השינויים בטבילת הנשים בתקופת הקורונה: ארעי שהופך לקבוע

ימי הקורונה יצרו מציאות חדשה בנוגע לטבילת נשים. החשש להידבק בנגיף כפה על נותני המענה ההלכתי מחד ועל הנשים הטובלות מאידך, לשנות את הדפוסים המקובלים בהיבטים רבים הקשורים בטבילה. תקדימים אלה ניתנו ועדיין ניתנים כהוראת שעה, אולם יש מקום למחשבות על השלכותיה של ה"שעה" שמתארכת ועל הארעי שהופך לקבוע.

בנוגע לחלק מההרגלים שהתחדשו בתקופת הקורונה, קשה לראות את הגלגל חוזר לאחור. יצוין שאני מתייחסת כאן למקוואות שפועלים תחת פיקוח הרבנות הראשית והמועצות הדתיות, שבהם טובלות כיום רוב הנשים במדינת ישראל. עם זאת, ברור לי שברחבי המדינה והעולם היהודי ישנם מקוואות רבים שהתמורות שאתאר כאן הן אצלם בבחינת מעשים שבכל יום כבר שנים.

לעיתים המציאות החדשה מוצגת כאפשרות העולה מתוך ספרי ההלכה, ולעתים השינוי מהנוהג שהיה מקובל יוצר תקדים הלכתי שאיננו מוכר בספרות ההלכתית ומשקף למעשה מציאות אחרת. בשל התארכות המגפה נראה שעלינו לשאול מה מהשינויים שנעשו, לרוב מפני חשש פיקוח נפש שהיה כרוך בסכנת ההידבקות בקורונה, יישאר איתנו גם בימים שאחרי המגפה. הדיון כאן עוסק אמנם בנושא בודד, אך ניתן לראות בו מקרה מבחן לנושאים הלכתיים רבים שהקורונה שינתה בהם את אורחות חיינו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תובע את "שוברים שתיקה" ומדבר: "אנשים התחילו לחשוד בי"
– תעשיית הטקסטיל העתיקה של עם האצולה
– תנו לנשום: ביו"ש דורשים את החלת חוק אוויר נקי

שומרות מרחק

השינויים בטבילת הנשים בתקופת הקורונה נוגעים לכמה מישורים, ובהם מועד הטבילה וההתארגנות שלפניה. תחילה נסקור את השינויים הקשורים בהתארגנות לטבילה, שהמכנה המשותף להם הוא קיצור משך השהות של נשים במקווה למינימום הכרחי.

בשונה מהעבר, ההכנות לטבילה נעשות עתה על ידי נשים בביתן. בכך נכפתה מציאות חדשה על נשים שהתרגלו לעשות את כל ההכנות לטבילה במקווה, או כאלה שהיו רגילות ללכת לקוסמטיקאית לפני הטבילה (לסידור ציפורניים וכדומה). כעת, ובמיוחד בעיתות סגר, ההתארגנות היא עצמאית. נשים טובלות בצורה שעד לא מכבר הייתה לא מקובלת ואף נחשבה לטבילה שיש בה בעיית "חציצה". אלא שההכרעה ההלכתית באשר לכשרותה של הטבילה במצבים אלה תלויה במנהג הרווח בין הנשים, וכעת המנהג השתנה.

כך מתאר זאת הפוסק הרב אשר וייס:

וכיון שכן מסתבר דבאמת כאשר מכת מדינה היא וכולן יודעות שאין בידם להסיר את הלקה עד יעבור זעם, אין כאן קפידא כלל (הרב אשר וייס, מנחת אשר, לקט שיעורים ותשובות אגרות ומאמרים הנוגעים למגפת הקורונה, מהדורה תניינא, עמ' לח).

החידוש שבדבריו הוא שסוגיית הקפדת האישה על הדברים החוצצים מושפעת גם מהיכולת להסירם, וכיוון שחוקי המדינה מגבילים את האפשרות הזו – משתנה גם הגדרת הדברים החוצצים. למעשה, חדרי האמבטיות שנבנו במקוואות יצאו מכלל שימוש, והנשים הטובלות אינן יכולות להשתמש באביזרים שבימים כתיקונם סופקו על ידי המקוואות.

כדי לקצר למינימום ההכרחי את משך השהות של נשים במקווה, השתנתה גם ההנחיה המקובלת, שלפיה "אישה הרוחצת עצמה בביתה, ואחר כך הולכת למקווה, ראוי שתשטוף את רגליה ואם אפשר את כל גופה לפני הטבילה" (הרב אלישיב קנוהל, איש ואישה, מהדורה רביעית עמ' 119). ההוראה במקוואות המפוקחים בארץ הייתה שיש לאפשר לנשים לטבול רק לאחר שהתקלחו במקלחת שבמקווה, ואם מדובר בשבת, לטבול "טבילה מקדימה" במקום המקלחת הנדרשת כתנאי מקדים לטבילה בשאר ימות השבוע. כעת, מתוך מטרה לצמצם את החיכוך והשהייה במקווה למינימום ההכרחי, אין צורך להתקלח לפני הטבילה במקווה, ובמקוואות רבים ההפך הוא הנכון – אם האישה בכל זאת מבקשת להתארגן או להתקלח במקווה, נדרש לכך אישור מיוחד.

גם מעמדה של הבלנית השתנה, בנוסף לשינויים שכבר הוטמעו בעקבות לחץ ציבורי בשנים האחרונות. עתה הבלנית נדרשת לשמור מרחק מהטובלת, דבר שמשליך על מידת המעורבות שלה ומעצים בעקיפין את האוטונומיה של הטובלות.

הפוסקים אף סברו שאין להתיר רחצה במים אחרי הטבילה, "גזירה שמא יאמרו שאין מי המקווה מטהרין אלא מי הרחיצה", וכך נהגו. אולם בתקופה זו נשים מבקשות להתקלח מיד אחרי הטבילה במקווה. גם בנושא זה פסק הרב אשר וייס להקל.

לא רק אילוץ

היבט משמעותי נוסף שחלו בו שינויים רבים, קשור במועד הטבילה. בשל איסור ההתקהלות לא ניתן לאפשר לנשים להגיע אקראית למקווה, כדי למנוע מצב שבו נשים רבות ימתינו יחד לתורן בחדר המתנה קטן וצפוף, במקרים רבים ללא פתחי אוורור. לכן כתב הרב פרופ' אברהם שטינברג: "אם יש צורך לרווח בין הנשים הזקוקות לטבילה, יש מי שהתיר לטבול ביום השמיני" (הרב פרופ' אברהם שטינברג, מגפת הקורונה ה'תש"פ – היבטים היסטוריים, רפואיים והלכתיים, עמ' 18). הוא נימק זאת בכך ש"בוודאי מצב מגפת הקורונה הוא גדר אונס רבים" (שם, עמ' 19, הערה 151).

כך כתב גם הרב אשר וייס:

היות ולפי תקנות הרשויות יש להקפיד ביותר על חיטוי המקוה וכל סביבתה בין אשה לאשה, וגם יש לנהוג להרחיק את הטובלות זו מזו, ובהרבה מקוואות זה בלתי אפשרי, ושאל מעלת כבודו אם יש מקום להקל שנשים תטבולנה ביום השמיני מבעוד יום. נראה פשוט דמתוקף הנסיבות עצה זו ראויה ונכונה (מנחת אשר, שם, עמ' לב).

סיבה נוספת לשינוי מועד הטבילה הוא הנוהג האשכנזי המקובל להצניע את מועד הטבילה בפני בני משפחה ושכנים. נוהג זה הפך למאתגר בעיתות של סגר, ובמיוחד בלילות שבת וחג, נוכח המניינים בחוצות. גם בשל כך יש שהתירו להקדים את טבילת ליל השבת או החג לפני כניסת השבת והחג.

את תשובתו ההלכתית בנושא הסרת החציצות מסיים הרב אשר וייס כך:

ויודע אני שדבריי מחודשים, אך כיון שבתקנתן של בנות ישראל עסקינן כדי להצילן מעבירה, ובשעת דחק גדול, וברור שעדיף להקל בדרבנן כדי למנוע איסור דאורייתא, אלא שאין בידינו לבטל דברי חכמים, נראה לנקוט בכוחא דהתירא בסוגיא חמורה זו (מנחת אשר, שם, עמ' לח).

מדבריו של הרב וייס עולה שההיתרים שניתנים כעת הם זמניים, משום שמדובר ב"שעת הדחק גדול". אולם לאחר כמעט שנה של מתן מענה הלכתי לנשים בשאלות הללו, חלקן נשים צעירות שזו השנה הראשונה שבה ההלכות הללו מקוימות על ידן, נראה לי שלנוכח אורכה והתמשכותה של התקופה יש לראות את השינויים ה"ארעיים" הללו, שמקורם באילוצים שונים, כמניחים תשתית לקיום הטבילה ההלכתית באופן שהולך ומתקבע כעת. ההפנמה כי השגרה החדשה עשויה להתקבע גם לאחר "שעת הדחק", משמעותית בהקשר של טבילת נשים לכל מי שעוסקים בכך.

למיטב הבנתי, השינויים בשעת הדחק הם הזדמנות חיונית לבחון האומנם ההלכה מחייבת נושאים שונים, או שגם לכתחילה נכון לשקול את היתרונות במצב שנוצר, ולנסח ולמסד הנחיות מחודשות שמשקפות ונותנות מענה גם לרצון בהעצמת האוטונומיה של נשים בבואן לטבול.

בדרך זו, המענה ההלכתי למציאות שנכפתה עלינו ימשיך לבטא בעוצמה את יכולתה של ההלכה להגיב למציאות כנדרש לתת מענה בזמן אמת, אך גם, ולא פחות חשוב, לקחת חלק משמעותי בעיצוב "היום שאחרי".

ד"ר טובה גנזל היא יועצת הלכה וראש תוכנית "כרמים", תוכנית המצטיינים הרב־תחומית בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר־אילן