לפי הביוגרפיה שלו, אפשר היה לצפות שהמודל הרוחני של הרב ד"ר יהודה מירסקי יהיה בוודאי הרב יוסף דב סולובייצ'יק. מירסקי נולד וגדל בניו־יורק, ואביו היה מרצה לספרות בישיבה יוניברסיטי שהרב סולובייצ'יק עמד בראשה. את השנתיים שאחרי התיכון עשה מירסקי בישיבת הר עציון, שנחשבה לסניף הישראלי של הישיבה יוניברסיטי. הוא עבד כיועץ לסנטורים בוב קרי ואל גור – לימים סגנו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון, ומי שהפך בהמשך למומחה עולמי למשבר האקלים – ואחר כך מילא תפקיד בכיר במחלקת זכויות האדם של משרד החוץ האמריקני.
אבל מירסקי הוא אולי ההוכחה לכך שההוויה לא תמיד מעצבת את ההכרה. כי אף שכל הפרטים התאימו כאמור למי שיהפוך לחסיד של הרב סולובייצ'יק, הדמות הרוחנית הנערצת עליו היתה דווקא הראי"ה קוק, רבם של תלמידי מרכז הרב וגוש אמונים.
"בנעוריי, הגיבור של כולנו היה כמובן הרב סולובייצ'יק", הוא מספר, "אבל בהר עציון פתאום נתקלתי בדמות של הרב קוק, באמצעות השיעורים והסיפורים של הרב יהודה עמיטל, והתחלתי ללמוד את כתביו בחברותא עם חברי מיכאל בריס. התאהבתי. מבחינתי הוא היה דמות הרבה יותר חיונית ומעצימה, מחברת בין הגות ומעשה, מהרב סולובייצ'יק".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קפיצת מדרגה: "כיפת ברזל" עושה זאת שוב
– הפער בין המנהיגים לאזרחים פוגע באמון הציבור
– סקר חדש: ישראלים לא מודעים למימון אירופי של ארגוני שמאל
וכך, את הדוקטורט שלו במחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת הרווארד הוא החליט להקדיש לדמותו של הרב קוק; ליתר דיוק, להתעצבות דמותו הרוחנית בשנים שעד עלייתו לארץ. בזכות הדוקטורט הזה הוא קיבל לימים הזמנה לכתוב ביוגרפיה תמציתית של הרב קוק במסגרת מפעל מיוחד של אוניברסיטת ייל שיזם פרופ' סטיבן זיפרשטיין, לביוגרפיות של מבחר אישים יהודיים בני המאה ה־עשרים (בהם דוד בן־גוריון, גרשם שלום, וגם השופט היהודי־אמריקני לואי ברנדייס).
הספר יצא לאור כבר ב־2014, ובימים אלה מתפרסם בהוצאת דביר התרגום העברי שלו, תחת השם "הרב קוק – מבט חדש". מירסקי מספר בחיוך שעוד כשעבד על כתב היד באנגלית נתקל בתמיהות מדוע בכלל זכה הרב קוק להיכלל במפעל הביוגרפיות: "בארה"ב לרוב האנשים, כולל יהודים, אין מושג מי זה הרב קוק. הם לא הבינו למה הוא צריך לקבל ספר כמו בן־גוריון או ברנדייס. אני ניסיתי להסביר שבישראל מעמדו מקביל לזה של מרטין לותר קינג; איש רוח שהשפיע עמוקות על כל החיים הציבוריים והפוליטיים".
כשהספר יצא לאור, היחס השתנה. דווקא משום שהאיש לא היה מוכר כל כך בארה"ב, מירסקי קיבל מחמאות מכל עבר, הן על עצם ההיכרות שערך לקהל האמריקני עם הדמות, והן על העומק שבו תיאר אותו. אינטלקטואלים בולטים, כמו הסופרת סינתיה אוזיק והרב ייץ גרינברג, התחרו ביניהם במילות שבח לספר, אבל מירסקי מספר שגם פרופסורים לא יהודים אהבו את הספר. הוא זוכר במיוחד שתי תגובות של קוראים חרדים: "קורא אחד כתב לי שהוא היה תלמיד קרוב של הרב יצחק הוטנר, והוא זוכר שהרב הוטנר דיבר כל השנים בהערצה על הרב קוק, והוא כתלמיד לא הבין למה. הוא כתב לי שבעקבות קריאת הספר שלי הוא הבין".
במקרה אחר, צעיר חרדי שהגיע לערב שבו חתם מירסקי על ספרו, אמר לו שהוא רואה בספרו ספר קודש והוסיף בהתלהבות ש"רק חרדי יכול להבין באמת את הרב קוק". לשאלת מירסקי מדוע, השיב הצעיר ש"רק חרדי יכול להבין לעומק את הכמיהה לחופש שיש בכתבים שלו". כשמירסקי התלהב מהתשובה וביקש את מספר הטלפון של הבחור כדי להמשיך את הקשר, "הוא הסתלק במהירות ונעלם אל תוך הלילה".
ללמוד מבני הפלוגתא שלך
הרב קוק של מירסקי באמת שונה למדי מהרב קוק שהתרגלנו אליו. לא שהפרטים ביחס לחייו והגותו השתנו פתאום, אבל העדשות, ואפילו המסגרת, שדרכן מתבונן בו מירסקי, שונות. קודם כול, עם כל ההערצה לדמותו, בספר עצמו אין שום ניסיון למיסטיפיקציה של האיש. סיפור חייו והגותו מתוארים באופן ענייני מאוד, בלי שום מילות תואר מאדירות. גם ההגות שלו מתוארת בשפה אוניברסלית מאוד, כמי שעוסק בסוגיות שאינן בהכרח יהודיות אלא אמורות להעסיק כל אדם רגיש, בוודאי אדם מאמין: היחס לא־לוהים, משמעות הפער בינו לאדם, ולצד זה הניסיון הנועז של הרב קוק לומר בכל זאת משהו משמעותי על האהבה והתשוקה העזה שבין המאמין לאלוהיו. הרב קוק כמאמין אוניברסלי, בצד היותו מנהיג רוחני וגם פוליטי של בני עמו באחת התקופות הגורליות בתולדותיהם.
הספר מורכב מחמישה פרקים בלבד, ועוד פרק מסכם. מתוכם, ארבעה מוקדשים בחלוקה סכמטית מאוד לתקופות המשמעותיות בחייו: צמיחתו בליטא, תקופת הרבנות ביפו, הגלות באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, והחיים בירושלים מסוף מלחמת העולם ועד מותו. הפרק השלישי בספר, ממש ליבה של היצירה, מוקדש להגותו של הרב קוק, בעיקר באמצעות עיון בחלק היותר אינטימי שלה: שמונה מחברות היומן, שהתפרסמו לימים כ"שמונה קבצים". שם מתגלה במלוא עוצמתה (שהוצנעה במכוון בכתבים הגלויים) מידת שאיפתו למגע הבלת אפשרי עם האינסוף. "חלק מהמאמץ בכתיבת הספר היה למצוא שפה לדיבור על העולם המיסטי שלו", אומר מירסקי. "לנסות ללכוד את החוויה האדירה והרטט של הכתיבה שלו מצד אחד, וגם לנתח אותה מצד שני".
אל גור הוא אדם מאוד מוכשר, שמילדות סומן כמתאים לנשיאות. הבעיה הגדולה שלו הייתה שהוא היה יותר מדי אינטלקטואל פוליטי ולא מספיק מחובר לשטח. משהו
התרגום לעברית של החיבור, מציין מירסקי, שונה מהגרסה האנגלית. "הספר הזה איננו תרגום אחד לאחד של המהדורה האנגלית המקורית. כשאתה מוציא ספר על הרב קוק בעברית, בישראל, צריך להיות בו מבחינתי גם סוג של התחשבנות איתו: מה היה בו, ומה לא היה? מה הבין ומה לא? במה צדק, ובמה טעה? ועם כל ההערצה שלי אליו, היה לי חשוב לצייר אותו בראש ובראשונה כבשר ודם. להימנע ממיסטיפיקציה שלו. הוא היה אדם גדול מאוד, מהדמויות שמופיעות רק פעם בכמה דורות, ועדיין בשר ודם. לצד הישגיו והדברים שלגביהם צדק, יש גם כישלונות וטעויות גדולות".
על פי המאזן שעורך מירסקי, "הרב קוק צדק קודם כול בזה שהבין שהציונות חיה ומתקיימת מתוך יחס עמוק מאוד להיסטוריה היהודית, למרות הטענות הפורמליות של בני הדור ההוא על מרד מוחלט ביהדות. הוא הבין שאי אפשר באמת להתנתק מהיהדות ההיסטורית, ושנדרשת מחשבה מחודשת על אופי היחס בין התרבות החדשה והישנה. הוא גם צדק בזה שהיהדות המסורתית של זמנו אכן נזקקה מאוד לרענון יסודי.
"הוא צדק בהבנה שראיית היהדות כדת מדלדלת אותה. התפיסה שהחיים נמצאים במקום אחד ו'הדת' במקום אחר היא שגיאה. הוא צדק בהבנה שבגלל נצחיותו של האל, האמת האנושית לעולם תהיה חלקית. כי אם האמת שלי הייתה מוחלטת, כבר הייתי א־לוהים. המשמעות של ההבנה הזו היא לגמרי לא טריוויאלית: פירוש הדבר שבכל תפיסה יש גרעין של אמת, ואף תפיסת עולם לא מקיפה את כל האמת. יש לי מה ללמוד גם מבני הפלוגתא הכי גדולים שלי. זו אמירה מאוד משמעותית, שהוא גם מימש אותה בפועל בחייו ואכן היה מוכן להיפתח גם לאנשים שנלחמו בו בכל תוקף, הן חרדים והן חילונים".
מחיר האידאליזם
מירסקי מצא בהגותו של הרב קוק עוד יסוד חשוב, שפחות מרבים להתייחס אליו: "יש אצלו עיסוק מאוד אינטנסיבי ביחס שבין הגוף לרוח והנשמה. זה גם מקור הספר המוזר שהוא כתב על התפילין עוד בראשית דרכו, 'חבש פאר'. בעיניו, תפילין של ראש מסמלות את החיבור שבין המוח לגוף. זה מקרה מאוד נדיר של הוגה יהודי שעסוק מאוד בגוף, ולא בצורה החסידית. המושגים החסידיים של 'עבודה בגשמיות' או 'העלאת ניצוצות' לא משמעותיים אצלו. זה בא ממקור אחר. אגב, היחס בין הגוף לנשמה אצלו די מקביל ליחס שבין יהודים ולא יהודים. המוסר האוניברסלי מבחינתו הוא תשתית בסיסית, כמו שהגוף הוא תשתית בסיסית לנשמה.
"גם האידיאליזם של הרב קוק חשוב מאוד להבנתו. הוא האמין שבני אדם ביסודם חותרים להתעלות על מצבם הקיומי החלקי והזמני ומבקשים משהו נעלה יותר, וזו הסיבה העמוקה שראוי להתייחס אליהם בסובלנות ולהשתדל גם ללמוד מהם, בלי לחקות אותם. אבל האידיאליזם הזה הוא גם המקור לצד הטרגי שלו. לדעתי הוא לא לקח בחשבון שיש אנשים שהם לא אידיאליסטים אלא תאבי כוח, תאבי בצע, אלימים במהותם. ומה שעוד יותר בעייתי היה שאם בכלל זיהה אנשים כאלה, הוא נטה לחשוב שהם לא יכולים להיות יהודים.
"מכאן ההגנה שלו על הנאשמים במשפט רצח ארלוזורוב. הוא באמת לא האמין שיהודי יכול לרצוח יהודי, ועוד מסיבות אידיאולוגיות. אמנם כמעט עשור לפני כן כבר היה רצח פוליטי בארץ ישראל, רצח דה־האן (אדם שפעל בשליחות החרדים הקיצונים כנגד המפעל הציוני, ונרצח על ידי אנשי ההגנה; י"ש), אבל בזמן הרצח ההוא מסתבר שהרב קוק היה בארה"ב. האמת היא שגם בפרשת ארלוזורוב לקח לו זמן להשתכנע בחפותם של אנשי הימין שהואשמו ברצח, אבל כשהשתכנע הוא באמת נימק את זה, לפחות פומבית, בחוסר האפשרות שיהודי ירצח יהודי בשם המחלוקת ביניהם".
יש גם דברים קשים שהוא כותב בשבח המלחמה, או על הפער שבין יהודי לגוי.
"אצל הרב קוק יש אמנם תפיסות מאוד מהותניות, אבל בשום שלב הוא לא כותב מתוך דמוניזציה של הלא יהודים, וגם לא של נשים, למרות שהתנגד להשתתפות נשים בבחירות. אני לא רוצה להישמע כמו פרשן אפולוגטי שלו, אבל בעניין הפער שבין יהודי לגוי, לדעתי זה נבע אצלו מאותו מקום שבו אמר שהפער בין קודש לקודש יותר גדול מהפער שבין קודש לחול.
"מלחמת העולם הראשונה היא אכן צומת מפתח בתפיסת העולם שלו. לכן היה לי ברור מתחילת הדרך שאקדיש לה פרק מיוחד, למרות שברוב הכתיבה על הרב קוק לא מתייחסים אליה כך. זו הפעם הראשונה שהוא נמצא בבירה אירופית (הרב קוק נתקע באירופה כשפרצה המלחמה, ולא הצליח לחזור ארצה עד סופה; י"ש), וגם חווה מקרוב מאורע עולמי אפוקליפטי. מבחינתו המלחמה הייתה בבירור 'חבלי משיח'. הוא נעשה הרבה יותר גאולי במהלך המלחמה. אמנם החוקר חנוך בן־פזי כבר הראה שהפסקאות המפורסמות בספר 'אורות' בשבח המלחמה הן למעשה שזירה של בנו, הרב צבי יהודה, מכמה מקורות אחרים (הפרק "אורות המלחמה" נפתח כך: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת"; י"ש). ועדיין אין ספק שבמהלך המלחמה הרב קוק הגיע למקומות מאוד אפלים. אגב, הוא לא היה היחיד בין ההוגים היהודים החשובים שהגיע לכך.
"התפיסה ההיסטורית הדיאלקטית שאימץ גרמה לו לחשוב שהוא מבין את מהלכה של ההיסטוריה, וממילא מסוגל לחזות את כיוונה. זו אחת הבעיות של כלל האידיאולוגים – דתיים וחילונים, משמאל ומימין – שיודעים, כביכול, לאן ההיסטוריה הולכת ונעשים פחות רגישים לסבל האנושי הנורא שמתקיים בדרך אל היעד. זו הסיבה שבפתח הפרק על המלחמה הבאתי כמוטו את דבריו של זקן החיילים הבריטים שנותרו בחיים מן המלחמה, שבריאיון ב־2007, כשהוא כבר בן 109, אמר את המשפט הנוקב: "בשביל מה הם סבלו, כל המיליונים ההם?" אבל הרב קוק באמת חי בעידן מהפכני, שבו הרבה אנשים היו מוכנים למזער את ההתייחסות לסבל האנושי בדרך להגשמת אידיאלים גדולים.
"מהבחינה הזו, משיחיות של 'מזרח תיכון חדש', שגם היא מתיימרת 'לדעת' את מהלכה של ההיסטוריה, מסוכנת לא פחות ממשיחיות דתית. וכך גם התפיסה שהטכנולוגיה תפתור לנו את כל הבעיות, או שהגלובליזציה היא התסריט היחיד האפשרי, 'קץ ההיסטוריה'. זה מסוכן מפני שהתחושה של 'הבנת ההיסטוריה' נותנת לאנשים פטור מהכרעות מוסריות הכרחיות. הרב קוק היה אדם מאוד מוסרי, ואני מאמין שהוא עצמו לא הבין שהוא משחק באש.
"ככלל, יש לי תחושה שככל שיורדים לעומקן של מחשבות הרב קוק, כך הוא יותר משכנע. התפיסות המופשטות שלו, כמו הצורך להכיר בגרעין האמת שיש בכל תפיסה, יותר חשובות ומועילות מאשר הניסיון שלו לנתח תופעות פוליטיות ממשיות שאירעו בתקופתו. הוא לא שיער לא רק איזה רוע יכולים לחולל אידיאולוגים למיניהם, אלא גם מה ממסדים כמו הרבנות הראשית שהוא בנה מתוך כוונות טובות יכולים לחולל.
הרב קוק האמין שבני אדם ביסודם חותרים להתעלות על מצבם הקיומי החלקי והזמני, ומבקשים משהו נעלה יותר. האידיאליזם הזה הוא גם המקור לצד הטרגי שלו. לדעתי הוא לא לקח בחשבון שיש אנשים שהם לא אידיאליסטים אלא תאבי כוח, תאבי בצע, אלימים במהותם
"מצד שני, מתנה רוחנית נוספת שהרב קוק העניק לנו זה המאבק שלו בכעס. מאוד נדיר שהרב קוק כותב שהוא שונא דבר מסוים, אבל הוא כותב שהוא שונא את הכעס. זה מאוד חשוב בדורנו, כי אנחנו חיים בעידן שמקדש את הכעס. המודל העסקי של הרשתות החברתיות זה הכעס. הייתי אפילו אומר שאם לשטן היה מודל עסקי, הוא בוודאי היה דומה לזה של הרשתות החברתיות. אנחנו רואים את זה גם בעלייתו של טראמפ. אנשים אוהבים לבטא כעס, והרב קוק הבין שההתמכרות הזו מסוכנת מאוד. ברור שגם הוא התנגד לכל מיני דברים, אבל כשאתה נכנס לתחושה של בוז וכעס כלפי האחר; כשאתה לא מוכן לקבל שהמניע שלו לא בהכרח שלילי, ואולי יש גם מה ללמוד ממנו – זה מאוד מסוכן. במקום אחד הוא כותב שאנשים כועסים בגלל שאין להם כלום מבפנים. זה מאוד חזק. וצריך לומר לזכותו שהוא באמת נהג כך בפועל. האצילות שלו מול האנשים שתקפו אותו מדהימה".
התאומים: ברדיצ'בסקי וגורדון
יש למירסקי גם כמה "סקופים" בספר. אחד מהם הוא הגילוי שעד עלייתו לארץ הרב קוק לא היה ממש ציוני, וגם לא החשיב במיוחד את המרכזיות של ארץ ישראל. "גורלו של עם ישראל העסיק אותו תמיד, הוא תמיד שאף לתחייה לאומית, אבל הוא לא תמיד קשר את זה לארץ. עד ממש סמוך לעלייתו הוא ממעט מאוד לעסוק בזה. הוא אפילו לא שלל במיוחד ביטויים לאומיים לא ציוניים כמו אוגנדה, ארגנטינה או רעיונות להקים אוטונומיה יהודית בבירוביג'אן.
"אפשר לומר שהן בתקופת פעילותו בחו"ל והן בפעילותו בארץ היו לו 'תאומים רוחניים' במחנה החילוני, והם מלמדים הרבה גם על הפער אצל הרב קוק עצמו בין שתי התקופות. בתקופת חייו בחו"ל 'התאום' שלו היה הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (שדגל בתפישה ניטשיאנית של ביסוס הכוח הפיזי של האומה, ופחות על עוצמתה הרוחנית; י"ש). שניהם למדו יחד באותה תקופה בוולוז'ין ושניהם מחו יחד נגד תוכנית הלימודים של הישיבה, מסיבות שונות כמובן. שניהם כתבו על ניטשה. כמעט כל נושא הם העלו במקביל. אפשר לומר שבכל מקום שבו אתה מוצא את ברדיצ'בסקי מתבטא בזכות תפיסה מהפכנית לכיוון מסוים, שם אתה מוצא את הרב קוק מכיר בשאלות שברדיצ'בסקי מעלה, אבל מבקש לתת להן תשובות דיאלקטיות ומורכבות יותר.
"בארץ 'התאום הרוחני' שלו הוא [אהרן דוד] גורדון. שניהם מנסים לטשטש את הגבולות שבין דתיות לחילוניות. שניהם מבינים שבארץ מתרחשת התחדשות גדולה, שחורגת מהחלוקות המקובלות. אבל אצל גורדון, בניגוד לרב קוק, יש הבנה שגם היהודים יכולים להיות מושפעים מן ההשחתה של הכוח. אצל גורדון זה עד כדי כך חריף, שבשעה שכל העולם היהודי, כולל הרב קוק, רואה בהצהרת בלפור סוג של פעמי משיח, גורדון מתחלחל. לא בגלל שהוא נגד ההצהרה כשלעצמה, אלא בגלל שהוא רוצה שחידוש הלאומיות היהודית יבוא מכוח בנייה פנימית, ולא על כידוני החיילים הבריטיים".
איך אתה רואה את הפער שתמיד מדברים עליו אצלו, בין המהפכנות התיאולוגית לשמרנות ההלכתית?
"אין ספק שהוא היה מאוד שמרן מבחינה הלכתית. אגב, זה נכון לאורך ההיסטוריה לגבי אנשי קבלה בכלל. גם בגלל שבדרך הזו הם רצו לאזן את ההפלגות הרוחניות שלהם, וגם משום שאצלם לפרטי המצוות יש משמעות מטאפיזית גדולה ולכן צריך לדבוק בהם. אין ספק שגם בכתבים התיאולוגיים שלו יש הבדל בין מה שנכתב על מנת להתפרסם, ובין מה שכתב במחברות האישיות. הדברים שהוא כתב בספרים, או בנאומים, די טפלים ומשעממים לעומת מה שכתב במחברות. גם בזה הוא לא יוצא דופן. לכל מקובל יש רתיעה לחשוף בפומבי את כל מה שהוא יודע וחש. יש לזה שתי פנים. הפן האחד הוא הפוליטי – אני יודע משהו שאני לא רוצה שאתה תדע; מעין סיווג ביטחוני לנושאים מטאפיזיים. אבל יש גם סודיות שנובעת מעצם העובדה שהאמת הדתית היא סוד. הרי איך אפשר באמת להסביר לבן תמותה מהו האינסוף".
הרצי"ה ודור הצעירים
אתה מקבל את הטענה שנשמעת במחקר שבנו, הרצי"ה, רידד את משנת אביו והעמיד אותה בעיקר על הפן הלאומי?
"אני לא טוען שאני מבין את הרב קוק יותר טוב ממה שהבן שלו הבין. הרצי"ה הבין את הרב קוק בהקשר אחד, ואני מבין אותו בהקשרים אחרים. ברמה האנושית, להיות בנו של הרב קוק זה קשה. הבנים של גדולי התורה בכלל, לא היו במצב פשוט. אבא שלו נפטר יחסית צעיר (בגיל 70; י"ש), והשאיר אותו להתמודד לבדו עם הדרמות הגדולות של השואה והקמת המדינה. הוא ניסה להבין את אביו בהקשר שהיה נראה לו הכי חשוב, ההקשר הפנים־יהודי. אולי גם בגלל השואה, אם כי לדעתי הרב יעקב משה חרל"פ הקצין את יחסו לגויים בגלל השואה הרבה יותר מהרצי"ה.
"הרב קוק פיתח את משנתו בתוך חוג קטן וסגור של אינטלקטואלים רוחניים כמותו. הרצי"ה כבר היה צריך לתת תשובות ולהנהיג דור שלם של צעירים, שחיפשו אצלו תשובות מעשיות לחייהם. אגב, בעניין החיבור של משנת הרב קוק לדור הצעיר הרב משה צבי נריה לא היה פחות חשוב, ואולי אף יותר, מהרצי"ה.
"לרב קוק היה מאוד חשוב להיות אדם א־פוליטי, לא להזדהות עם מפלגה מסוימת. המפלגה היחידה שהוא היה מוכן, באופן חלקי, להזדהות איתה הייתה הפועל המזרחי, בגלל שאצלם הלהט והמרד השתלב עם הכיוון הדתי. המרד הקדוש, כמו שהם קראו לזה. מין ברנרים שומרי מצוות. זה התאים לו מאוד. אבל בגדול הוא מאוד לא רצה להיות פוליטי.
"הרצי"ה הבין שאם אתה רוצה להיות פעיל בזירה הפוליטית, אתה לא יכול להסתפק בעמדה שיש מה ללמוד מכולם. אתה צריך לגבש עמדה משלך, ופירוש הדבר שתמצא את עצמך במשחק של מאבק מול עמדות אחרות. צריך לזכור גם את משמעות המשבר של מלחמת יום כיפור בסיפור הזה. יש לי דוקטורנטית שמשווה בין גוש אמונים כתגובה למשבר מלחמת יום כיפור, ובין התנועה למען ארץ ישראל השלמה כתגובה למלחמת ששת הימים. יש לה ניסוח מאוד יפה: אנשי 'התנועה' חשבו שהמדינה צריכה להציל את הארץ, ואילו בגוש אמונים חשבו שהארץ צריכה להציל את המדינה".
תלמידי הרצי"ה רידדו עוד יותר את משנת הרב קוק, אפילו ביחס לרבם?
"אני לא מחלק ציונים. אני חושב שכל הוגה גדול נידון לגורל של רידוד אצל הדורות הבאים. מישהו באמת חושב שיש לו את הרמב"ם או את הגאון מווילנה בכיסו? מישהו מוכן לומר ברצינות מה כל אחד מהם היה אומר על מציאות ימינו? העניין הוא שלפעמים הרידודים מסוכנים. כמו למשל מה שעשה הרב צבי טאו, שהוא אדם מאוד חכם, שגזר ממשנת הרב קוק שאדם הפועל בשליחותה של כנסת ישראל הופך את כל מה שהוא עושה למוסרי מיניה וביה (מירסקי מתכוון לטענת הרב טאו בדבר חפותו של הנשיא משה קצב מאשמת העבירות שהואשם בהן, מעצם היותו 'נשיא ישראל'; י"ש). ועם כל הכבוד לרב אלי סדן ומפעליו, מדי צה"ל הם באמת 'בגדי כהונה'? האם לא ייתכן שאדם יעשה עוולות נוראיות גם בהיותו במדי צה"ל? בכלל, בשנים האחרונות נוצר בציונות הדתית מיזוג טוטאלי בין הדתיות והלאומיות, עד שלא נשאר מקום לביקורת דתית על הלאומיות. הכול, כביכול, קדוש.
"ויש עוד מגרעת שהתקיימה כבר אצל הרב קוק. מתוך זה שהוא באמת ניסה להבין את מחשבת הצד השני, הוא הגיע למחשבה שהוא מבין את הצד השני יותר משהצד השני מבין את עצמו. הוא כביכול יודע מה האמת שמסתתרת מאחורי הביטויים הגלויים של האחר. בעמדה הזו יש פטרונות והתנשאות, שתלמידי תלמידיו מחזיקים בה עד היום, וגם היא נובעת מהתחושה שאתה יודע את אופן התפתחותה הדיאלקטי של ההיסטוריה. אני חושב שהרב טאו עדיין חושב ככה. מבחינתו מאוד חשוב שהחילונים יהיו ממש חילונים והדתיים יהיו ממש דתיים, כדי שהמהפך הדיאלקטי אכן יתרחש במלוא העוצמה. לכן דתיים ליברלים הרבה יותר מפחידים אותו מחילונים גמורים".
הרב קוק הוא "אבי הציונות הדתית" או "אבי החרד"לות"?
"בוא נאמר שאין ציונות דתית של ימינו בלעדיו. הוא נתן לציונות הדתית ביטחון עצמי שאף אחד לא נתן ולא יכול היה לתת; ביטחון עצמי במקום שלה בתוך המסורת היהודית, בהכרה שאנשי הציונות הדתית לא צריכים להתבייש לא בפני החרדים ולא בפני החילונים. מצד שני, אני לא רואה בו את אבי החרד"לות. לעומתם הוא בוודאי חשב שיש הרבה מה ללמוד מן הגויים, ולא הייתה לו שום בעיה ללמוד פילוסופיה, כמובן תוך כדי שיבוצה במסגרות המחשבה האישיות שלו".
עם סגן הנשיא
במהלך העבודה על הביוגרפיה גילה מירסקי גם את הקשר בין סיפורה של משפחתו לרב קוק. סב סבתו של מירסקי הוא יואל משה סלומון, שהיה כידוע ממייסדי פתח־תקווה והונצח בשיר המיתולוגי של יורם טהרלב. והנה התברר לו שאותו סלומון הוא האיש שהזמין את הרב קוק לארץ ישראל, לכהן כרבה של יפו. הרב קוק היה אפילו הכהן שערך את פדיון הבן לאביו של מירסקי. כך שלמשפחת מירסקי יש שורשים ארוכי טווח בארץ ישראל ובמפעל הציוני. אבל ב־1926 הגיע סבו של מירסקי למסקנה שלא יוכל לפרנס בארץ את משפחתו, והוא עקר לארה"ב. אביו של מירסקי היה אז בן חמש.
האב, פרופ' דוד מירסקי, הפך לימים לפרופסור לספרות בישיבה יוניברסיטי, ולמחנך ואינטלקטואל חשוב בקרב יהדות ארה"ב. מירסקי, שנולד ב־1961 ולפיכך מציין השנה את יום הולדתו השישים, גדל אפוא בבית בעל ציפיות רבות. כשהגיע לגיל 17 כבר סיים את לימודי התיכון, והחליט ללמוד בישיבת הר עציון, שם כאמור גם התוודע לתורת הרב קוק. הוא חזר לארה"ב כעבור שנתיים, מתוך מחשבה שהוא עומד לעלות לארץ. אבל פטירתו הפתאומית של אביו שיבשה את התכניות והוא עשה את לימודיו בארה"ב. תחילה תואר ראשון בספרות בישיבה יוניברסיטי. אחר כך תואר במשפטים באוניברסיטת ייל, ולבסוף דוקטורט במדע הדתות בהרווארד. את הדוקטורט הקדיש כאמור לחקר התפתחותו הרוחנית של הרב קוק עד עלייתו לארץ. אגב, בחודשים הקרובים ייצא הדוקטורט כספר בפני עצמו, בינתיים באנגלית בלבד.
במקביל לכתיבת הדוקטורט החל מירסקי בפעילות פוליטית במפלגה הדמוקרטית. הוא התחיל כעוזרו של הסנטור בוב קרי, ואחר כך כעוזר מחקר של הסנטור ולימים סגן הנשיא בממשל קלינטון, אל גור, כשגור כתב את ספרו הראשון על משבר האקלים, לפני כ־30 שנה. "אין לי התמחות בנושא האקלים, אבל מכיוון שגור רצה שהספר ייתן גם זווית פילוסופית והיסטורית של הסוגיה, זו היתה התרומה שלי", הוא מספר.
בין השניים התפתחה ידידות קרובה: "גור הוא אדם מאוד מוכשר, שמילדות סומן כמתאים לנשיאות. אבא שלו היה סנאטור מאוד נערץ, ולמעשה גור הוא אחד מאותם אנשים שמבחינתם אם לא הפכת לנשיא אז כנראה שנכשלת. אבל אני חושב שהבעיה הגדולה שלו הייתה שהוא היה יותר מדי אינטלקטואל פוליטי ולא מספיק מחובר לשטח. משהו כמו דן מרידור אצלנו. בכאוס ששרר בממשל קלינטון הוא ניסה להתחפר עוד יותר כדי לא להיפגע בעצמו, וזה עוד יותר הרחיק אותו מהשטח. מצד שני, העובדה שלא נבחר לנשיא היא אכן החמצה גדולה. לדעתי הוא היה יכול להיות נשיא מצוין".
אגב, תרומתו הפוליטית המרכזית של מירסקי באותם ימים הייתה דווקא ליריבים הרפובליקניים, כשג'ורג' בוש האב עוד כיהן כנשיא: "דובר אז על פלישה לעיראק, מה שהפך לימים למלחמת המפרץ הראשונה. זו הייתה יוזמה של ממשל בוש, אבל גור, כסנטור בכיר, היה בסוד העניינים והוא שאל לדעתי. אמרתי שאני בעד, אבל שחשוב מאוד שהם לא ישכחו לבקש אישור מהקונגרס. הייתה אווירת בהלה לצאת למלחמה, והיה נראה שהממשל חשב להחליט בעצמו, ומהר. אני, כמשפטן, ידעתי שהחוקה אוסרת לצאת למלחמה בלי אישור הקונגרס. אמרתי את זה לגור והוא עדכן את אנשי הממשל, ואכן הקונגרס התבקש לאשר ונתן את הסכמתו".
כשקלינטון נבחר כנשיא ואל גור הפך לסגנו, קיבל גם מירסקי הצעה מעניינת: להצטרף למחלקת זכויות האדם של משרד החוץ האמריקני. "זו הייתה בשבילי זכות גדולה, כי החברים שלי בפוליטיקה ידעו שזכויות האדם זה הנושא שמלכתחילה משך אותי לחיים הפוליטיים". התואר הרשמי היה "יועץ מיוחד", מה שאפשר לו לדלג על ההיררכיה המקובלת של אנשי האגף ולעסוק בסוגיות מרכזיות בלי שיש מאחוריו רקע רב שנים של עיסוק בתחום. תחת ההגדרה הזו הוא כיהן תחילה כדובר המחלקה, ולימים גם כתב דו"חות מרכזיים. בין היתר הוא כתב את המבוא לדו"חות שארה"ב מפרסמת מדי שנה על מצב זכויות האדם בעולם כולו, וגם את הדו"ח הראשון שארה"ב הגישה מיוזמתה לאו"ם, על האופן שבו מדיניות הפנים האמריקנית שומרת על זכויות האדם.
"הייתי שם כשלוש וחצי שנים, מפברואר 1994 ועד אוגוסט 1997. למעשה, כבר אחרי רצח רבין רציתי לעזוב. הרגשתי שבמדינה שלי קורים דברים קשים, ואני רוצה להשפיע בזירה הזו. אבל כרגיל בדברים האלה, לוקח זמן בין הרצון למימוש. בלילה של הרצח הסתובבתי כמו משוגע. בשלב מסוים ניגשתי לספרייה, ובלי לשים לב לקחתי באופן אקראי אחד מספרי הרב קוק ופתחתי אותו. זה היה הספר 'עקבי הצאן', ופתחתי אותו במאמר על 'הפחד'. בבוקר כבר התקשרתי לרב עמיטל (מירסקי שמר איתו על קשר קרוב, מאז תום לימודיו בישיבה ועד מותו; י"ש), ואמרתי לו שמוכרחים לעשות משהו".
בשנותיך במחלקת זכויות האדם עסקת גם בישראל?
"אלה השנים שתהליך אוסלו היה בשגשוג, וכל היחסים עם ישראל נוהלו מלמעלה על ידי דניס רוס (שליחו המיוחד של הנשיא קלינטון לענייני המזרח התיכון; י"ש), שקיבל מעמד גם מעל אגף המזרח התיכון במחלקת המדינה. באותן שנים, אם שיתפת פעולה עם תהליך השלום לא בדקו אותך בציציות בתחום זכויות האדם. זה היה נכון הן לגבי ישראל והן לגבי הפלסטינים, וזו הייתה כמובן טעות גדולה. מייקל קלי (עיתונאי הניו יורק טיימס שנהרג במהלך סיקור מלחמת המפרץ השנייה; י"ש) כתב מאמר, בערך שנה אחרי חתימת הסכם אוסלו, על איך שערפאת בונה לעצמו משטר טוטליטרי בעזה, וכולם התנפלו עליו שהוא פוגע בתהליך השלום".
הטעויות הגדולות של אובמה
בישראל יש טענות שהאמריקנים תמימים ולא מבינים שיש הרבה מדינות, כמו במזרח התיכון, שצריך לשתף איתן פעולה כמו שהן, ואם תתבע מהן להפוך לדמוקרטיות, כמו שאולי עשה אובמה, אתה רק תגרום לקריסת המשטרים הפרו־מערביים בהן.
"אובמה זה סיפור אחר. הצבעתי לו פעמיים, אבל יש לי המון ביקורת עליו בתחום מדיניות החוץ. הוא כמובן לא היה אנטישמי ולא אנטי־ישראלי, אבל הוא אכן עשה טעויות גדולות במדיניות החוץ, וגם לא היה כזה לוחם גדול למען זכויות אדם. הבעיה שלו הייתה שלא היה לו כמעט שום ניסיון בתחום מדיניות החוץ, והוא לא כל כך ידע מה לעשות עם העוצמה האמריקנית. הוא לא הרגיש עם זה בנוח. אגב, כמו טראמפ גם הוא בעצם נסוג מהמזרח התיכון, ונתן לרוסיה לעשות מה שהיא רוצה בסוריה.
"אגב, גם אנחנו, בממשל קלינטון, לא חשבנו שנעשה מכל העולם אמריקות קטנות. אבל רצינו לקבוע איזה סטנדרט מסוים, איזה קו אדום שאותו לא חוצים. כמו רצח עם מהסוג שהסינים עושים עכשיו לאויגורים (המיעוט המוסלמי בסין; י"ש).
"אחת הסיבות שהכפשתה של ישראל בתחום זכויות האדם כל כך חרתה לי הייתה שחשבתי שזה פוגע במאבק האמיתי למען זכויות אדם, והופכת אותו לריק מתוכן. ככל שעוברות השנים מתגברים אצלי הספקות האם המאמץ לחולל שיפור מוסרי בהתנהגות של מדינות צריך לעבור דווקא דרך המסגור של זכויות אדם. רפאל למקין, למשל (משפטן יהודי ניצול שואה שטבע את המושג ג'נוסייד, ויזם גם את האמנה הבינלאומית כנגד רצח עם; י"ש) לא רצה לדבר במונחים של זכויות אדם, כי הוא חשב שאלו מלים ללא כיסוי. אז הוא דיבר על רצח עם כמאורע כל כך מזוויע, שניתן יהיה לגייס רבים להסכים שלפחות זה לא יקרה שוב.
"גם מדלן אולברייט לא אהבה את הזיהוי של דמוקרטיה דווקא עם זכויות אדם. דמוקרטיה זה גם בניית מוסדות שלטון מתפקדים. יש הרבה פעילים של זכויות אדם שרוצים לבנות מוסדות על־לאומיים חזקים, כמו בית משפט בינלאומי, שדרכם יכריחו את כולם לשמור על זכויות אדם. בעיניי זה הרבה פחות חשוב ואפקטיבי מהמשימה היותר קשה של בניית מוסדות שלטון סבירים בתוך המדינות. כך שכל ההמשגה של משטר זכויות האדם טעונה בדק בית גורף, בנוסף לשאלה באיזו מידה המודל של האדם הליברלי יכול לשמש כקנה מידה אוניברסלי. בהקשרים מסוימים, בסיסיים, זה בסדר. אבל הייתי רוצה שבמקום לחשוב על מקסימום זכויות אדם, נחשוב קודם כול על תנאי מינימום: מה אדם צריך בשביל מינימום איכות חיים וזכויות אדם. בחלקים גדולים מהעולם גם זה לא מובן מאליו.
בין שתי המולדות
מירסקי נישא בגיל מבוגר למדי, בהיותו בן 41, לתמר ביאלה, בעצמה תלמידת חכמים פמיניסטית, שאותה הכיר שנה קודם בזמן ביקורה הראשון בארה"ב. לשניים יש כיום שתי בנות: נהרה שולמית ונפת שירה. הוא נסע עם אשתו לחיות בישראל, אבל אז גילה לתדהמתו ולצערו שלמעמד האינטלקטואלי והפוליטי שלו אין הרבה ביקוש בישראל. "רציתי מאוד להשתלב בעולם האקדמי בארץ, וגיליתי שזה מספיק קשה אם אתה מקומי, ומאוד קשה אם אתה בא מבחוץ. האמת היא שעוד בהתחלת הדוקטורט שלי אמר לי אחד מאנשי מחשבת ישראל כאן בארץ: אם אתה רוצה לעלות לארץ אל תכתוב על הרב קוק, כי אף אחד לא ייקח יהודי אמריקני כמומחה לרב קוק".
על קביעות לא היה מה לדבר, וגם משרת מורה מן החוץ לא נמצאה לו. הוא עבד כמה שנים במכוני מחקר: פעם במכון ון־ליר, ואחר כך במכון למדיניות העם היהודי, עד שהמשרה שלא נמצאה לו בארץ הגיעה על מגש של כסף מארה"ב: הזמנה לכהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת ברנדייס.
"למרות הפיתוי התלבטנו הרבה, כי המשמעות הייתה כמובן לעזוב את הארץ. בסוף החלטנו שלא דוחים הצעה כזו והסכמנו, אבל סירבתי להצעת הקביעות שניתנה לי, כדי שלא אתפתה להישאר שם לתמיד". אחרי שמונה שנים בברנדייס, שבהן לימד גם מחשבת ישראל וגם על מדינת ישראל, הוא ומשפחתו חזרו לארץ בקיץ האחרון, ממש בעיצומם של ימי הקורונה, אחרי שהגיע עם האוניברסיטה להסדר שלפיו הוא ילמד רק סמסטר אחד בשנה, ובשאר הזמן ימלא את חובותיו האקדמיים מישראל. כך ייאלץ להיפרד מהמשפחה ומהארץ "רק" לשלושה חודשים בשנה.
אתה לא מצטער לפעמים שהעדפת את המסלול האקדמי על פני המסלול הפוליטי, שבסך הכול די הצלחת בו?
"בסך הכול לא. אבל אני מודה שלפעמים עולות מחשבות קצת צובטות. מה גם שבמהלך שנותיי הפוליטיות התיידדתי מאוד עם ג'ק לו, מי שכיהן כשר האוצר האמריקני, ובטח יכולתי להתקדם לא רע. מצד שני, בכל התקופה הפוליטית שלי הייתה חסרה לי מאוד 'הנשמה היהודית'. הייתי יושב במשרד ומעביר בראש מאמרי חז"ל, כדי שלא לשכוח את תלמודי".
מצד שלישי, כדי שלא יגבה ליבו מההתחככות עם בכירי הממשל, התנדב מירסקי באותה תקופה בחברה קדישא של וושינגטון. גם כשעלה לארץ המשיך בפעילות ציבורית, הן בשותפות בהקמת "התנועה הירושלמית", שאיגדה ירושלמים מכל הגוונים שביקשו לעורר את העיר והייתה הבסיס להקמת תנועת "התעוררות" במישור הפוליטי העירוני. מאוחר יותר החל להתנדב גם בליווי רוחני של חולים סופניים בבית החולים שערי צדק, והוא מתכנן לחזור לפעילות הזו גם עכשיו, עם שובו לארץ.
את הספר הבא שלו רוצה מירסקי להקדיש לאותן מחשבות חדשות על פרויקט זכויות האדם, והפרויקט הליברלי בכלל: "תפיסת העולם הליברלית, שאני מאוד מאמין בה, נמצאת בעולם כולו במשבר גדול. אני רוצה לכתוב על הסתירות הפנימיות והאיזונים הנדרשים לתפיסת העולם הזו, כדי שתצליח להתקיים לאורך זמן".
