"כשאדם מתעלם ממשמעות המילים שהוא אומר, זה פוגע בכנות"

יזהר פינטוס היה ילד שהוא חלומם של הורים שומרי מצוות – כזה שלא צריך לשדל להגיע בזמן לבית הכנסת או לדאוג שיתפלל כראוי. בעוד ילדים אחרים מעדיפים את המגרש, פינטוס בילה שעות בבית הכנסת, בוחן לעומק את סידור התפילה. עולם התפילה המשיך ללוות אותו במהלך השנים, וכעת הוא מוציא לאור את "פעמי גאולה: סידור חסידי ציוני" – בינתיים במהדורה מצומצמת.

סידור התפילה הוא לכאורה הספר היהודי הנגיש ביותר לכל ילד שאך למד לקרוא, אולם פינטוס חש שעדיין קיים מרחק שצריך לגשר עליו. "כילד וכנער לקח לי המון זמן להבין מה מעמד המרכיבים השונים בברכת המזון למשל", הוא אומר. "זה דרש התנהלות של ניסוי ותעייה, ולא הכרחי שזה יהיה כך. למעשה הגעתי לערוך את הסידור מתוך משאלה שקיננה אצלי, כי אני עצמי הייתי רוצה שיגישו לי כך את נושא התפילה".

המניע הראשוני של פינטוס להוצאת הסידור היה הרצון להעביר את חוויית התפילה הלאה, אל הדור הבא. העבודה על הסידור החלה במהלך שנת הבר־מצווה של בנו הבכור, מתוך רצון להנגיש לו את עולם התפילה. אפילו ההקדמה לסידור פותחת במילים "בניי היקרים" ומנוסחת כפנייה אליהם, אף שכעת הסידור מופץ במעגל רחב יותר. לפני כשנתיים פורסמה מהדורה ראשונית של הסידור בעשרות עותקים, שנועדה בעיקר למשפחה ולסביבה הקרובה. כעת התפוצה מתרחבת לכמה מאות עותקים, אך מבחינת פינטוס עדיין מדובר בשלב של בחינה והתנסות. הוא מגדיר את הסידור שערך כ"הצעה", לא כמלאכה מוגמרת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פרס השר להשכלה גבוהה: "בחרתם לפתוח את המתנה"
– שמיר, האח החורג של עשבי התיבול
– דע מה שתשיב: האם המפלגות יתמכו בפיצול תפקיד היועמ"ש?

מה חסר לשיטתך בסידורים הרגילים שאנו משתמשים בהם, למשל "רינת ישראל"?
"הסידורים העיקריים שאנחנו מתפללים בהם הם סידורים מצוינים, אבל ההנחה של העורך שלהם היא שהנמען נמצא בעניינים, שמדובר באברך או לכל הפחות בתלמיד שיעור א'", סבור פינטוס. "האמת היא שרוב מתפללי הסידורים אינם כאלה. וחוץ מזה, מרחב הבחירה ההלכתי שלנו גדול יותר ממה שהסידור הממוצע מביא, וחשוב שידעו את זה".

אחד המאפיינים הבולטים של הסידור החדש הוא סימון חלקי התפילה בצבעים שונים, שנועדו להבהיר את סדר החשיבות והמדרג שלהם מבחינה הלכתית. כך יכול המתפלל – או המתפללת – שעיתותיו אינם בידו לקבל החלטה מושכלת מבחינה הלכתית אילו קטעים לומר ועל אילו לוותר.

"אני חושב המון על הדור הצעיר", אומר פינטוס. "בכתיבה ובעריכה של הסידור ראיתי לנגד עיניי את החייל בצבא או את בת השירות הלאומי שנוסעת באוטובוס ולא בקיאה בהגדרות ההלכתיות המדויקות. יש צורך בתיווכים. כשכתבתי את ההדרכות ב'פעמי גאולה' ניסיתי להעביר בראשי כל מיני דמויות. למשל אישה שמתפללת בבית בשבת בבוקר, התינוק שלה ישן ועומדות לרשותה עשרים דקות בלבד להתפלל. מה בדיוק עליה לומר? ב'פעמי גאולה' היא תוכל להבחין בין קטעי חובה, רשות ומנהג, ולכלכל את צעדיה בהתאם".

לצד הדרכות הלכתיות, הסידור מכיל הנהגות ואמירות חסידיות שונות. "רציתי להביא בפני המתפלל את הרבדים השונים של התפילות, את אפשרות הבחירה, לפרוש בפניו את כל האפשרויות כולל הזמנה למנהגים", אומר פינטוס. "אני לא מנסה לשכנע את המשתמשים בסידור ללכת בדרך מסוימת. בהקדמה שכתבתי היה חשוב לי לציין שלאף אחד מלבד הבנים שלי, הנוסח בסידור הזה איננו אמור להחליף ייעוץ הלכתי. לאורך הדורות התפילה השתנתה. הרב עדין שטיינזלץ פורש בספרו 'הסידור והתפילה' את המנעד הרחב מאוד של כתבי יד של סידורים. היום אנחנו זוכים רק למעט מכל זה".

בהקשר הזה חשוב לו להזים את החשד כאילו הוא ביקש ליצור נוסח קצר, מתוך רצון לפריקת עול מסוימת או כאישור לחפיפניקיות: "המעיין בסידור יראה שאני מזמין שם את המתפללים להכנה לתפילה ולהכיר מנהגים רבים כמו נטילת מים אחרונים בסעודה, ויבין שהמגמה איננה לקצר בתפילה או בברכת המזון. להפך, קיימים בסידור הסברים שכל המסר העולה מהם הוא הצורך להשקיע בתפילה".

בכוח הנגינה

מסלול חייו של פינטוס והתחנות הרוחניות שהוא כלל, מסבירים את הרקע שהביא אותו ליצירת הסידור הנוכחי. הוא נולד במעלה־אדומים, ובימים הנוראים נהגו הוריו להתפלל בישיבה שבעיר, במניין המשלב שמוביל הרב חיים סבתו. בתקופת התיכון הוא שהה לא מעט בין כותלי הישיבה, ונדבק בדרישת היושר הקיימת במקום. בישיבת מעלה־אדומים נהגו לשנות קטעים מנוסח התפילה שנדמה כי איבדו רלוונטיות. כך, כאשר בתחנון של ימי שני וחמישי מפצירים בקדוש ברוך הוא להוציא אותנו מארץ שביינו ולחון את ירושלים הבזויה, השוממה, הנידחה והחרבה, בישיבה במעלה־אדומים הצביעו על הפסוק "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", והסיקו שיש להתאים את התפילות שמצופה מאיתנו לחזור ולומר – למציאות בשטח.

מקור נוסף לעריכת שינויים קלים ומתבקשים ראו שם בדברי הגמרא במסכת יומא (סט, ע"ב), שמנמקת את השמטת הכינויים "הגיבור" או "הנורא" מתואריו של ה' בידי ירמיהו ודניאל, בכך ש"מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא – לפיכך לא כיזבו בו". המסר ברור: תפילה דורשת כנות והזדהות עם המילים הנאמרות, גם כשמדובר בשבחי הבורא.

פרק משמעותי אף יותר בהוויה הרוחנית של פינטוס הוא מכינת וקהילת "בית ישראל" שבשכונת גילה הירושלמית, זו שהקים ומוביל הושע פרידמן בן־שלום – היחיד כנראה אי־פעם שנושא הן בתואר אדמו"ר והן בדרגת תת־אלוף, ועד לא מזמן קצין מילואים ראשי. ב"בית ישראל" גילה פינטוס את החסידות, שכידוע העלתה על נס את התפילה. לאחר שנת מכינה בבית ישראל, שירות צבאי ביחידה 8200 ושליחות קצרה באיטליה מטעם בני עקיבא, השיבו הגעגועים את פינטוס לקהילת בית ישראל בגילה.

"שם החלטתי סופית שאני חסיד, כולל גארטל וכל המאפיינים", הוא מספר. "מצאתי בבית ישראל גם חיבור בין חילונים ודתיים, וניסיון לגשר על פערים חברתיים בכמה ממדים". הקהילה והמכינה בגילה שוכנות במה שהיה בעבר מרכז הקליטה השכונתי ובסביבתו, ופועלות עם ילדים ונוער בשכונה. כיום מונה הקהילה המורחבת, שראשיתה במשפחות הקיבוץ העירוני, כמאה משפחות.

לאחר נישואיו לאפרת – שאותה פגש בתיווכם של חברים מהקהילה – הם התגוררו במשך שנים בגילה. פינטוס למד הוראת תנ"ך ולימודי ארץ ישראל במכללת הרצוג, ובמשך שנתיים חינך כיתה ביישוב הר־אדר, בבית ספר יסודי לא דתי. אחר כך, במשך חמש שנים, מילא תפקידי חינוך והוראה בממ"ד גוננים. כיום מתגורר פינטוס בקיבוץ מעלה־גלבוע, אך ברוחו הוא עודנו חלק בלתי נפרד מקהילת בית ישראל ומאווירתה החסידית והכלל־ישראלית. הוא משמש כמנחה מורים במחוז צפון, וכרב בית ספר ממ"ד מאיר בבית שאן.

זיקתו של פינטוס לעולם התפילה איננה מתמצה בעבודתו על הרובד המילולי שלה, אלא גם במישור המוזיקלי. בעבודתו החינוכית במהלך השנים הוא קידם מיזמים שונים בתחום הזמר והפיוט. הוא מנגן על גיטרה ובס, וגם שר בקולו. בשנים האחרונות הוציא לאור דיסק בשם "קולי אל א־לוהים", שבו הוא שר פסוקים מתהילים ומנגינות לפיוטים שעברו במסורת המשפחתית. באמצעות השירה והנגינה מנסה פינטוס להנחיל לתלמידיו את אהבת התפילה. "חשוב לי שהתפילה לא תבוא ממקום של אוטומט", הוא אומר. "הרי מתפללים כל יום. סך השעות שמושקעות בתפילה הוא אדיר. אסור שזה יהיה זמן מת".

תמיכה בעילום שם

אך השינויים בסידור החדש אינם מתמצים בצבעי הגופנים, אלא גם בשינויים קלים מסוימים בנוסח התפילה. כפי שמתואר בהקדמה לסידור, "פעמי גאולה" זכה להסכמתם של כמה רבנים – שאם להודות מתויגים ברובם בצד היותר ליברלי, אפילו שמאלי, של הציונות הדתית: הרבנים משה דוד ביגמן, רונן לוביץ', יהודה גלעד, יואל בן־נון, בנימין לאו, שאול וידר, אלקנה שרלו ומרדכי מאיר.

"רבנים אחרים בעלי השפעה בציבור הדתי בירכו על עצם היוזמה והתייחסו לשינויים כלגיטימיים", הוסיף פינטוס בהקדמה, "אך בחרו ששמם לא יופיע בהקדמה לסידור. יקרה ללבי המתנה שנפלה בחלקי, לקבל התייחסות יסודית ומעמיקה מאת הרב יובל שרלו, שתמך והביע אהדה ועידוד להתקדמות במהלך זה, כחלק משיח בציבור ובקרב פוסקי ההלכה. על פי עמדתו של הרב יובל שרלו, שינויים בנוסח התפילה ראוי שייעשו כמהלך כללי ולא בסידורים פרטיים".

שינויי הנוסח שבסידור נוגעים לכמה מישורים. כך, בהערה בעמוד הדן בברכות השחר מתמודד פינטוס עם ברכת "שלא עשני אשה" הנפיצה, באמצעות הצעת נוסח חלופי עתיק המבוסס על דעת רבי מאיר במסכת מנחות, "שבו השתמש לאורך הדורות מיעוט קטן מקהילות ישראל… כמה רבנים בתקופתנו מאשרים, על פי נוסח זה, במקום שלוש הברכות 'שלא עשני גוי', 'שלא עשני עבד' ו'שלא עשני אשה/שעשני כרצונו' – לומר ברכה אחת: 'שֶׁעָשַׂנִי יִשְׂרָאֵל' או בגרסתו הנשית 'שֶׁעָשַׂנִי בַּת יִשְׂרָאֵל'". בכל זאת, מטעמי שלום בית ציבורי, פינטוס מוסיף "שלא לומר כך בפני ציבור כחזן בבית כנסת בו הדבר אינו נהוג ומקובל".

לאורך הסידור רואה פינטוס לנגד עיניו גם את הנשים המתפללות. ולצד ניסוח כדוגמת "הנני מוכן ומזומן", נוספה גם האפשרות "מוכנה ומזומנת". לפיוט "ידיד נפש" צורפה גרסה נשית: "יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן, מְשֹׁךְ אֲמָתְךָ אֶל רְצוֹנֶךָ. תָרוּץ אֲמָתְךָ כְּמוֹ אַיָּל, תִשְׁתַּחֲוֶה אֶל מוּל הֲדָרֶךָ. יֶעֱרַב לָהּ יְדִידוֹתֶךָ, מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טָעַם".

מישור אחר של שינויים נוגע להכרה בשיבת עם ישראל לארצו, שלדעת פינטוס והרבנים שסמכו את ידיהם על הסידור, צריכה להתבטא גם בסידור התפילה, שאינו יכול עוד לתאר מציאות של גלות בזויה ואומללה. בהתאם לתפיסה זו הסיר פינטוס מתפילות התחנון הנאמרות בימי שני וחמישי ביטויים שכבר אינם נכונים בעליל. שינוי נוסף ברוח זו הוא אימוץ הנוסח הספרדי, הקורא לה' שיוליכנו קוממיות "בארצנו" במקום "לארצנו".

מבחינת פינטוס, לשינויים הללו יש חשיבות לא רק מצד עצמם, אלא גם כדי לקרב את התפילה למציאות חיינו. "כשאדם בוחר להתעלם מהמשמעות של המילים שהוא אומר, זה פוגע בכנות שלו", הוא סבור. "ברור שככל שיש בתפילה יותר משפטים שאנחנו מבינים את משמעותם והם גם אינם סותרים את המציאות הנגלית לעינינו, קיים סיכוי רב יותר שתושג כוונה בתפילה. אולי יהודי שחי בחו"ל יכול להשתמש עוד בימינו בביטויים מתכחשי מציאות מהסוג הזה, אבל מי שחי בארץ, דובר עברית ורואה את המציאות כאן לנגד עיניו, נזקק לתפילה שתהלום את תחושותיו ואת מראה עיניו".

הסידור כולל גם נוסח של "על הניסים" ליום העצמאות וליום ירושלים. "ביום העצמאות קיים חתך חד בין עולם הקדושה שעוסק בו לבין היבטי החולין שלו, וצריך לשאוף להקטין אותו. הניסים של דורותינו אינם פחותים מאלו שהתרחשו בימי בית חשמונאי, וצריך להנכיח את הדבר הזה בתפילה. קיבוץ הגלויות, אפילו מבחינה מספרית בלבד, מחייב תודה לה'. אפשר לחשוב שהמדינה איבדה את הכיוון, אבל אם על הניסים הללו לא נאמר תודה, על מה כן נגיד?"

לא דומה לרפורמים

שינוי נוסף שפינטוס מציע בסידורו נוגע לעניין היחס לקורבנות, וזאת "על רקע תפיסות של כמה מגדולי ישראל שייתכן ולעתיד לבוא קרבנות מן החי ייבטלו". כך, במקום "וְשָׁם נַעֲשֶׂה וְנַקְרִיב" בתפילת מוסף, הוא מציע לומר: "וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת, וְאֶת מוּסַף יוֹם הַשַּׁבָּת/רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ/הֶחָג הַזֶּה צִוִּיתָנוּ בְּאַהֲבָה בְּתוֹרָתְךָ עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ מִפִּי כְּבוֹדֶךָ כָּאָמוּר".

עם זאת, פינטוס טרח להותיר על כנם את כל הפסוקים המופיעים במוסף ומפרטים את הקרבנות, "כי אנו מחויבים כאנשים שומרי מצוות, ואם אכן יהיו קרבנות נהיה כולנו שם ללא ספק. הציווי קיים ועומד. ייתכן שבסופו של דבר תחזור עבודת הקרבנות כבימי קדם, אך אין אנו אומרים שדבר זה ודאי, שבהכרח נקריב את כל אותם פרים, אילים וכבשים.

"היו לי על כך דיונים ארוכים עם רבנים וקיבלתי גושפנקה לצעד הזה", הוא מסביר. "זה שינוי מזערי בתפילה שמבטא כנות. אני מכיר אנשים שהפירוט של קרבנות המוספים מביא אותם לא להתפלל כלל מוסף, או לדלג על החלק הזה".

בעצם, במה זה שונה מהרפורמים שהוציאו את ארץ ישראל מהסידור כדי להיות כנים עם עצמם?
"הם לא אמרו מה שאני אומר, שאם זה יהיה רצון ה' ונחזור בכל זאת לארץ ישראל הם יקבלו זאת. הם פשוט מחקו את ארץ ישראל מהסידור. אני לא מחקתי שום דבר. בפעמי גאולה מופיע גם הנוסח הרגיל. מה שהוספתי שם זו הצעה בלבד, מתוך הבנה שחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. חשוב שאנשים יאמרו דבר שהם עומדים מאחוריו. קיים קו עקבי במקורות שמערער על הצורך בקרבנות".

איפה קיים מקור בהלכה שטוען שלא יהיו קרבנות?
"הרב יוסף משאש, למשל, כתב שביום חנוכת המקדש יקריבו קרבנות מן החי, אבל אחר כך המקדש יהיה נטול קרבנות כאלו. לאורך כל תולדות ישראל היו מי שטענו, כולל הרמב"ם, שהדרך הנעלה ביותר לעבוד את ה' היא כלל לא באמצעות קרבנות. עם זאת, נכון שאי אפשר למצוא אמירה מפורשת ברמב"ם שהקרבנות ייבטלו לעתיד לבוא".

המקדש וקרבנותיו מהווים כשליש ממצוות התורה.
"בוא נעמיד את הדברים על דיוקם. רוב המצוות העוסקות במקדש וקודשיו אינן קשורות דווקא להקרבת קרבנות מן החי. מנורה, ביכורים, מנחות, חצוצרות, לחם הפנים, קטורת, נר התמיד, עלייה לרגל ועוד מצוות רבות – כל אלה אינן בדיון שלנו לגבי קרבנות מן החי. השאיפה לקיים אותן באה לידי ביטוי בתפילות ובפיוטים, ולא מוצע לשנות משהו בניסוח סביבן.

"לגופה של שאלה, גם עבדות קיימת בתורה, ובכל זאת לא רצים לחדש אותה. אני לא פוסק מה יהיה ומה לא יהיה בבית המקדש. אל תיקח אותי לשם, אני לא עוקר שום דבר מהתורה. אני לא דומה לרפורמים לא בהקשר הזה ולא באף הקשר. אף על פי שקיימות דרכים רבות ומגוונות לעבוד את ה', הרפורמים הם מעבר לגדר. הם לא מעבירים את הדברים דרך מסננת של הייעוץ ההלכתי. אין להם מחויבות לשרשרת הדורות ולשרשרת הפסיקה. אני, לעומתם, מחויב מאוד. מה שאני עושה לא נובע מחוסר יראת שמיים. אני פשוט מכיר כמה וכמה אנשים שאומרים לי שכאשר הם מתפללים תפילת מוסף בנוסח הקיים ברוב הסידורים, הם חשים כדוברי שקרים".