בספר "עפיפונים" מתאר רומן גארי את זיכרונם ההיסטורי המופלא של בני פלרי. "סבורני", מספר לודו גיבור הספר, "שאיש מאתנו לא שכח מעודו דבר מכל מה שלמד. סבי נהג לדרוש מאתנו שנדקלם את הצהרת זכויות האדם. והרגל זה השתרש בי עמוק כל־כך, שלעתים אני עושה זאת מבלי משים, עד עצם היום הזה". זיכרונו של הגיבור מהווה סיבה לדאגה בקרב מוריו, במיוחד על רקע העובדה שאחד מאבותיו הוצא להורג בעקבות דבקותו ונאמנותו בזיכרון ההיסטורי של חשיבות הצהרת זכויות האדם.
הזיכרון הקולקטיבי וחשיבותו מוטמע מזה אלפי שנים בעורקי העם היהודי במגוון צורות ותכנים. כך למשל, בתפילות היום־יומיות ובתפילות החגים נוצקו זיכרון יציאת מצרים, עבודת המקדש ושושלת בית דוד, ואנו מנציחים אירועים היסטוריים בריטואלים מדי שבת, מועד וימי צום. תזכורות אלו נוגעות אמנם לעבר, אך מעוררות ציפייה להתנהגות עכשווית ולחזון עתידי.
בספרו "מחזור הזמנים" מציין פרופ' אליעזר שביד שהטמעת מהלך "תולדות עם ישראל נקבע בתודעת העם על ידי המאמץ המתמיד להחיות את הזיכרון, לעשותו שוב ושוב אקטואלי, ולפשר על פיו את המאורעות המתרחשים בהווה.
חגיו של עם ישראל, מועדים הם. 'מועדים' במשמע זה: זמני היועדות, זמני מפגש עם זיכרונות היסטוריים ועם ציפיות היסטוריות לעתיד… העם נועד עם עברו ועתידו, הוא זוכר מה שהיה וצופה פני עתיד" (עמ' 12).
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם הריאיון המלכותי יוביל לפירוק חבר העמים הבריטי?
– המנהל האזרחי אכף בנייה בלתי חוקית באתר ארכיאולוגי
– בחזרה לעתיד: איך תיראה המלחמה הבאה?
ואכן, חלק ניכר מעיצוב הזיכרון ההיסטורי היהודי נחקק בתודעתם של כל ילד וילדה באמצעות אירועי מעגל השנה – בליל הסדר, בישיבה בסוכה ובצום תשעה באב. אירועים היסטוריים גדולים כמו יציאת מצרים, ניצחון המכבים, גזירת השמד של אחשוורוש, חורבן המקדש ומותו של גדליה בן אחיקם, מוטמעים בתאריכים מקודשים שבהם העם מתכנס סביב זיכרונו ולקחיו.
עם זאת, אנו מכירים גם חגים שנחגגו בעבר ועם הזמן שקעו בתהום הנשייה. כך למשל מעיד ספר שופטים על חג השם בשילה, שמהגמרא נראה כי נחגג בט"ו באב ובמהלך הדורות הלך והתמוסס. המעניין בנוגע לט"ו באב הוא שבמסכת תענית (ל, ע"ב) מנסים חכמים להטעין על גבו אירועים נוספים שאירעו בו, ובכך לגוון את אופיו. מתוך ניסיון זה אנו למדים שלעיתים יש אירוע היסטורי מובהק שעל בסיסו נבנית משמעותו של חג, אבל לפעמים המצב הפוך: יש חג, ומוסיפים לו גווני זיכרון שונים על מנת להעמיק אותו ואת משמעותו. כך מועשר החג במשמעויות היסטוריות נוספות, שיוטמעו בעורקיו וייזכרו בו לדורות.
יבשו מי המבול
ספרו החדש של הרב אברהם אייזקס מנסה באופן מודע לצעוד בשתי דרכים אלו. הספר עובר למעשה על לוח השנה היהודי, מתשרי ועד אלול, ומונה את כל התאריכים המפורשים שבהם קרו אירועים בתנ"ך. לאירועים אלו הוא מוסיף הסברים, העמקה ורלוונטיות.
במהלך זה מנסה המחבר להציע לתודעת הקוראים רבדים חדשים, שיתווספו ויעמיקו את חגי ישראל הקיימים, בכך שהוא מכיר ומזכיר לנו אירועים נוספים שאירעו ביום החג. אייזקס אינו מסתפק בהעמקת רבדי החגים הקיימים, והוא מנסה לגוון עבורנו גם את ימי החול, ולעצב זיכרון היסטורי מחודש של אירועים שנשכחו מלב, אירועים שמצוינים בתנ"ך אך התמסמסו עם השנים.
המחבר מחדש בלוח השנה אירועים שהאדם הרגיל, גם שומר המצוות, אינו זוכר בחיי היום יום. כך למשל הוא מציין ש"ג' אדר ראוי להיחרת בזיכרוננו כיום שמח וחגיגי, ביום זה הושלמה סוף סוף מלאכת בניית בית המקדש השני"; שבא' בכסלו נקבע צום בימי ירמיהו, ובו ברוך בן נריה קרא בפני העם את נבואת הנביא – רגע של הרהורי תשובה שנקטעו באיבם; שפנים רבות לא' בניסן: הציווי הראשון לעם ישראל, טיהור המקדש של חזקיהו, ייסוד העלייה מבבל בשיבת ציון, בקשת נחמיה מארתחשסתא לשוב לירושלים ולבנותה ועוד ועוד.
לצד התאריכים הנשכחים, בידו השנייה מטעין אייזקס את החגים הקיימים במשמעות חדשה ומוסיף רבדים למשמעותם על ידי הרחבת המגוון ההיסטורי שקרה בהם. כך הוא מזכיר לנו שבראש השנה התייבשו מי המבול ונרצח גדליה בן אחיקם, ומצד שני התחדשה העבודה בראשית ימי שיבת ציון. בריבוי אירועים אלו הוא מעמיק ומוסיף את כובד האחריות והמשמעות של המוטל על המאזניים בימי ראש השנה, הרבה מעבר למשמעות הפשוטה שלו. הוא מזכיר לנו את שמחת הסוכות של שיבת ציון ואת בניית המזבח במקדש ההרוס. הוא מחבר בין גבורת החנוכה לנס הפורים בציון העובדה שבא' בטבת, המצוי בלב ימי החנוכה, נלקחה אסתר לארמון המלך, ועוד.
אגב הטענת התאריכים, מדי פעם נכנס המחבר לדיונים הלכתיים קצרים, כמו למשל בפורים של פרזות, או לחידושים יפים בתנ"ך, כגון אופן יציאת יהויכין מרצונו למלך בבל, תוך הקרבת עצמו ומשפחתו למען הכלל. הפניות הצדדיות אינן פוגעות במטרתו המרכזית של הספר ואינן מסיטות את המעיין מן היכולת להעמיק את חגיו ומשמעותם, ואף ליצוק משמעות לימים רבים בלוח השנה הרגיל.
חיסרון מסוים שעולה שוב ושוב בקריאת הספר, הוא העודפות הדידקטית והמחנכת שבה כתובים הדברים. כך למשל, בעניין ראש השנה, אייזקס מטעים כי "אותה תקווה… היא זו שצריכה ויכולה ללוות אותנו מדי שנה" (עמ' 27); ובמקום אחר: "בשבוע העמוס שמכיל… את ההכנות הרבות לחג הסוכות, עלינו להיזכר שאלה הם גם ימי…" (עמ' 47), וכך גם במקומות נוספים. עם זאת, על אף העודפות הדידקטית, הספר המעניין הזה מומלץ למעוניינים להעשיר את חגיהם ואת לוח השנה שלהם במחשבות חדשות־ישנות, מחשבות העולות מן התנ"ך ועשויות להדהד עד היום.
בעצם היום הזה
עיונים בסיפורי התנ"ך לפי לוח השנה
אברהם אייזקס
דברי שיר, תשפ"א
328 עמ'
