המתבונן במרחבי התלמוד והמדרשים יראה שהיחס כלפי הבאים להצטרף לעם היהודי הוא בסך הכול חיובי עד מעודד. אמנם יש בתלמוד הבבלי שני מאמרים המייצגים גישה הפוכה ("אמר רבי חלבו קשים גרים לישראל כספחת", יבמות מז, ע"ב; "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים", שם קט, ע"ב), אולם המאמרים המצדדים בקירוב גרים רבים עליהם מאוד.
בתלמוד הירושלמי לא הוזכרו כלל מאמרים השוללים גיור. להפך, מופיעה שם גישה מקרבת (ירושלמי קידושין פ"ג). אף הרמב"ם, שלא נמנע מלהזכיר את המאמר של רבי חלבו שלפיו "קשים גרים לישראל", היה בעל גישה מקרבת בגיור. ללמדנו כי אין בדעה זו כוח לדחות את קבלת הגרים על פי ההלכה. ואכן, לאורך הדורות, מעולם לא נמנעו מלקבל את מי שחפץ לדבוק בדת ישראל.
בין לכתחילה ודיעבד
התנאים ההלכתיים של הגיור הם קיום ברית מילה (לזכרים), טבילה במקווה וקבלת מצוות. חלק מתנאים אלה הוא מדאורייתא באופן מוסכם, כגון המילה והטבילה, אולם ביחס למרכיב השלישי, הודעת המצוות וקבלתן, דעת הרדב"ז כי אין הדבר כי אם למצווה מן המובחר ולכתחילה, אולם אין הוא מעכב בדיעבד. כיוצא בזה כתב הרב שלמה קלוגר, כי קבלת המצוות אינה כי אם מדרבנן. לאור זאת מובנת שיטת הרמב"ם, שגם בלא הודעת המצוות וקבלתן, אם מל וטבל לשם גרות – הרי הוא גר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניחוח אישה: פסטיבל שכולו יוצרות
– מלחמות בוץ: הציונות הדתית עותרת נגד ימינה
– העולים יתחשבנו עם מי שסוגר בפניהם את השמים
אמנם בעלי התוספות חידשו שקבלת המצוות מעכבת (יבמות מה, ע"ב), ובזה נתלים בעלי הדעות המחמירות המחייבים גמירות דעת והתחייבות לקיום כל המצוות על ידי הגר. אך האמת היא שאין הוכחה חותכת שכוונת דברי התוספות בהכרח לקיום מצוות בפועל.
קיים גם דין שמי שמצהיר בשעת גרותו כי אינו מקבל את כל מצוות התורה, אין מקום לקבלו ("בא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו"; בכורות ל, ע"א). אולם בדין זה יש לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד. כמו שלכתחילה אין לקבל הבא להתגייר לשם אינטרס, גם לכתחילה אין לקבל מי שאומר אפילו "חוץ מדבר אחד". ואולם בדיעבד, כלומר אם ביצעו את הגרות, הגרות מקובלת.
ההסבר לכך הוא כדלהלן: לכתחילה אין לבית הדין לקבל כל גרות הבאה אליו אם יש בה פקפוק או סיבה, או שיש מקום לחשד כלשהו שהמתגייר אינו בא לשם שמיים. ועם זאת, מצאנו שהלל הזקן גייר מי שהתנה "תורה שבכתב אני מאמינך, שבעל פה איני מאמינך" (שבת ל, ע"א), ובתלמוד אמרו שגרי אריות וגרי מרדכי ואסתר וגרי שלמה ושולחן מלכים אינם מתקבלים, ובימי שלמה נתגיירו ק"נ אלפים (יבמות עט, ע"א). ועם זאת, מבחינת ההלכה, "ובדיעבד, הלכה כולם גרים" (יבמות כד, ע"ב).
כיצד אפוא קיבל הלל גר שהתנה תנאי? איך הפך דין שבדיעבד למעשה שכתחילה? מסביר רבי יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", כי "הכל כפי ראות עיני בית דין" (בית יוסף, יורה דעה רסח). מזה יש להבין שאמנם הרצוי מלכתחילה הוא שהבא להתגייר יבוא לשם שמיים וללא שום אינטרס, ורק מפני שחשקה נפשו בדת ישראל, ובכוונתו לקבל את המצוות על מנת לשמרן. אולם יכולות להיות סיבות שונות שבהן יש לבית הדין שיקול דעת רחב להחליט לקבל מכוח ההכרח, בדומה להלל.
וזאת לדעת, שכך נהגו לאורך הדורות ביחס לגרות גם לשם נישואין, אף כי משנה מפורשת (יבמות כד, ע"ב) שוללת זאת. כך נהגו גם ביחס למי שלא ברור אם באמת כוונתו לשמור מצוות, וכך נהגו במקרים של אילוצים שונים (על פי תשובת הרמב"ם קלב).
תעמולה ארסית ושקרית
בזמננו, הן בארץ ישראל והן בשאר העולם, רבים מהבאים להתגייר הם בנים לנישואי תערובת, שאימם אינה יהודייה. אלה הם הנקראים "זרע ישראל". ברור שאין מקום לדחותם, ומצוה לקרבם ולקבלם. יתרה מזאת, יש לראות בביאתם "לשם שמים", כי אין באמת סיבה המכריחה אותם לקבל על עצמם את דת ישראל, בעידן שבו האנטישמיות גוברת בעולם כולו.
ולא עוד, אלא שבעצם היותם כאן בארץ ישראל, ובהתנהגותם בהתאם לרוב יהודי הארץ, ובהיותם נמשכים אחרי התנהגות רוב היהודים, הם כלולים בקבוצת שומרי המסורת, שהרי הם מקבלים על עצמם את המצוות המסורתיות על דעת לקיימם ולחנך בהן את ילדיהם. זאת מבלי לדבר על כך שהמתגיירים בארץ ישראל מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל, ובשירות בצה"ל הם מוסרים את הנפש, ולא לחינם אמרו "חביבה ארץ ישראל שמכשרת גרים" (מסכת גרים א).
בזמננו, אין בית דין אורתודוקסי, פרטי או ממסדי, המוותר על למידה והכנת המתגייר לקראת הגיור. כך שלכל הבא להתגייר "יש ידע סביר ביהדות, ויש סיכוי שישמור המצוות" (הגדרת הרב עובדיה יוסף לעניין הגיור). כל שכן שאין מי שמוותר על ההצהרה בפני בית דין, בפה מלא, שהמתגייר מקבל את המצוות ללא סייג, כך שלהלכה למעשה כולם בגדר גרים על פי השולחן ערוך.
אלו העקרונות ההלכתיים המוסכמים על מסורת הפסיקה בכל הדורות. אמנם יש דעות מחמירות התולות את הגיור בשמירת מצוות קפדנית, ויש המרחיקים לכת ואינם מקבלים אף בדיעבד את מי שהתגייר שלא כדעתם, ואפילו פוסלים גיורים הנעשים במסגרות צה"ל או במסגרות של מערך הגיור, שלעיתים הוא אף מדי מחמיר. קיצונים אלה מרעישים עולם ומנהלים תעמולה ארסית ושקרית נגד הגיור בכלל ונגד כל גישה שאינה כפי דעתם, שמבחינתם היא האמת המוחלטת והיחידה. הללו מבקשים לבטל את הגיור הממלכתי, לפוסלו ולכנותו כמזויף, מבלי לנסות להבין את פסיקת גדולי ישראל האחרים, המקילים יותר.
פסיקתם של המחמירים חמורה ומוטעית מכל היבט, שכן היא בניגוד להלכה פסוקה שאפילו אם חזר בו, "טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו" (יבמות מז, ע"ב). ואפילו אם חזר בו בסמוך לגרות הדין כן, ואפילו אם בית הדין המגיירים היו בגדר הדיוטות (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג, יז־יח).
מבטלי גיור או מי שאינם מכירים בגיור שנעשה על ידי בית דין כשר (אורתודוקסי) בכל מקום בעולם, גובלים בגילוי פנים בתורה שלא כהלכה. כי זאת לדעת, שמעולם לא בוטל גיור אם נעשה בתום לב על ידי בית דין כשר, אלא אם כן התברר כי המתגייר מעולם לא התכוון להתגייר או להצטרף לקולקטיב היהודי, ורימה את בית הדין. רק בדורנו הכול השתבש ונתהפכו היוצרות.
על קוצו של יו"ד
בזמננו, הרבנות הראשית לישראל שינתה פניה ופסיקותיה ואימצה את הגישה המחמירה, ובפרט בעניין הגיור. היא נטלה לעצמה סמכות לא לה, שלא להכיר בגיורים הלכתיים אורתודוקסיים הנעשים בקהילות ישראל השונות, אם אותם בתי דין אינם כפופים לשיטתה או סרים למרותה. דבר זה מעולם לא היה ואינו על פי קו הדין, ואפילו המחמירים עצמם לא פעם בשעת הדחק נהגו כשיטות המקילות. ההשלכות מאי־הכרה בגיור שנעשה על ידי בית דין כשר עלולות להיות חמורות ביותר ומרחיקות לכת, וגובלות לפעמים בחשש ממזרות.
מלבד חילול השם הנורא הנובע מאי קבלת הגרים ודחייתם, נוסף כאן איסור "אונאת הגר" וציעורו, שהתורה הזהירה עליו פעמים רבות. גישה זו מעוותת את הדין ומרחיקה את הגר מיהדותו, וגורמת לרבים בעולם לעזוב את קהילותיהם האורתודוקסיות למען גיור רפורמי שאין לו תוקף על פי ההלכה. והנה הדבר קורה לנגד עינינו בפסיקת בג"ץ האחרונה, שבה הורו השופטים למדינה להכיר לצורך חוק השבות בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים הנעשים בתחומי מדינת ישראל.
בזמננו, כשרבים מתדפקים על שערי בתי הדין בהיותם תושבי הארץ שהגיעו מכוח חוק השבות, והם "זרע ישראל" וחפצים להיות "יהודים ככל שאר היהודים", מניעת כניסתם ליהדות גורמת להתבוללות ממש. ויש לדון שזמננו היום נחשב כשעת הדחק, והכלל הוא "כל שעת הדחק כדיעבד דמי". ואם כן, בשעת הדחק יש ליישם לכתחילה את הלכת דיעבד, אף למי שיסבור כי כל הגרות שאינה כפי שיטתו המחמירה אינה כי אם דיעבד.
השר משה נסים, איש דתי ובנו של רב ראשי, נתבקש על ידי ראש הממשלה לגבש קריטריונים שעומדים במבחן ההלכה, אך בכוחם להניע את עגלת הגיור ולתת מענה למצוקה הקשה של המבקשים להצטרף לעם היהודי באמת ובתמים. ואולם המפלגות החרדיות דחו כל פשרה ועמדו על קוצו של יו"ד שלא מן הדין, דבר שהביא בסופו של דבר להתערבות בג"ץ בעניין חוק השבות.
פסיקת בג"ץ האחרונה מסוכנת להלכה האורתודוקסית, והיא קריאת השכמה נוספת ומיידית לרבנות הראשית ולרבני ישראל המחמירים. על אלה לשחרר את המונופול שנטלה לעצמה הרבנות, ואם היא אינה מסוגלת לאמץ את גישת אחד מגדולי מקימיה, הרב עוזיאל, הרי שיש למדינת ישראל לאפשר לרבנים מוכרים לעסוק במצווה הכי חשובה בדורנו, מבלי לתקוע מקלות בגלגלים.
עיני המבקשים להתגייר, בארץ ישראל ובעולם כולו, נשואות בצער ומבקשות בתחנונים שלא לדחותם, וכבר הזהירונו רבותינו: אם אתה מרחיק את הרחוקים, סופך להרחיק את הקרובים. אין כל דרך אחרת אלא לחזור לדרך ההלכתית המקורית, גישה שתייתר את הצורך להתערבות בג"ץ בעניינים שיש להם משמעות הלכתית מדורי דורות.
