הציונות הדתית צריכה לחזור לבני ברק

בין זיכרונותיי מהישיבה התיכונית בנתניה בולטים שיעורים שבועיים שהעבירו שני חסידי חב"ד צעירים שבאו להרביץ בנו את תורת חב"ד. אני הייתי הגורם המפריע. לא הבנתי מדוע בישיבה תיכונית ציונית־דתית מלמדים אותנו את תורת חב"ד. האם היו נותנים לי להרביץ את תורתם של הרב ריינס או הרב מוהליבר בישיבת "תומכי תמימים"?

באותן שנים הזהויות היו אולי פחות מובחנות, ורוב הר"מים בישיבה היו יוצאי ישיבות חרדיות. אחד הרבנים, בוגר ישיבת סלבודקה, הצטיין ב"שריפת" תלמידים. הוא היה מכוון את כל מי שאפשר לישיבות כמו קריית־מלאכי, נתיבות ואופקים, המתמחות בהפיכת תיכוניסטים דתיים לחרדים, ושם הם הפכו חרדים יותר מהחרדים המקוריים. ברבות השנים, עם התפתחות העולם התורני הציוני־דתי, הוחלפו אט אט הר"מים, והיום נדיר למצוא ר"מ בוגר ישיבת פוניבז' בישיבה תיכונית.

העולם הציוני־דתי מעולם לא עסק בהחזרה בתשובה באופן רציני. מספר הישיבות או הארגונים המזוהים עם הציונות הדתית ועוסקים בפעילות מסוג זה, אינו עולה על אצבעות יד אחת. מנגד, בחברה החרדית ישנם רבים העוסקים כבר שנים בהחזרה בתשובה, ודי לציין את ארגון ערכים ואת ישיבות אור שמח ואש התורה, האחראים למאות אלפי חוזרים בתשובה שהצטרפו לעולם החרדי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– העולים יתחשבנו עם מי שסוגר בפניהם את השמים
– כך הצליחה עוצבת אדום למגר הברחות סמים
– ניחוח אישה: פסטיבל שכולו יוצרות

הציונות הדתית רואה ערך בקירוב החילונים לדת ולמסורת, אך רק מתי מעט עוסקים בקירוב או בהחזרה בתשובה של החרדים. שמא תאמרו, הרי הם שומרי מצוות, ומה יש להחזירם בתשובה? אולם אם האמת נר לרגלינו, ואם אנו מאמינים בדרך של "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה" ו"ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", אזי צריך לקרב גם את החרדים לאמת זו. אל לנו לדאוג רק לחינוך ילדינו בדרך זו, עלינו לשאוף להפיץ את התורה לכל העם. הרב נריה קרא "ישיבות נקים בכל מקום" – למה לא גם בבני־ברק ובמודיעין־עילית? מדוע שלא נזכה את הרבים בהכרת תורתו השלמה של הראי"ה קוק הכוללת גם תורה וגם חסד?

אגודות הסתרים בוולוז'ין

בתחילת דרכה של הציונות הדתית, המציאות הייתה שונה. מייסדי התנועה וראשיה כיתתו את רגליהם ממקום למקום, ועשו ככל יכולתם – לפעמים גם בתחבולות – כדי להאהיב את תורת הציונות הדתית על כל ציבור שומרי התורה והמצוות.

בספרו "למען ציון לא אחשה", כתב הרב יהודה ליב הכהן מימון על אגודת הסתרים "נס ציונה" שפעלה בישיבת וולוז'ין:

נוסדה אז אגודת סתרים בשם "נס ציונה", אגודה נפלאה ויחידה אולי במינה, שמרכזה היה בוואלאז'ין ונפוצותיה בכל הארץ; אגודה חשאית שעשתה תעמולה חזקה בתוך היהדות החרדית לטובת בניין ארץ ישראל ותחייתה, שהמשיכה את קיומה ואת עבודתה במשך חמש שנים… מייסדי אגודת נס ציונה שמו להם למטרה: אנשים בעלי לב ורגש, שיהיו מסורים לתנועת יישוב ארץ ישראל בכל ימי חייהם ושקיבלו עליהם את העבודה להפיץ את הרעיון של תחיית העם ושיבתו לארצו בתוך כל השדרות הרחבות של האומה בכל תפוצותיה. החברים היו צריכים להיות דווקא מטובי צעירי האומה ומן המעולים שבה. אנשים אשר שאר רוח להם ומצוינים בכישרונותיהם ובידיעותיהם הרחבות בתורה וגם במידותיהם ותכונותיהם (למען ציון לא אחשה, עמ' 116־117).

אגודה זו הציבה לעצמה מטרה להפיץ את תורת הציונות בין תלמידי הישיבה. אמנם ראשי הישיבה לא ראו פעילות זו בעין יפה, אך חברי האגודה ראו בתלמידים הצעירים והמוכשרים של ישיבת וולוזי'ן קרקע פורייה להחדרת רעיון השיבה לארץ ישראל.

לפני עלייתו לארץ עסק הרב מימון בהפצת רעיון הציונות הדתית ברחבי אירופה. הוא הקדיש את כל מעיינותיו כדי להרבות נפשות למען ארץ ישראל גם בשיחות חולין. הרב סיפר על נסיעתו הארוכה ברכבת מיאסי שברומניה לברלין, לקונגרס הציוני שנערך בהמבורג בשנת תרס"ט:

ידעתי כי עליי לנסוע יותר מעשרים שעות ברכבת זאת, וחפצתי למצוא איש אשר אוכל לשוחח אתו במשך זמן מה, אם בדברי תורה ואם בעסקנות ציבורית ציונית (שם, עמ' 29).

הוא מצא אדם בעל חזות דתית, התחיל לשוחח אתו וסיפר לו כי הוא נוסע לקונגרס הציוני:

וראיתי כי פניו האדימו וחוורו חליפות. הוא השקיע את עצמו שוב לתוך החומש והפסיק את השיחה בינו לביני. השתוממתי על יחסו ושאלתיו: למה הפסיק מר את שיחתו? והוא ענני: כבודו אמר לי כי הוא רב בעיר פלונית. אני מכיר ויודע את אנשי העיר הזאת שהם רובם ככולם נוטים לחסידות, ואיך כבודו יכול לשמש שם בתור רב והוא ציוני?

המשך הסיפור, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הוא שהרב מימון לא עזב את היהודי עד שהוכיחו על פניו. בער בו הלהט לקרב כל יהודי לאמיתה של תורה.

עימות עם חסידי גור

הרב מימון לא היה היחיד. הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, שנספה בגטו ורשה, היה מגדולי הדרשנים למען ארץ ישראל, ונדד ברחבי פולין וליטא כדי לצרף אוהדים לרעיון הציוני. חיים נחמן ביאליק אמר עליו בנאום בבית הכנסת "מוריה" בוורשה: "מימות רבי יהודה הלוי ועד היום לא קם איש בעם ישראל שכל כך הרבה הגה וכל כך הרבה הטיף לענייני חיבת ציון ובניין הארץ כמו הרב יצחק ניסנבוים" (משה קרונה, מורי ורבותי, אחי ורעי, עמ' 24).

בספרו "עלי חלדי" מספר הרב ניסנבוים:

מזמן לזמן היו באים לעירנו [מינסק] מגידים שחנו על דגל חיבת ציון. בבואם היו פונים לחובבי ציון, והם היו עוזרים להם בפתיחת שערי בתי מדרש ובעמידה על "קערתם". פעם בא לעירנו המגיד מסקידל, רבי צבי אורלאנסקי. גם הוא היה דורש בשבח היישוב בארץ ישראל, ובתרגומו את דברי רבי יעקב עמדן על ארץ ישראל, בהקדמתו אל סידורו 'בית יעקב', היו דבריו כאש בוערת ועשו רושם חזק על כל השומעים (עלי חלדי, עמ' 90)

הרב ניסנבוים התרשם מאוד מהמסירות ומההתלהבות של הדרשן למען ארץ ישראל, אף שהיה דרשן מנוסה בעצמו.

הוא מספר גם על ייסוד אגודה בישיבת וולוז'ין, לטובת "יישוב ארץ ישראל על טהרת הקודש" (שם, עמ' 96) – אגודת "נצח ישראל", שנוסדה כארבע שנים לאחר שאגודת נס ציונה הפסיקה לפעול.

על אגודת נצח ישראל סיפר גם אחד התלמידים בישיבת וולוז'ין, הרב יהודה ליב דון־יחיא, שנפטר בתש"ב (1941):

לחברה היו מקבלים חברים שהצטיינו בלימוד התורה, יראת שמים, כישרונות ספרותיים ועשירות, כלומר: כל אלה אשר הבטיחו גדולות בעתיד או יכלו להשפיע על סביבתם ברוחה של האגודה… השתדלה האגודה הסודית "נצח ישראל" להפיץ בין ההמונים ספרות הכתובה ברוחה של יהדות התורה, חדורה אהבת הארץ (עמנואל אטקס ושלמה טיקוצ'ינסקי, ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, עמ' 158)

הרב ניסנבוים כותב בספרו על הדרשה שנשא בעיר בנדין (עמ' 329):

נאמתי מתחילה באחד האולמים, אולם עיכבוני הציונים ליום השבת לדרוש בבית הכנסת. הם ידעו כי החסידים ינסו להפריע, ועל כן הקדימו הציונים ולקחו לדרשתי רישיון מאת השלטון הגרמני [ששלט בבנדין בזמן מלחמת העולם הראשונה; ר"א]. ביקרתי בבית הרב וגם הוא נתן לי את רישיונו, אולם בשבת אחר התפילה קראוני פתאום לבית הרב. בבואי מצאתי שם כעשרה חסידים מחסידי גור, פניהם משולהבים ועיניהם מפיצות זעם, עד שחשבתי שהם יטרפוני חיים. הרב הודיע לי כי חסידים אלו באו בדרישה כי לא ייתן לי לדרוש בבית הכנסת. הוא איננו חפץ לעשות את בקשתם, אבל גם ירא הוא מפניהם ולא מצא עצה אחרת אלא לקרוא אותי ואני אדבר עמהם. הם אמרו לי כי לא יתנו בשום אופן לדרוש על אודות הציונות. עניתי להם קצרות: אותי הזמינו הציונים לדרוש, ורק הציונים יכולים להשיב את דרשתי (עלי חלדי, עמ' 329).

כדי למנוע ממנו לדרוש נעלו החסידים את בית הכנסת, אבל מישהו פרץ את המנעול:

כעבור רגעים אחדים נפתחו לרווחה דלתות בית הכנסת, וברגע אחד נמלא מפה אל פה עד שלא יכלו החסידים להשתמש גם באמצעם השני שהיו משתמשים בו אז כדי להפריע בעד דרשות ציוניות, והוא להחל לומר תהילים בקול רם … עליתי על הבמה ודרשתי את דרשתי. אותה שבת פרשת שלח הייתה, ודיברתי על המרגלים החדשים (שם, 330).

תחבולות והפרעות

פעם אחר פעם מספר הרב ניסנבוים על התחבולות שהיה עליו לבצע כדי שיתאפשר לו לדרוש בקהילות השונות בשבח ארץ ישראל והציונות.

אחת הדוגמאות הקיצוניות הייתה העורמה שנאלץ לנקוט כדי לדרוש בחארקוב שבאוקראינה (שם, עמ' 159). בית המדרש הגדול בעיר היה שייך לחסידי לובביץ'. בקיץ שקדם לבואו פרסם הרבי מלובביץ' מכתב התנגדות חריף לציונות, ועל כן ידע הרב ניסנבוים שלא ייתנו לו לדרוש בבית הכנסת. תחת מעטה של הספד על רב העיר שאך נפטר, הוא הצליח לשאת דרשה כל כך מוצלחת עד שרכש את לב החסידים ואף נתבקש לדרוש שלוש פעמים נוספות. בהזדמנות אחרת הוא דיבר בחריפות עם הרב אליהו חיים מייזל, רבה של לודז', שסירב לאפשר לו לדרוש בבתי הכנסת בלודז' בשבח החסידות (עמ' 133).

מקרה אחר של הפרעה לנאום ציוני אירע בשנת תרצ"ה (1935) בעיר החסידית לנצוט שבפולין, מקום מושבו של החוזה מלובלין לפני שעבר ללובלין, בעת שהרב יהודה ליב מימון הגיע לעיר כדי לשאת דרשה ציונית:

בערב מרצה הרב מימון בבית העם. האולם היה מלא באנשי העיר ובאורחים שבוא מחוצה לה. הרב מימון דיבר כדרכו בפאתוס אופייני על ארץ ישראל השייכת לעם ישראל, וקרא לנוכחים לא להרפות משניהם, שכן תורה אמיתית מתקיימת בארץ ישראל. הדברים לא מצאו חן בעיני מתנגדי הציונות בעיירה. נשמעו רטינות והמתח גבר. לפתע אבן מנפצת את שמשת החלון. מישהו מן החרדים מחה בדרך זו על "דברי הכפירה" של מבשר הרעיון הדתי ציוני שבא מארץ ישראל… האספה כמעט מתפוצצת. קריאות זעם ותמיכה משמשות בערבוביה באולם. ר' משה קורא לו: "המשך, המשך", ואכן הרב מימון מקבל את העצה וממשיך בנאומו… ימים רבים ידושו בנאום, ייזכרו בו ויספרו על רישומו (משאת משה: מאסף למחשבה, הגות תורנית ודברי זכרון לר' משה קנלר, עמ' 12).

המספר, ר' משה קנלר, תיאר כיצד פעל בעיירתו לנצוט כדי לרכוש את לב החסידים לטובת הציונות, ואכן נחל הצלחה חלקית. לאחר שעבר בעצמו את מוראות השואה, לא חדל מלהצטער על חבריו שלא שעו לקריאה לעלות ארצה או לא הספיקו לעשות זאת.

לפתוח את הבית

קשה לתאר מציאות דומה בימינו. האם ייתכן מאבק אידאולוגי בין בני הציונות הדתית ובין צעירים חרדים, או שכל המאבקים יעסקו רק בבחירת נציג זה או אחר לתפקיד רב עיר או בעל משרה בעירייה? אני חושש שהחרדים ובני הציונות הדתית אינם מאתגרים אלה את אלה מבחינה רוחנית, כי אין כל מגע בין הקבוצות.

בעקבות שנת הקורונה והתנהלות ההנהגה הרבנית החרדית, נראה לי שיש סיכוי כי רבים מקרב הציבור היקר הזה יהיו נכונים לחשוב מחדש על אורח חייהם. רבים מתביישים באלה מתוכם המזלזלים בערך של חיי אדם; אלה שדין פיקוח נפש, שעליו מותר לחלל שבת, נעלם מעיניהם כאשר הדבר מגיע לוויתור על תפילת מנחה בבית הכנסת.

אני חושב שהגיע הזמן להציע לציבור החרדי שירצה בכך דרך חלופית שבה הוא יכול להיטיב עם עַם ישראל, דרך חיים תורנית מלאה לצד השתלבות בחייה הפועמים של מדינת ישראל. אפשר להמשיך בחיי תורה ומצוות לצד לימודי חול, פרנסה מכבדת ותרומה לחברה בישראל.

בעבר טענו החרדים כי כדי להיות יהודי חרדי צריך לגור בשכונה או בעיר נפרדת, אך היום רואים לא מעט חרדים המתגוררים בערים שונות שאין בהם קהילה חרדית גדולה נפרדת. הגיע הזמן לקדם פעולות של קירוב. להעביר הרצאות המיועדות לציבור החרדי במרשתת, להניח עלוני שבת בבתי כנסת ובישיבות, להקים ישיבות ייעודיות לבחורים מהחברה החרדית, ולהעביר שיעורים מתאימים במקומות הסמוכים לאוכלוסיות חרדיות.

בני הקהילות הציוניות־דתיות החזקות בגבעת שמואל וברעננה, ביהודה ובשומרון ובכל מקום אחר בארץ, צריכים להביע נכונות לפתוח את ביתם ואת שכונותיהם לציבור חרדי המבקש לעבוד את ה' בדרך אחרת. ציבור זה יהיה תוספת חשובה ויקרה למדינת ישראל כולה, ולציונות הדתית בפרט.

הרב רפי אוסטרוף הוא ראש המועצה הדתית גוש עציון