל להועיל גם לכם.

האסיפה כמעט התפוצצה. לבסוף הציע הרב קוק פשרה שלפיה ליד מועצת הרבנות הראשית יוקם גוף של שלושה "שומרי דת ויודעי תורה", שייעץ לרבנים בשאלות של סדרים ותקנות שאין להם כל נגיעה לענייני התורה. הצעתו התקבלה פה אחד ובמחיאות כפיים. הרב קוק, הדמות המרכזית בוועידה, דיבר בה 17 פעמים (!). הוא לא נח לרגע, ובחוכמה ובסבלנות הצליח ליישב את כל ההדורים.

לאחר שלושה ימי מתח ופולמוס, בט"ז באדר א', בסוף הישיבה השישית, בשעה 23:00, התקיימו הבחירות. שלג כבד ירד בירושלים, והדבר מנע מכמה רבנים מלהגיע לבחירות. הרב קוק, שהיה מועמד יחיד לרב הראשי האשכנזי, נבחר פה אחד. בין המועמדים הספרדים התקיימה הצבעה חשאית, והרב יעקב מאיר נבחר לרב הראשי הספרדי. למועצת הרבנות הראשית נבחרו שלושה רבנים אשכנזים ושלושה ספרדים. ליועצים לרבנות הראשית, אך ללא סמכויות, נבחרו שלושה חברים דתיים. המועצה נבחרה לשלוש שנים.

עם כניסתו של הרב מאיר לאולם הוא התקבל במחיאות כפיים סוערות וכל הקהל קם לכבודו. בנאומו הודה לנוכחים על בחירתו, והעלה זיכרונות מהשנים שבהן היה רבה של סלוניקי ומגעגועיו לירושלים. הרב קוק נעל את הוועידה. הוא בירך ברכת שהחיינו ללא שם ומלכות, והדגיש שתפקיד הרבנות הראשית כעת הוא להכניס נשמה למפעל ההולך ומתרקם ביישוב ולאחד את כל חלקי האומה.

בל' באדר א' התקיימה בבית כנסת החורבה בעיר העתיקה "חגיגת המילואים", שבה הוכתרו הרבנים הראשיים. בסיום הטקס המרשים הודה הרב מאיר לקב"ה על כל הכבוד שזכה לו. בהתייחסותו לרב האשכנזי אמר: "למרות מה שאנו שני גופים נפרדים, הנה לב אחד לנו ונשמה אחת תחיינו, ורצוננו חזק מצור לעבוד לטובת עמנו ולסייע לבנין ביתנו הלאומי".

הרב קוק הדגיש בנאומו שיום זה הוא גדול לתושבי ארץ ישראל, לכל היהדות ואולי גם לכל האנושות, כי הרמת ערך התורה עומדת במדרגה עליונה, במיוחד כאשר קמה רבנות ראשית בירושלים עיר הקודש. אם יש שלום ואחדות בין העם ובין חסידיו, אז הכל מסתדר בעין יפה.

הרב קוק, שהיה על־מפלגתי כל ימיו, הביע תקווה שהרבנות הראשית תצליח להתעלות מעל כל גוון מפלגתי, ושתצליח להשפיע בתחומים רבים על חיי היישוב כולו ולא רק על התחומים הדתיים. במכתב שנשא את הכותרת "אל הקהל", הוא הוסיף והדגיש את תפקידה של הרבנות הראשית בבניין האומה בארצה ובאחדותה:

הרבנות המסודרת בארץ ישראל יודעת שהיא הולכת להיות כח בונה את הארץ, כח מאחד את הפזור והנפרד בכל סיעותינו ומפלגותינו, כח מקרב ומלבב, כח תומך וסועד סעד רוחני ומוסרי, כח מעודד את כל כושל ומחזק כל יד רפה לאחוז בכל האמצעים היותר אפשריים להגדיל את כח בנין האומה בארץ במובן הרוחני ובמובן החמרי. ודואגת היא הרבנות הראשית לסדר את כל הכח הרבני שבארץ ישראל בצורה הגונה נאה והדורה, בצורה הראויה להיות כח פועל ובונה, לאחד ולקרב את כל מפלגותינו, לרומם את רוחם, לאחד את לבותיהם, ולקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים ולתורתנו הקדושה והנצחית.

הרב קוק שאף שהרבנות הראשית תהיה גוף עצמאי כאחד המוסדות הלאומיים של היישוב היהודי בארץ, אך ללא תלות בהם, ושהיא תהיה הסמכות הדתית העליונה בארץ ובעולם היהודי כולו. הרב קוק והרב מאיר פעלו ללא לאות בארגונה ובביסוסה של הרבנות הראשית. קשיים רבים עמדו בפני הרבנות הראשית בהגשמת חזונו של הרב קוק. אך אף שהיא נאבקה כל העת על מקומה וסמכויותיה שקוצצו, ולמרות הקשיים הכלכליים והטכניים הרבים וההתנגדות לקיומה ולפועלה מצד גורמים שונים, היא החזיקה מעמד ולא קרסה, במידה רבה בזכות הרב קוק, שאישיותו המיוחדת בלטה בין מנהיגי דור התחייה.

הרבנות הראשית פעלה בכל שנותיה באחריות רבה ועם הפנים לכלל ישראל, תוך מעורבות בחיי היישוב. היא פסקה הלכות לפרט ולכלל, והביעה את דעתה ללא מורא. עצם קיומה מנע את כניסתם של גורמים שונים לניהול חיי הדת ביישוב, והביא לאחדות העם לפחות בענייני אישות. הרבנות הראשית תרמה רבות לעיצוב הזהות היהודית של היישוב בארץ ישראל, ובבוא העת – של מדינת ישראל.

הרב שמואל כ"ץ הוא רב בתי ספר בירושלים וחוקר תולדות הרבנות הראשית